סוף סוף התרגשות באוויר לקראת משחק של יונייטד. לא מדובר על משחק גדול מול יריבת על, או על משחק שקובע משהו לתואר כלשהו. אבל מוריניו הלך, סולשיאר הגיע, ואיתו תקווה מחודשת לכדורגל. לא כדורגל אטרקטיבי, סוחף ומנצח, אלא פשוט כדורגל. לא הספורט המשונה שראינו בשבועות האחרונים, בו 11 שחקנים עומדים על דשא חסרי מושג, מפוחדים, נותנים ליד המקרה לנהל אותם.
אין לי מושג איך התקופה של סולשיאר תראה. הוא לא מאמן על עם קבלות כמו מוריניו, הנסיון שלו באנגליה לא ממש מוצלח (אימן את קארדיף אותה נפגוש הערב), ומלבד זאת לא אימן בשום מקום שמתקרב לטופ האירופי. אבל, הוא לא הגיע בשביל להחזיר את יונייטד לקדמת הבמה. הוא הגיע כדי להחזיר את יונייטד להיות יונייטד. כדי לקדם כדורגל התקפי, גם אם זה אומר שנראה מגן ימני ברחבה, חס ושלום. כדי לתת לצעירים הזדמנות, גם אם זה לא רק כדי להוסיף בלם בגובה 1.93 או להעניש את פול פוגבה.
אני לא מתרגש מהנצחונות שאנחנו הולכים לראות, כי לדעתי אנחנו לא הולכים לעשות שינוי כל כך דרסטי ביכולת. אני כן מתרגש מלראות את ההרכב. מלראות את דאלוט / דרמיאן / ולנסיה / יאנג / שואו מצטרפים להתקפה בלי להציץ לקווים כי אולי עף לכיוון ראשם בקבוק. מלראות את לוקאקו המסכן משחק עם קבוצה שמצטרפת להתקפה ויותר דומה לנבחרת הבלגית שלו מאשר ל’נבחרת’ הטניס איתה שיחק עד כה באולד טראפורד. תוצאות גרועות יותר לא סבירות כל כך, ולכן אין להן חשיבות בעיניי. רק שסוף סוף תהיה יונייטד.