אין לי עדיין באמת מילות פרידה 
3 לייקים
הגיוני. אחד הדברים הכי עקביים במסי, לאורך קריירה שלמה, זה שהוא משאיר אותך בלי מילים.
8 לייקים
הוא כבר פרש פעם אחת וחזר. אני לא מודאג.
עצוב… אבל הפעם זה הזמן הנכון. הייתי שמח מאוד שישחק עוד משחק אחד כדי לתת לקהל להיפרד ממנו כמו שצריך.
ליאו היקר , אני לא יודע איך נפרדים ממך.
ליאו, אני מנסה לכתוב לך מכתב פרידה, ומתקשה למצוא את המילים.
איך נפרדים ממישהו שהיה שם כמעט כל חיי,
מישהו שגדלתי איתו, התבגרתי איתו, התווכחתי עליו, התרגשתי ממנו, ובעיקר אהבתי אותו מאוד.
אני זוכר את ליאו הצעיר.
הילד הקטן שהתחיל עם חולצה מספר 19 ואז המעבר למספר 10 האגדי שהפך להיות מזוהה איתך ועם ההיסטוריה של הכדורגל.
כבר אז היה ברור שאתה משהו אחר אבל דווקא עם הנבחרת, דווקא שם, המקום שבו הכי רצית להצליח הכול שוב ושוב נשבר.
המונדיאל של 2010, הקופה של 2007 ו-2011 ואז גמר המונדיאל 2014 שם זה היה כל כך קרוב.
ואז המשחק נגמר והסתכלנו עליך הולך לקבל את כדור הזהב של הטורניר עם פנים שלא היה בהן שום שמחה,
כי ידעת, זה לא מה שרצית, רצית את הגביע, רצית את הרגע הזה בשביל ארגנטינה.
ואז הגיעו 2015 ו-2016, עוד גמר, ועוד אחד ושוב אתה יורד מהמגרש עם דמעות.
אני חושב שאף אחד שלא עבר את השנים האלה כאוהד ארגנטינה לא באמת יכול להבין כמה כאב היה שם.
והכי כואב? שבמקום לחבק אותך, הרבה אנשים בחרו להאשים אותך, אמרו שאתה לא מספיק ארגנטינאי,
שעם ברצלונה אתה יודע לנצח, אבל עם הנבחרת לא.
ושם זה כאב מידי ופרשת וזה כאב בעומק הלב.
אבל חזרת, ברור שחזרת כי כנראה שגם אתה לא היית מסוגל לעזוב את החלום הזה ככה.
זה לקח עוד קצת זמן, מונדיאל 2018, קופה 2019 אבל בסוף זה הגיע, זה קרה!
.
קופה אמריקה 2021 במרקנה מול ברזיל, ארגנטינה איתך סוף סוף אלופה! והתמונה שלך עם הגביע בידיים, צמרמורת, דמעות של רגש, ללא ספק אחד הרגעים הכי יפים שחוויתי, שאתה חווית.
אחרי כל מה שעברת, סוף סוף יכולת לחייך, סוף סוף היה לך תואר עם ארגנטינה.
ואז שנה וחצי אחר כך הגיע קטאר.
ואם יש דבר אחד שאני בטוח בו, זה שהמונדיאל הזה היה שייך לך.
מהרגע הראשון היית שם ברגעים הכי חשובים ואז הגיע הפנדל של מונטיאל וזה שלנו, שלך! לנצח.
וברגע אחד כל העולם עוצר, אתה עומד שם, מניף את גביע העולם, וברגע אחד, כל התמונות מהעבר מתחברות.
הילד מרוסאריו, הנער שעזב לאירופה, השחקן שסחב את ברצלונה, הקפטן שהפסיד שלושה גמרים, האיש שכבר אמר שהוא פורש.
ועכשיו הוא אלוף העולם.
אני חושב שבאותו רגע משהו השתחרר גם אצלנו.
כי פתאום כבר לא היה צריך להשוות אותך לאף אחד.
לא למראדונה, לא לפלה, לא לאף אחד, פשוט היית ליאו.
והמסע המשיך,עוד קופה, עוד משחקים, עוד שערים, עוד רגעים.
המונדיאל האחרון היה מונדיאל גדול שלך, בגיל 39 היית בשיא, שערים, בישולים אבל יותר מזה היית מסי, שכבר לא חייב כלום לאף אחד, שנהנה מכדורגל, שמתרגש מהמשחק הכי פשוט וטהור בעולם, היית ליאו מסי מרוסריו, שבמקרה הוא גם קפטן ארגנטינה והשחקן הגדול בהיסטוריה, ואולי לא סתם במקרה.
ההפסד בגמר כאב אבל הוא מעולם לא יכסה על כל מה שהיית ועשית, כי לא לכל הסיפורים יש סוף מושלם.
והיום, אחרי כל זה, הגיע הרגע שממנו פחדנו.
אתה אומר שלום לנבחרת.
ליאו, אולי לעולם לא אוכל להסביר מה היית בשבילי,
כי לא היית רק כדורגלן, היית חלק מהחיים.
אולי היום אתה פורש ולא נראה אותך על הדשא יותר עם חולצה מספר 10 של הנבחרת, אבל האגדה ששמה ליאו מסי תמשיך לנצח
כי מספר 10 עם הכיתוב Messi לא באמת ייעלם,
הוא יהיה על חולצה של מישהו ברחוב, ובבית ובעל האש ובמסיבה וביציעים, לנצח ביציעים.
השערים שלך יתנגנו ביוטיוב ובשידורים חוזרים בטלוויזיה לנצח
התמונות שלך והסיפורים עליך יסופרו מהפה שלנו, מי שראה אותך עד יומינו האחרון.
אז תודה, ליאו, תודה על הילד שהיית, תודה על השחקן שהפכת להיות.
תודה על כל השערים, על כל הדריבלים, על כל הפעמים שגרמת לנו לצעוק מול הטלוויזיה כאילו אנחנו בעצמנו על המגרש.
תודה גם על ההפסדים, על הדמעות, על הכאב, כי בלי כל זה, הרגעים הגדולים לא היו מרגישים כמו שהם הרגישו.
ובעיקר תודה על דבר אחד, שלא ויתרת.
כי אם יש משהו אחד שהקריירה שלך עם ארגנטינה לימדה אותנו, זה שלפעמים צריך להפסיד שוב ושוב כדי להגיע לרגע שבו הכול מתחבר.
אז להתראות, ליאו , רק להתראות כי זה לא באמת פרידה
מאנשים כמוך לא נפרדים, הם פשוט הופכים לזיכרון שיישאר איתנו כל החיים.
Gracias por todo, Leo.
Gracias, capitán.
Gracias por nunca rendirte.
VAMOS ARGENTINA.
VAMOS LEO.
10 לייקים
אחרי הגמר נגד ספרד לא בכיתי. כאילו ידעתי שהכל בסדר, הגנתי על עצמי נפשית.
כמה שניסיתי להכין את עצמי נפשית לזה, וזה היה ברור כבר כמה שבועות, אתמול באמצע הנסיעה הביתה מחתונה של בת דודה שלי התחלתי לדמוע ברכב. חזרתי הביתה וכל מה שקפץ לי באינסטגרם זה סרטוני פרידה ממסי. ככל שראיתי יותר פוסטים של השחקנים דמעתי יותר.
הוא עשה את כולנו אלופי עולם. זה כאילו חלק מהזהות שלי פרש. ובפעם הראשונה, באמת, אני מפחד מעזיבה של שחקן. לא פחדתי כשהוא עזב את ברצלונה, אבל הפעם אני באמת מפחד. אני מרגיש כמו ילד שננטש.
3 לייקים