אני מתכוון לומר נגר התקפי. כי אין דבר כזה נגר הגנתי - או שאתה עושה אותה או שלא.
מאידך בהתקפה יש תחושה שהוא לוקח את הכדור מבלי לדעת בעצמו מה הוא הולך לעשות, ובניגוד לג’ינובלי לגץדוגמה שאמנם כזה אך מספיק יצירתי ליצור דברים מעניינים, סמארט מחלטר בצורה לא נעימה לעין. עדיין הוא בופר יעיל גם בהתקפה. זאת שאמרתי נגר אבל קילר.
רוזייר מברך את היום שקיירי נפצע. כך הוא קיבל חשיפה מירבית ולא איש כדני איינג’ יפספס הזדמנות להשבחת נכסים.
והיום עם הקבוצה של אלוהים.
שארלוט הורנטס:
פרופיל:
עיר: שארלוט, צפון קרולינה.
אוכלוסיה: 594 אלף תושבים.
אולם: ספקטרום סנטר (19 אלף מושבים).
בעלים: מייקל ג’ורדן (AKA אלוהים).
ג’נרל מנג’ר: מיץ’ קופצ’אק.
מאמן: ג’יימס בורגו (עונה 1).
היסטוריה:
אליפויות: 0.
אליפויות קונפרנס: 0.
הופעות בפלייאוף: 10.
האגף המקצועי:
נשארו: דויין בייקון, ניק באטום, ווילי הרננגומז, פרנק קמינסקי, מייקל קיד גילכריסט, ג’רמי לאמב, מאליק מונק, מרווין וויליאמס, קודי זלר, קמבה ווקר.
הגיעו: ביסמק ביומבו, מיילס ברידג’ס (רוקי), ג’יי פי מאקורה (רוקי, חוזה דו צדדי), טימופי מוזגוב, טוני פארקר, דוונטה גראהם (רוקי), ארנולס קולבוקה (רוקי, טרם הוחתם רשמית).
עזבו: דווייט הווארד, מייקל קארטר וויליאמס, ג’וליאן סטון, טימופי מוזגוב (טרייד המשך).
חופשיים שטרם הוחתמו: מנגוק מאת’יאנג, טרבון גראהם, מרכוס פייג’.
סך משכרות: 120,297,581 מ’ דולר.
רוסטר:
פוינט: קמבה/פארקר/גראהם
שוטינג: קיד גילכריסט/לאמב/מונק/מאקורה
סמול: באטום/ברידג’ס/בייקון
פאוור: וויליאמס/קמינסקי
סנטר: הרננגומז/זלר/ביומבו
מה שהיה:
מה אפשר להגיד על שארלוט ועל העומד בראשה מייקל ג’ורדן? האיש מציג פער הזוי בין מה שהיה כשחקן לבין איך הוא כבעלים ומציג התנהלות שלעיתים נתפסת כהזויה ותלושה. מצד אחד, מי אנחנו שנבקר את אלוהים נכון? אבל מצד שני, קשה להאמין שאנחנו היחידים שחושבים שזו התנהלות הזויה.
תרשו לי להציג לכם כמה מספרים: 24 מ’, 17 מ’, 14 מ’, 13.5 מ’, 13 מ’. לא אלו לא המשכורות של שחקני האלופה מגולדן סטייט, גם לא של הסגנית מקליבלנד, אלו לא משכורות של קבוצת פלייאוף וגם לא של קבוצת סף פלייאוף, אלו המשכורות של שחקני ההורנטס, קבוצה שאפילו לא מדגדגת את הפלייאוף בשנתיים האחרונות ולא תדגדג גם השנה. אגב, חסר לנו פה מספר ענק של 23.5 מ’ כי אותו הם שלחו בטרייד (דווקא אחד החוזים היותר סבירים שם).
אה כן, המספרים האלו הם בדולר, לא ביין יפני. רוצה לומר, ההתנהלות של הקבוצה הזו היא שערוריה שאין שניה לה, התנהלות שמציגה את הקינגס באור חיובי. אפרופו המספרים האלו אז לפי סדר הם שייכים לבאטום, באיומבו, מרווין וויליאמס, קודי זלר ומייקל קיד גילכריסט, שורת שחקנים שאף קבוצת פלייאוף לא היתה לוקחת על סמך השנתיים האחרונות והנה הם כולם שודדים את מייקל ג’ורדן, ממש כנופית השודדים בטריינינג.
אגב, אלו לא רק הסכומים אלא משך החוזים הללו. שימו לב למספר הבא שמייצג את סך החוזים המלא של החבורה הזו: 316.5 מ’ דולר! זה הסכום שהחוזים האלו שווים ביחד לכל אורכם (חלקם ל-5 שנים, חלקם פחות). מייקל ג’ורדן שילם, משלם וישלם בטוטאל 316.5 מ’ דולר בשביל קבוצה שלא מתקרבת אפילו לפוסט סיזן. התנהלות הזויה כבר אמרנו?
הוא שיהיה:
הקיץ הזה צפוי היה שהקבוצה תנסה להשתמש באיזו בחירת דראפט עתידית ובחוזה של קמבה בשביל להיפטר לפחות מ-2 מהחוזים הגרועים שלהם אבל, כצפוי ובהתאם למייקל ג’ורדן מתנהל כמו מייקל ג’ורדן, זה לא קרה. ההורנטס שלחו דווקא את החוזה הנגמר של דווייט הווארד (23.5 לשנה אחת) שהומר בחוזה רע יותר של טימופי מוזגוב (32.7 לשנתיים) שהומר בטרייד המשך לחוזה העוד יותר רע של ביומבו (34 לשנתיים). לקינוח הם בחרו אחלה פרוספקט בדראפט בדמות שיי ג’יליוס אלכסנדר והשנה הוא יהיה הגארד הפותח. סתם, לא באמת, זו שארלוט בכל זאת. שיי נשלח מיידית לקליפרס תמורת הבחירה שלהם שהתבררה כמיילס ברדיג’ס, ג’ורדן וקופצ’אק כבר אמרנו?
יאמר לזכותם ששאר הצעדים הקיץ היו טובים, הקבוצה הסתפקה בהחתמה של רוקיז על חוזים נמוכים ועל החתמת טוני פארקר הותיק על חוזה נוח מאוד לשנתיים שלא מפריע לתקרה במיוחד. הם כנראה יפרדו מקמבה ווקר שמן הסתם לא יישאר במערכת כל כך גרועה ונטולת עתיד וירצה לנצל את שארית שנות השיא שלו עם סיכוי לאליפות או לפחות עם ביקור בפלייאוף בכל שנה ושנה. אחרי עזיבת קמבה (שאני מקווה שהם כן יחברו אליו את אחד החוזים הרעים שלהם). שורה תחתונה גם השנה הקרובה תהיה רעה, אם הם יהיו חכמים לתת כמה שיותר דקות לברידג’ס וגראהם הרוקיז, יקוו לסיים נמוך ולבחור טופ 7-8 שנה הבאה ובעיקר יעבירו עוד עונה ללא פלייאוף.
בנימה אישית:
כל הכתיבה עד כה הייתה בעיקר נימה אישית כי מקצועית אין מה לכתוב עליהם, הכל שם הזוי על סף המבדר. זה פרנצ’ייז שאיבד כיוון לחלוטין ובתקווה שעכשיו הם פשוט יתנו לחוזים הגרועים שלהם להיגמר ובינתיים יאספו רוקיז בבחירות גבוהות ואולי בעוד שנתיים-שלוש הם יהיו שוב קבוצת פלייאוף רלוונטית. Trust The Process 2.0 או Trust God המוכר והידוע שמחרב אותם כבר כמה שנים טובות.
לסיכום:
תסריט אופטימי: ברידג’ס וגראהם משחקים בסדר גמור, שאר הסגל מתנהל כאמור להתנהל וממשיך לשחק גרוע, קמבה נמלט והקבוצה נופלת לעונה בין 3 הגרועות במזרח ובין 5 הגרועות בליגה וזוכים בבחירה גבוהה (והפעם מנצלים אותה טוב ולא בוחרים מישהו כמו ריימונד פלטון, אדם מוריסון או מייקל קיד גילכריסט אלא יותר בכיוון של אלונזו מורנינג, שמעת מייקל? חלאס עם באסטים בבחירות גבוהות! לך על בטוח, Trust The Mock Drafts).
תסריט פסימי: ניק באטום נזכר לשחק טוב, הקבוצה גרועה אבל לא מספיק ושוב מסיימת 10-11 במזרח ורחוק מבחירת טופ 5, מייקל שוב בוחר באסט ועל הדרך מחתים את ננה הילריו על חוזה ל-3 שנים תמורת 100 מ’ דולר, הפרנצ’ייז מתפורר, אוהדים מתאבדים, ראש העיר מתפטר ומייקל מחזיר את המפתחות וחוזר לגן עדן לנהל את העולם.
תסריט ריאלי: ההורנטס יהיו גרועים, אם אכן קמבה יילך אז הם יהיו ממש גרועים, הרוקיז יקבלו דקות אבל כנראה שגילכריסט ובאטום ימשיכו לתפוס נפח דקות מזיק ובמצב של הקבוצה, מזיק זה טוב, זה עוד הפסדים. ביומבו ימשיך לזרוק קרשים ולחסום מטוסים בשמיים, גילכריסט ימשיך להעיף אבטיחים מהשלוש, הרוקיז יבינו לאן נפלו ורק באמצע העונה ייצאו מהדיכאון וג’ורדן עדיין יהיה השחקן הכי טוב בסגל. עונה בתחתית, בחירה גבוהה בקיץ ואולי הפעם יפגעו בכוכב שייקח אותם חזרה למעלה.
זה אולי לא משתמע עד הסוף מהלייקים, אבל אני מאוד נהנה לקרוא את הסיקורים האלו ומקווה שתמשיך כך!
בלתי נתפס בעיניי ששארלוט משלמת יותר כסף על משכורות מבוסטון. פשוט הזוי.
והיום עם השור היחידי שעוצר כשרואה אדום.
שיקגו בולס:
פרופיל:
עיר: שיקגו, אילנוי.
אוכלוסיה: 2.842 מיליון תושבים.
אולם: יונייטד סנטר (20.9 אלף מושבים).
בעלים: ג’רי ריינסדורף.
ג’נרל מנג’ר: גאר פורמן.
מאמן: פרד הויברג (עונה 4).
היסטוריה:
אליפויות: 6.
אליפויות קונפרנס: 6.
הופעות בפלייאוף: 35.
האגף המקצועי:
נשארו: עומאר אשיק, כריסטיאנו פליסיו, ג’סטין הולידיי, רובין לופז, לאורי מרקאנן, קמרון פיין, בובי פורטיס, דנזל ולנטיין, זאק לאבין, אנטוניו בלקני.
הגיעו: ג’בארי פארקר, וונדל קארטר ג’וניור (רוקי), צ’נדלר האטצ’ינסון (רוקי), ג’וליאן סטון, ראולי אלקינס, אנטוניוס קליבלנד.
עזבו: ג’ריאן גראנט, שון קילפטריק, דייויד נ’וואבה, פול זיפר, נואה וונלה.
חופשיים שטרם הוחתמו: ריאן ארסידיאקונו.
סך משכרות: 103,955,448 מ’ דולר.
רוסטר:
פוינט: דאן/פיין
שוטינג: לאבין/הולידיי/בלאקני/קליבלנד
סמול: פארקר/ולנטיין/הטצ’ינסון
פאוור: פורטיס/קארטר ג’וניור
סנטר: מרקאנן/לופז/פליסיו/אשיק
מה שהיה:
טוב, שיקגו, קבוצה עם עשור אחד חזק, עם השחקן הטוב בהיסטוריה ברזומה, עם אחת הטרגדיות הספורטיביות הגדולות (רוז), עם עוד ועוד קבוצות מבטיחות שהגיעו לכלום ועכשיו עם תקוות לעלות על דרך המלך. שנות ה-90 היו השנים הגדולות של הפרנצ’ייז עם מייקל ג’ורדן וסקוטי פיפן. מאז הבולס בנו כמה קבוצות מבטיחות ובראשן הבייבי בולס המקוריים עם בן גורדון, קפטן קירק היינריך, לואול דנג וטייסון צ’נדלר (מישהו זוכר את כריס דוהון האגדי?) שלא הגיעו כמובן לכלום כי, טוב, גורדון לא היה משהו והיינריך בעיקר דיגמן משקפיים.
בהמשך היו הבייבי בולס 2.0 עם היינריך ודנג שעדיין שם רק שהפעם היו שם ג’ואקים נואה וג’ימי באטלר הנפלאים וכמובן דרק רוז האדיר. הקבוצה ההיא הייתה קרובה, מאוד אפילו, אבל הפסידה כמו כולם למיאמי בגמר האזורי. עונה אחר כך די רוז נפצע מול פילי ומשם הקבוצה הלכה והתפרקה יחד עם הברכיים של רוז.
בעונה שעברה הבולס שמו רשמית סוף לקבוצה ההיא כשג’ימי באטלר נשלח למינסוטה. העונה של הבולס הייתה נורא מעצבנת מבחינת האוהדים, מצד אחד נבחר רוקי מצוין אבל מצד שני כולם קיוו לטאנק כהילכתו וקיבלו בסוף משהו תקוע בין לבין, הבולס היו היחידים בתחתית שניסו לנצח ובסוף בחרו די מאוחר בדראפט. על הדרך פורטיס הרביץ למירוטיץ’ שבהמשך נשלח בטרייד לפליקנס ושם הזכיר כמה הוא טוב ולמה הבולס חיכו לו בזמן שכיכב בריאל מדריד.
הבולס עם כך, הצליחו שוב לתסכל את הקהל והוכיחו שלא רק אליפות הם לא מסוגלים לקחת, אלא גם טאנק הם לא יודעים לעשות, בקיצור, ההגדרה של בינוניות מייאשת.
הוא שיהיה:
בקיץ הבולס עשו כמה מהלכים טובים ומצד שני מהלך אחד פשוט לא טוב. ההחתמה של ג’בארי פארקר היא טובה ועם הרבה פוטנציאל ולאור העובדה שהעונה השנייה לא מובטחת, אין סיכון ממשי פה. אם פארקר יהיה בריא, הבולס קיבלו פוטנציאל אולסטאר ואם לא אז נפטרים ממנו עוד שנה. גם הבחירה בוונדל קארטר בדראפט הייתה מעולה. היו דיבורים על יאנג ובמבה אבל בסוף זה נסגר על קארטר וטוב שכך. וונדל גבוה מוכשר שיודע לקלוע, לחסום ולקחת רב’ ואם יקבל את הדקות שלו, אפילו ליד מרקאנן, הבולס יכולים לסגור קו קדמי לעשור.
המהלך הרע היה ההחתמה מחדש של זאק לאבין. לאבין בעיקר מטביע, הוא לא מנהל משחק גדול, לא קלעי מבריק, לא שחקן הגנה מרשים ולא סובל מעודף IQ כדורסל. שיקגו קיבלו דרך יציאה כשהקינגס (מי אם לא הם) שמו לו 78 מ’ דולר ל-4 שנים על השולחן והכל היה מוכן לפינוי השטח אבל הבולס החליטו להשוות. נכון שיש סעיפי הגנה מפציעות אבל גם אם הוא יהיה בריא, הוא עדיין לא קרוב לפוטנציאל אולסטאר ובעיקר יתקע להם את התקרה ויפריע קצת להיות גרועים.
היה גם המהלך הלא ברור, ג’ריאן גראנט נשלח תמורת כלום ולא ממש ברור לי למה, הוא שחקן סולידי מהספסל וגם ככה מאחורי דאן אין כלום אחרי שנ’וובה שוחרר גם הוא. תוסיפו את הדם הרע שעבר בין הבולס לדאן בקיץ (טענו שהוא לא משקיע מספיק בהכנה לעונה בעוד שדאן הראה שהוא חורש חדר כושר) שעלול לעלות ברכז ממורמר ותבינו שאת גראנט היה צריך להשאיר. הגם שאין פה באמת חיסכון כלכלי משמעותי.
בנימה אישית:
בשנת 1991 נסענו לטיול שורשים בהונגריה עם סבא שלי ומהטיול הזה הבאתי הביתה חולצה של הבולס. זה היה תחילת הרומן שלי עם הפרנצ’ייז אותו אני אוהד עד היום כמובן. ג’ורדן הביא אליפויות, רוז ריגש, באטלר הביא תקווה, את דנג ונואה ממש אהבתי על הלוחמנות והנשמה ואפילו את קפטן קירק חיבבתי עם המראה אנטי כדורסלן שלו. אני לא יכול להגיד שכיף לאהוב את הקבוצה בשני העשורים האחרונים אבל זה מה יש ועם זה חיים.
הקיץ הזה היה לפעמים טוב ולפעמים רע, כמו הקבוצה הזו באופן כללי. לאבין הוא החלטה רעה, פארקר החלטה מרגשת, וונדל החלטה טובה. חייב להגיד שאני סופר את במבה ויאנג כפוטנציאל באסטים הכי גדולים בדראפט אז החלטתי שאם אין דונצ’יץ’/אייטון/בגלי אז תנו לי וונדל או שיי אלכסנדר, בסוף סגרנו על וונדל.
כולי תקווה שמרקאנן ימשיך לצמוח, שקארטר יקבל דקות (ושמישהו יעיף את פורטיס כבר, איך זה שמי שקיבל ממנו את האגרוף הוא זה שנשלח בטרייד?) ושהפעם נצליח לעשות טאנק כראוי בדרך לסטאר בדראפט הבא.
לסיכום:
תסריט אופטימי: מרקאנן מעלה מספרים, וונדל מועמד לרוקי העונה, פארקר בריא וכל השאר רע וגרוע. הבולס מסיימים בין 5 הגרועות בליגה אבל מרוויחים 3 צעירים לעתיד ופונים לבחירה גבוהה בדראפט.
תסריט פסימי: מרקאנן מעלה מספרים, וונדל מועמד לרוקי העונה, פארקר בריא, לאבין לומד לשמור, דאן מועמד לשחקן המשתפר, הבולס עושים סטרץ’ ניצחונות אחרי פגרת האולסטאר ובוחרים שוב 7-9 תקוע, העתיד על המתן.
תסריט ריאלי: הבולס יהיו כנראה קבוצה סבירה, לא מספיק גרועים בשביל ליפול לבחירת טופ 5 אלא יותר כמו בתסריט הפסימי, 7-9. לצערם המזרח השנה כולל כמה נמושות ובמערב הקינגס תמיד גרועים וגם הסאנס עוד לא מוכנים לפרוץ. תהיה עונה חלשה נוספת שתיגמר בבחירת ביניים בלוטרי ובתקווה שהמועדון יצליח קיץ הבא לראשונה להחתים שחקן משמעותי בשוק החופשי (סליחה בוזר, אבל אתה לא שחקן משמעותי).
והיום: נטישה 2.0.
קליבלנד קאבלירס:
פרופיל:
עיר: קליבלנד, אוהיו.
אוכלוסיה: 478 אלף תושבים.
אולם: קוויקן לאונס ארנה (20.5 אלף מושבים).
בעלים: דן גילברט.
ג’נרל מנג’ר: קובי אלטמן.
מאמן: טיירון לו (עונה 3).
היסטוריה:
אליפויות: 1.
אליפויות קונפרנס: 5.
הופעות בפלייאוף: 22.
האגף המקצועי:
נשארו: ג’ורדן קלארקסון, ג’ורג’ היל, קייל קורבר, קווין לאב, לארי נאנס, צ’די עוסמאן, צ’נינג פריי, ג’יי אר סמית’, טריסטאן תומפסון, אנטה זיזיץ’, אוקארו ווייט (לא מובטח).
הגיעו: קולין סקסטון (רוקי), בילי פרסטון (רוקי).
עזבו: לברון ג’יימס, חוסה מנואל קלדרון, ג’ף גרין, לונדון פראנטס, קנדריק פרקינס.
חופשיים שטרם הוחתמו: רודני הוד (מוגבל), ג’ון הולנד.
סך משכרות: 110,376,179 מ’ דולר.
רוסטר:
פוינט: היל/סקסטון/קלארקסון
שוטינג: סמית’/קורבר
סמול: עוסמאן
פאוור: לאב/נאנס/ווייט
סנטר: טריסטאן/פריי/זיזיץ’
מה שהיה:
היה רע ואז היה טוב ואז היה ממש רע ואז שוב די טוב ועכשיו עוד פעם רע. בעיקרון כל ה-Mindset של הקאבס משתנה לפי איש אחד, לברון ג’יימס. הקינג הגיע לליגה ב-2003 באחד משלושת מחזורי הדראפט הטובים אי פעם (נכון ל-2018). הוא הגיע ישר מהתיכון ומיידית הפך לפקטור רציני בליגה הטובה בעולם. עונת 1997-98 היתה האחרונה של הקאבס בפלייאוף ואז הובילו אותה שון קמפ, ווסלי פרסון וביג זי אילגאוסקאס. הקבוצה עברה משם ל-5 שנים גרועות בתחתית ואת עונת 2002-03 סיימו במאזן מביש של 17 ניצחונות.
באותו קיץ הם בחרו ראשונים בדראפט והרי לכם, היישר מתיכון סט. וינסנט-סט. מארי, לברון ג’יימס (אגב, גם ג’ייסון קאפונו נבחר על ידם באותו הדראפט בסיבוב השני). הקאבס הרכיבו קבוצה די גרועה סביב לברון עם שמות גדולים כמו קווין אולי, איירה נובל וג’לייני מק’קוי וגם מהלכי אמצע העונה לא היו מועילים מדי. סביב לברון וקרלוס בוזר הקאבס רצו ל-35 ניצחונות וכשלברון נבחר לרוקי העונה. בשנה הזו, כמו בזו שאחריה, הקאבס המשיכו להתקדם אבל לא הגיעו לפלייאוף.
רק בעונתו השלישית של ג’יימס בליגה, 2005-06, הם סוף סוף חזרו לפלייאוף אחרי 7 שנים ארוכות. כך שנה אחרי שנה הקינג הגיע לפלייאוף אבל להוציא גמר אחד, הוא לא הצליח להגיע רחוק מדי. ב-2010 ג’יימס עזב בשביל אליפות כפול שתיים במיאמי ובהמשך חזר הביתה. ב-2016 הקאבס לקחו אליפות וג’יימס סוף סוף הביא תואר לאוהיו.
העונה האחרונה הייתה קשה מאוד לקאבס, בקיץ קיירי עזב לבוסטון תמורת אייזאה הפצוע כמהלך מבריק של דני איינג’ שעשה מהלך Sell High קלאסי לקאבס תוך שהוא מנצל את הפלייאוף של אייזאה ב-2017 ואת הרצון של קיירי ללכת להוביל קבוצה. מעבר לזה הקאבס פשוט לא הצליחו להתחבר והמערכת נראתה עייפה ושחוקה. לברון נראה היה מתוסכל ועייף ולראשונה אנושי. בפברואר הקאבס ניסו לעשות מהפך כשהחתימו את קלארקסון, נאנס, היל והוד ונפרדו על הדרך מאבני היסוד של הקיירי טרייד, אייזאה וקראודר.
זה לא ממש עזר והקאבס המשיכו לקרטע קשות עד הפלייאוף וסיימו במקום ה-4 בלבד במזרח הבינוני. בפלייאוף הם היו כבר בדרך הביתה בסיבוב הראשון כשהפייסרס עשו להם את המוות עם קבוצה לוחמנית בהנהגת השחקן המשתפר של העונה, אולאדיפו. איכשהו לברון הצליח לסחוב את הקאבס לחצי הגמר, שם כמו בהזמנה, חיכו הראפטורס החלביים. זה נגמר בסוויפ קליל. גמר המזרח היה חגיגה, הסלטיקס הצעירים הביסו את הקאבס פעמיים בבית, לברון סחב איכשהו את הקבוצה לשיוויון באוהיו לפני שכל קבוצה שמרה על הבית שלה במשחקים 5/6. במשחק 7 הגיעה קבוצה עייפה מקליבלנד עם כוכב מיואש למשחק נגד קבוצה צעירה ורעבה. אולי הלחץ, אולי הציפיות שנוצרו, אולי האולם הביתי, לא ברור מה קרה אבל הסלטיקס קיבלו שיתוק התקפי והקאבס ניצחו ועלו.
וכך, למרות עונה גרועה ומלאה שינויים ובלגן ולמרות עונה זוועתית של קווין לאב, לברון שוב הגיע לגמר הנ.ב.א והפעם לבד מתמיד. בגמר זה כבר היה גדול עליו והמהלך ה"גאוני" של סמית’ בבאזר של משחק 1 חיסל כל טיפת תקווה שעוד הייתה קיימת ללברון בלב. בקיץ היה קצת מתח, אולי הקינג ימשיך אבל לרוב היה ברור שלא. זה כבר לא הרצון בטבעת כמו ב-2010 וההודעה לא הייתה גרנדיוזית כמו באותו קיץ (לא 1, לא 2, לא 3…), זה היה צנוע ושקט ולברון פשוט הודיע שהוא עובר ללוס אנג’לס לשחק עם הלייקרס.
הוא שיהיה:
יהיה רע. זהו.
טוב צריכים לכתוב משהו אז ננסה. מלבד לברון הקאבס איבדו גם את ג’ף גרין שהייתה הפתעה גדולה בעונה שעברה וזו עוד מכה לסגל הכל כך שברירי שבו לברון היה הדבק שהחזיק את הכל מהתפוררות. הקאבס פתחו את הקיץ עם חודש של כלום, פשוט כלום. הם בחרו את סקסטון בדראפט ואיפשרו גם לקלדרון ללכת (וגם לפרקינס, כן הוא עדיין רשמית פעיל, לכו תבינו). בהתחלה זה היה נראה שקליבלנד מחכים להחלטה רשמית של ג’יימס ואחרי ההודעה הם היו נראים בשוק למשך 3 שבועות אבל השבוע הם קצת יצאו מהשוק והחליטו שלא הולכים לטאנק אלא מנסים להישאר תחרותיים. בניגוד לעזיבה הקודמת של ג’יימס, ב-2010-11 אין להם את הנכסים בשביל להשיג בחירה גבוהה (באותה עונה שלחו את מו וויליאמס תמורת בארון דייויס ובחירה בלתי מוגנת שהפכה לבחירה ראשונה שהפכה לקיירי).
הקאבס יעבירו עונה על סף הפלייאוף כנראה, קווין לאב יחזור לתת 25 ו-10 שלא יובילו לשום מקום, הם ימשיכו לסבול את סמית’ ולשלם הרבה כסף לטריסטאן תמורת כדורסל לא מודרני ולא רלוונטי בעליל ובעיקר יקוו בכל זאת ליפול בבחירה גבוהה בקיץ הבא (הגרלת לוטרי בכל זאת). מה שבטוח זה שהפעם אף חולצה של ג’יימס לא נשרפה, הוא עזב בצורה שונה ולראשונה יהיה לטיי לו קצת שקט לאמן את הקבוצה (או סתם להגיע לאימונים ולצעוק הוראות מטופשות, או משהו שהוא לא עושה שם בפועל תחת הכינוי “מאמן”) ויהיה זמן לפתח את סקסטון ולראות מה הוא שווה. מצד אחד, בניגוד ל-2010 הם הפעם לא מספיק גרועים בשביל להיכנס לרצף עונות עם בחירות גבוהות ולהשתקם מהדראפט (ולא שזה ממש עזר פעם שעברה) אבל מצד שני, לפחות נשאר להם אולסטאר בשיאו והם לא עיי חורבות.
בנימה אישית:
בהתחלה מאוד חיבבתי את ג’יימס וממש התבאסתי כששמעתי, בעודי נופש בטורקיה, שהוא הפסיד למג’יק והווארד בגמר האזורי. ההחלטה גרמה לי ממש לסלוד מג’יימס והתחלתי לקוות שיכשל, כך שהגמר ב-2011 נגד המאבריקס היה נפלא מבחינתי. אחרי החזרה לקאבס התחלתי לאט לאט להבין את הגדולה שלו ושאין מה לבזבז זמן בסלידה אלא צריך להעריך את מה שקורה לנו מול העיניים.
אז עכשיו הקאבס שוב יהיו גרועים, לא כמו ב-2010 אבל גרועים ונשאר רק לחכות ולראות מה צופן להם העתיד והאם הם יחזרו להיות רלוונטים בשנים הקרובות או יעלמו להרבה מאוד זמן שוב.
לסיכום:
תסריט אופטימי: לאב מחמיץ משחקים פה ושם, הקאבס בבלגן מקצועי, טיירון לו ממשיך “לאמן” וקליבלנד נושרים למקום 10-11 במזרח ובלוטרי זוכים בבחירה גבוהה ממנה מנסים לצאת לדרך חדשה.
תסריט פסימי: קווין לאב טוב, ממש טוב, מינסוטה טוב, סמית’ חוזר מפסיכיאטר אדם ישר ומסודר, קורבר שובר שיא שלשות עונתי, סקסטון גניבת הדראפט והקאבס נכנסים למקום ה-8, עפים סיבוב ראשון נגד בוסטון ונתקעים עם בחירת דראפט אמצעית וחסרת תועלת.
תסריט ריאלי: קליבלנד יהיו בינוניים מינוס, עקרונית, אם לא לברון שנה שעברה, הם מסיימים בלוטרי ועמוק אבל עכשיו נראה לי שללא הלחץ של הקינג והציפיה להצלחה וללא עייני הליגה כולה עליהם, יהיה רגוע ושקט והם יעשו עונה שקטנה על סף הפלייאוף ויפספסו באיזה שניים-שלושה ניצחונות בדרך מקום 9-10 ובחירה בתחתית הלוטרי.
והיום: טקסס 1.0:
דאלאס מאבריקס:
פרופיל:
עיר: דאלאס, טקסס.
אוכלוסיה: 2.254 מיליון תושבים.
אולם: אמריקן איירליינס סנטר (19.2 אלף מושבים).
בעלים: מארק קיובן.
ג’נרל מנג’ר: דוני נלסון.
מאמן: ריק קרלייל (עונה 11).
היסטוריה:
אליפויות: 1.
אליפויות קונפרנס: 2.
הופעות בפלייאוף: 21.
האגף המקצועי:
נשארו: דירק נוביצקי, חוסה חואן בראה, האריסון בארנס, ווס מת’יוס, סאלאח מחרי, דווייט פאוול, דניס סמית’ ג’וניור, מקסי קלבר, דוריאן פיני סמית’ (לא מובטח).
הגיעו: דיאנדרה ג’ורדן, דווין האריס, לוקה דונצ’יץ’ (רוקי), ג’יילן ברונסן (רוקי), ריי ספלדינג (רוקי), קוסטאס אנדקומפו (רוקי), ראיין ברוקהוף (רוקי), דריל מייסון (רוקי).
עזבו: דאג מקדרמוט, נרלנס נואל, סת’ קארי, יוגי פרל, ג’ונתן מוטלי, קייל קולינסוורת’, אהרון האריסון.
חופשיים שטרם הוחתמו: אין.
סך משכרות: 104,350,687 מ’ דולר.
רוסטר:
פוינט: סמית’ ג’וניור/בראה/ברונסון
שוטינג: דונצ’יץ’/האריס/ברוקהוף
סמול: בארנס/מת’יוס/פיני סמית’
פאוור: נוביצקי/קלבר/ספלדינג
סנטר: ג’ורדן/פאוול/מחרי
מה שהיה:
ב-2011 קבוצה לוחמנית הפתיעה את כולם וגברה על הטריו של מיאמי בעונת הבכורה של לברון בפלורידה. זה היה רגע השיא בקריירה נפלאה של כוכב אחד צנוע, דירק נוביצקי. המאבריקס לא התקרבו לשחזר את זה מאז אבל גם לקראת עונת 2018-19 דבר אחד יציב וברור, הג’רמנייטור עדיין שם. מבוגר יותר, איטי יותר, כבר לא כוכב, אבל הוא עוד שם ויהיה שם עד שיחליט לפרוש, זו הקבוצה שלו.
מארק קיובן הוא בעלים שאוהב לפזר כסף ומחפש תמיד את הטרייד הגדול הבא. ב-2014 הוא החתים את פארסונס, שהיה שם די חם, על חוזה נוראי בדיעבד, ב-2011 הביא את וינס קרטר וב-2014 את גל מקל. לפני כמה שנים הוא ניסה להביא את דיאנדרה ג’ורדן והשיג ממנו הסכמה בעל פה אבל אחרי כמה ימים הוא החליט לעשות פרסה ונשאר עם הקליפרס. קיובן מוכח לא רק כבעלים מעט משוגע אלא גם כאדם שיודע לשים דברים מאחור לטובת הפרנצ’ייז.
המאבריקס עשו עונה אחרונה לא טובה אפשר להגיד וכצפוי סיימו עמוק בקרשים עם המאזן הרביעי הכי גרוע בליגה. גם בשנה שעברה הם היו חלשים וסיימו רחוק מהפלייאוף. הקיץ ההוא הניב להם את דניס סמית’ שעוד יהיה שחקן ברמה ובקיץ הזה הם השיגו עוד בחירה גבוהה. האם אחרי שנתיים מחוץ לפלייאוף הם יחזרו לשם השנה?
הוא שיהיה:
הקיץ התחיל יפה כשהקבוצה רקחה טרייד חכם עם ההוקס במסגרתו התקדמו מהבחירה החמישית לשלישית והשיגו את לוקה דונצ’יץ’ הסלובני הנפלא שעשה עונה גדולה עם ריאל מדריד ועזר לסלובניה לזכות באליפות אירופה. התחושה היא שכעת עם דונצ’יץ’ וסמית’ יש קו אחורי מבטיח מאוד לעשור הקרוב ואם הכל יהיה בסדר, זה יהיה אחד הקווים האחוריים הטובים בליגה תוך שלוש-ארבע שנים.
המהלך הטוב השני היה החתמתו של דיאנדרה ג’ורדן. אני לא עף עליו אבל את העבודה הוא יעשה ברב’, בהגנה, בחס’, יעזור כאופציה התקפית נוספת ויוסיף להם נוכחות בצבע שהייתה כה חסרה בשנה האחרונה עם הכישלון של נואל ועם ערימת המשלימים מסביב.
צריך לזכור שבקבוצה משחק כבר האריסון בארנס (עוד אחד שקיובן שפך עליו כסף גדול) שהוא פוטנציאל אוסלטאר קיים והכי חשוב, דירק עדיין שם בשביל להיות מנטור לדונצ’יץ’ וכמובן בשביל להיות דמות חיובית בחדר ההלבשה ואחד שיחזיק את כולם במקום וישמור על סדר מקצועי וחברתי.
סה"כ זה היה קיץ טוב שממשיך את הקיץ הקודם שהיה גם הוא טוב (בעיקר בדראפט) וכעת התחושה היא שהמאבס בדרך הנכונה חזרה לפלייאוף וזה רק עניין של זמן עד שהצעירים יצברו ניסיון.
בנימה אישית:
דאלאס תמיד היתה קבוצה שחיבבתי וכשהבולס סיימו את דרכם, הם היו המועדפים עליי ללכת עד הסוף. קבוצה כייפית כזו בצלמו של הכוכב הצנוע שלה, דירק. השנה מלבד נוביצקי, גם דונצ’יץ’ הוא שחקן שאני מחבב מאוד וגם דניס סמית’ הוא שחקן כייפי ומבטיח וסה"כ זו באמת קבוצה שכיף לאהוב או סתם לחבב לצד האהדה הראשית. אחרי שנתיים קשות, השנה יש תקווה, זה לא יספיק לפלייאוף אבל הם יהיו קרובים ובאמת ברגע שסמית’ ודונצ’יץ’ יצברו ניסיון חשוב, הקבוצה עשויה להבשיל לכדי קבוצת פלייאוף אמתית.
לסיכום:
תסריט אופטימי: דונצ’יץ’ מתרגם את היכולת מאירופה לנ.ב.א., סמית’ עושה קפיצת מדרגה כמצופה מסופמור, בארנס עושה את העבודה ו-DJ משתלב מבחינת כימיה ונותן את המטריה האווירית בצבע. דירק מוציא מעצמו עוד כמה קליעות אלגנטיות כמו שרק הוא יודע ודאלאס מסיימת מקום 10 ומשחקת חיובי רוב הזמן, העתיד ורוד.
תסריט פסימי: דונצ’יץ’ לא מסתדר עם הנ.ב.א ואוטומטית מועמד לפלופ של מחזור הדראפט שלו, בארנס עדיין לא יעיל וג’ורדן מתחרט אחרי חצי עונה על שעזב את ל.א. נוביצקי עושה מייאשת ופורש בקיץ ודאלאס לא מצליחה להתקדם ביחס לעונה שעברה ועושה עונה פרווה של 26-27 ניצחונות בדרך לתחתית.
תסריט ריאלי: המאבס יהיו משהו בין מה שעשו לפני שנתיים לבין מה שעשו שנה אחרונה, ינצחו 35-38 משחקים, יסיימו 10-11 במערב, ישחקו חיובי בהרבה ויהיה כיף לראות את דונצ’יץ’ מריץ התקפות ומוסר לנוביצקי לכמה קליעות יפות. מעבר יפה בין דורות. כך או כך, עונת 2019-20 עשויה להיות העונה בה המאבס חוזרים לפלייאוף.
והיום: רוקי בלבואה שוב רלוונטי.
דנבר נאגטס:
פרופיל:
עיר: דנבר, קולורדו.
אוכלוסיה: 558 אלף תושבים.
אולם: פפסי סנטר (19.1 אלף מושבים).
בעלים: אנוס סטנלי קרונק.
ג’נרל מנג’ר: טים קונלי.
מאמן: מייק מאלון (עונה 4).
היסטוריה:
אליפויות: 0.
אליפויות קונפרנס: 0.
הופעות בפלייאוף: 24.
האגף המקצועי:
נשארו: וויל בארטון, מאליק ביזלי, טורי קרייג, גרי האריס, חואנצ’ו הרננגומז, ניקולה יוקיץ’, טיילר לידון, טריי ליילס, פול מיליסאפ, מונטה מוריס, ג’מאל מוריי, מייסון פלאמלי.
הגיעו: אייזאה תומאס, אייזאה ווייטהאד, מייקל פורטר ג’וניור (רוקי), ג’ארד ואנדרבליט (רוקי), תומאס וולש (רוקי).
עזבו: ווילסון צ’נדלר, קנת’ פאריד, דארל ארת’ור, אייזאה ווייטהאד (הגיע בטרייד ושוחרר), דווין האריס, ריצ’ארד ג’פרסון.
חופשיים שטרם הוחתמו: אין.
סך משכרות: 118,477,486 מ’ דולר.
רוסטר:
פוינט: מוריי/אייזאה/מוריס
שוטינג: האריס/קרייג/ביזלי
סמול: בארטון/חואנצ’ו/ואנדרבליט/פורטר
פאוור: מיליסאפ/ליילס/ליידון
סנטר: יוקיץ’/פלאמלי/וולש
מה שהיה:
היה היה כוכב צעיר ומבטיח עם צמות על הראש שענה לשם כרמלו אנת’וני. הוא הגיע בדראפט האגדי ההוא והיה אמור לקחת את הנאגטס לטופ. לא מעט שחקנים נהדרים הקיפו אותו לאורך שנותיו עם דנבר כולל אנדרה מילר, קניון מרטין, אלן אייברסון, צ’ונסי בילאפס, ננה הילריו, ג’יי אר סמית’ (כשעוד היה שחקן), מרכוס קמבי ועוד. זה לא ממש עזר והנאגטס, על אף שהיו קבוצת פלייאוף טובה הרבה שנים, הקבוצה לא הצליחה לצאת מהמערב ולו פעם אחת והיו קבוצה לא כל כך הישגית. מלו אגב הגיע לפלייאוף בכל אחת מעשר העונות הראשונות שלו בליגה, לא כזה גרוע.
מאז שמלו עזב לנאגטס קשה, למרות שהם החזיקו רוב הזמנים סגלים לא רעים בכלל, הם לא הצליחו לחזור לפלייאוף ובשנתיים האחרונות סיימו מקום 9 במערב, כמעט אבל לא. השנה זה נראה מבטיח אבל כבר נגיע לזה. העונה האחרונה הייתה עונת פריצה מבחינת ניקולה יוקיץ’ שהעמיד דאבל דאבל עם 6 אס’ מעמדת הסנטר והפך לסוג של פוינט סנטר שהופך את הצורך ברכז דומיננטי לדי מיותר מבחינתם. מעבר אליו, גרי האריס ממשיך להשתפר ולמרות בעיית התאמה מסוימת בין מיליסאפ ליוקיץ’, הנאגטס היו תחרותיים מאוד עד הסוף.
אחת הבעיות של הנאגטס הייתה המחסור במחליפים מועילים. הירידה החדה ברמה של פאריד, חוסר הרלוונטיות של ריצ’ארד ג’פרסון והעובדה שמלבד ג’מאל מוריי לא היה שם רכז, כל אלו פגעו מאוד בנאגטס וגרמו להם לפספס במילימטר את הפוסט סיזן.
הוא שיהיה:
הנאגטס נכנסים לחלון קריטי עכשיו, רגע לפני שמיליסאפ יורד משיאו, רגע לפני שמגיע הרגע להחליט האם לתת כסף למוריי, רגע לפני שהקבוצה מחליטה אם בא לה לחרוג מהתקרה בצורה מטורפת, זה הזמן לתת עונה גדולה ולהבין האם מה שיש שם שווה אליפות בשנים הקרובות או שעדיף לוותר על חלק מהחבר’ה האלו ולנסות להתאים סגל טוב יותר סביב יוקיץ’ הנפלא.
אז דיברנו על ספסל והנאגטס עשו עבודה לא רעה בכלל בנושא. הקבוצה סגרה את אייזאה תומאס בגרושים והוא ילחם עם מוריי על משבצת הרכז הפותח וינסה לשקם את הקריירה אחרי שנה קשה מאוד. בנוסף הקבוצה בחרה את מייקל פורטר שלא ישחק השנה אבל עשוי להתפתח לכדי גניבת הדראפט אם יהיה בריא ולקינוח ווילסון צ’נדלר שוחרר ופינה כסף לחוזה החדש של וויל בארטון. זה לא ספסל מושלם אבל הנאגטס מתקרבים לאיזון והצליחו להיפטר מכמה חוזים כבדים מיותרים של שחקנים שלא רלוונטים יותר לקבוצה.
בסך הכל הנאגטס צריכים לחזור לפלייאוף השנה, אחרי שנתיים של כמעט הם מספיק טובים ובוגרים השנה בשביל להשלים את העבודה. עכשיו עם חוזה חדש הלחץ על יוקיץ’ יהיה גדול מאוד והוא יהיה חייב להופיע לעונה הזו כמו כוכב אמתי ולקחת את הקבוצה עליו. הוא לא רק הסנטר הכי טוב שלהם, הוא גם הרכז הכי טוב והשחקן שהגנות יסמנו והוא צריך לנצל את זה בשביל לעשות קפיצת מדרגה נוספת ברמה.
בנימה אישית:
יש מעט מאוד קבוצות בליגה שמשלמות למי שצריך ושלא סובלות מחוזים מיותרים וכבדים, הנאגטס לגמרי שם. התנהלות נכונה הביאה לידי כך שמלבד מיילס פלאמלי (אוברפייד של 5 מיליון בערך לטעמי), כל מי ששם שווה את הכסף, הכוכבים מרוויחים הרבה, שחקני המשנה מרוויחים מעט והספסל חי על גרושים, יעילות אמתית. זה לא רק זה, לנאגטס יש אופצית שחקן של 30.5 מ’ דולר על מיליסאפ לקיץ הבא כך שהם יוכלו לרדת לא רק מתחת למס המותרות אלא אפילו מתחת לתקרת השכר ולפנות מקום לכמה חוזי מינימום. סה"כ התנהלות נכונה, חוזים טובים ובניה שפויה עשויות להוביל את הנאגטס לפלייאוף לראשונה מאז עונת 2010-11.
לסיכום:
תסריט אופטימי: יוקיץ’ נפלא, מיליסאפ מצליח להיות יעיל לידו, גאריס ממשיך לתת הגנה גדולה, בארטון מצדיק את האמון ואייזאה חוזר לחיים. הנאגטס לוקחים 50 משחקים, נכנסים לפלייאוף ממקום 6-7, מדהימים את הרוקטס/לייקרס ועושים חצי גמר אזורי. יש אופטמיות רבה לעתיד ואפילו מייקל פורטר עושה אימוני זריקות לקראת סוף השנה.
תסריט פסימי: מיליסאפ ויוקיץ’ לא טובים מספיק ביחד, הסרבי מתקשה לעשות קפיצת מדרגה ועומס הציפיות בגלל החוזה מכריע אותו, אייזאה לא טוב, הספסל שוב לא סוחב, הנאגטס מסיימים שוב מקום 9 ליד הפלייאוף, יש לחץ והקיץ הבא הופך קריטי.
תסריט ריאלי: הנאגטס היו טובים מאוד שנה שעברה ויהיו טובים יותר השנה, אין שום סיבה שהם לא יסיימו בתוך השמינייה עם לפחות ניצחון אחד יותר משנה שעברה. בפלייאוף אם יסיימו 6 יוכלו לעבור סיבוב אבל כמובן שלא ינצחו סדרה נגד יוסטון או הווריירס. סה"כ עונה טובה, פלייאוף בשעה טובה ויוקיץ’ ממשיך להשתפר.
והיום: הבוכנות מחפשות מנוע.
דטרויט פיסטונס:
פרופיל:
עיר: דטרויט, מישיגן.
אוכלוסיה: 887 אלף תושבים.
אולם: ליטל סיזרס ארנה (20.4 אלף מושבים).
בעלים: טום גורס.
ג’נרל מנג’ר: אין.
מאמן: דוויין קייסי (עונה 1).
היסטוריה:
אליפויות: 3.
אליפויות קונפרנס: 7.
הופעות בפלייאוף: 42.
האגף המקצועי:
נשארו: אנדרה דראמונד, הנרי אלנסון, לנגסטון גאלוויי, בלייק גריפין, רג’י ג’קסון, סטנלי ג’ונסון, לוק קנארד, ג’ון לואר, איש סמית’, רג’י בולוק.
הגיעו: זאזא פאצ’וליה, חוסה מנואל קלדרון, גלן רובינסון ה-3, קיירי תומאס (רוקי), ברוס בראון (רוקי), קינן אוואנס (רוקי).
עזבו: אנת’וני טוליבר, ג’יימס אניס, דווייט בייקס, אריק מורלנד, קיי פולדר, רג’י הארן, ג’אמיר נלסון.
חופשיים שטרם הוחתמו: אין.
סך משכרות: 124,772,726 מ’ דולר.
רוסטר:
פוינט: ג’קסון/סמית’/קלדרון/אוואנס
שוטינג: בולוק/קנארד/גאלוויי/תומאס/בראון
סמול: ג’ונסון/רובינסון ה-3
פאוור: גריפין/לואר/אלנסון
סנטר: דראמונד/זאזא
מה שהיה:
מה היה? היה מטורף! Bad boys, bad boys Whatcha gonna do, whatcha gonna do When they come for you. אז אחת הקבוצות הכי מטורפות בהיסטוריה, הקבוצה הכי קשוחה בעשור הכי קשוח, זו שהציגה שחקנים נפלאים כמו אייזאה תומאס, ג’ו דומארס, ואדריאן דנטלי, שחקנים קשוחים כמו ביל למביר, דניס רודמן, ויני ג’ונסון וריק מהורן, הקבוצה שעשתה שלושה גמרים רצופים וזכתה בשניים מהם בק טו בק, הקבוצה שחזרה לחיים לעוד סיבוב מופלא אחד בשנות ה-00 עם ביג בן וואלאס, ראשיד “שיד” וואלאס, צ’ונסי בילאפס הגאוני, ריפ המילטון וטיישון פרינס עם ידי הספגטי שלו וההגנה המושלמת, כן היה מטורף, גבירותיי ורבותיי, הדטרויט פיסטונס!
ועכשיו אחרי שמתעוררים מהחלום מסתכלים על הפיסטונס הנוכחיים והם, איך נאמר, לא ממש בד בויז, בקושי בויז. הפיסטונס הפכו לאחת מהקבוצות הכי פרווה בליגה, קבוצה שאוספת רוקיז מבטיחים ושחקנים שהם כמעט כוכבים והופכת אותם לבקושי שחקנים. ג’וש סמית’, בלייק גריפין, רג’י ג’קסון, גרג מונרו, טוביאס האריס ועוד חבר’ה שהגיעו עם פוטנציאל, הסריחו לא רע ולקחו על זה הרבה כסף בדרך.
סה"כ הפרנצ’ייז הפך לכזה שמקבל החלטות גרועות (לאסוף את בלייק גריפין חצי שנה אחרי שחתם על חוזה עצום ל-5 שנים וכשהוא כמעט בן 30 וכמובן הארכת החוזה לרג’י ג’קסון), משלם ביוקר ובסוף נשאר בינוני ואפור. בסופו של יום הפיסטונס עשו עוד שנה לא טובה עונה שעברה, נשארו שנה שנייה רציפות מחוץ לפלייאוף ובעצם מאז הבס בויז 2.0, לא באמת עשו ריצת פלייאוף ראויה.
אז גריפין הגיע בטרייד במהלך העונה שעברה והקליפרס אמרו תודה על כרטיס היציאה מהחוזה הלא טוב שנחתם בקיץ שעבר, הפיסטונס העמידו קו קדמי טוב מאוד על הנייר אבל בשאר העמדות המשיכו לזחול. רג’י ג’קסון פשוט לא מספיק טוב, הוא לא כוכב, לא מנהיג ולא אחד שיקח קבוצה לפלייאוף. סטנלי ג’ונסון לא מצליח לפרוץ ונשאר שחקן הגנה מצוין ותו לא וכל השאר שחקנים משלימים סבירים במקרה הטוב ומתחת לזה במקרה הרע.
הוא שיהיה:
גם לקראת העונה הקרובה הפיסטונס לא עשו המון, הם בחרו כמה רוקיז, שמרו על שחקני המפתח, החליפו כמה שחקנים משלימים באחרים, נפרדו מסטן ואן גנדי, עד עכשיו לא מצאו GM חדש אבל כן הביאו אחלה מאמן בדמותו של קייסי ובעיקר נשארו אחת המשלמות הכבדות בליגה מבין הקבוצות שלא עשו פלייאוף שנה שעברה. אז אנדרה דראמונד טוען שהוסיף שלשות לרזומה, מה שיהפוך את מי שנחשב אולי לסנטר הטוב בליגה, למכונה יעילה יותר התקפית ובלייק יזכה הפעם להתחיל עונה עם הקבוצה אחרי שיקבל קיץ שלם להתחבר לשיטה אבל בכללי אין הרבה סיבות לאופטימיות בעיר המכונות של אמריקה.
רג’י ג’קסון עדיין לא גארד טוב מספיק ומאחר והוא הטוב ביותר שיש להם, אפשר להבין את הבעיה. הספסל קיבל חיזוק מסוים עם זאזא ורובינסון אבל זה לא יספיק בשביל להיכנס לפלייאוף סביר להניח. לדעתי גם עונה טובה של בלייק, תוספת שלשות לדראמונד ועונה סבירה של רג’י לא יכניסו אותם לפוסט סיזן והסיבה שאין שם איזון כמעט בכלל. הקו האחורי פשוט חלש, הקו הקדמי לא יכול לסחוב לבד וקחו בחשבון שבלייק אמנם מתאים יותר לשחק ליד דראמונד כי בעונה האחרונה הוא אשכרה קלע שלשות אבל זה עדיין לא סינרגיה מושלמת. בסך הכולל בלייק עשה עונה מאוד לא יעילה שנה אחרונה (43.3 אחוז מהשדה בדטרויט) והוא יהיה חייב להעלות יעילות בשביל לתת לקבוצה בוסט חשוב.
בנימה אישית:
אני די מחבב את הפרנצ’ייז הזה, הם היו הקבוצה שאף אחד לא רצה לפגוש בסוף שנות ה-80 וגם אלו דחפו את מייקל להתחזק ועזרו להפוך אותו למה שהוא, הם גם אלו שלקחו אליפות רומנטית נגד הלייקרס הנוצצת באמצע העשור הקודם. אבל אני חייב להגיד שההווה אפור ומשעמם ושאני באמת לא סופר אותם כקבוצת פלייאוף אמתית. אני מקווה מאוד לראות אותם נותנים לכמה חוזים להיגמר ומנסים להחתים גארד נורמלי אחרי שג’קסון יסיים חוזה אבל אני די פסימי. בלייק לא נהיה צעיר יותר, רג’י כנראה יחתום שם מחדש והקבוצה תמשיך לדשדש במקום ה-9, מדי פעם תכנס לפלייאוף רק בשביל ללכת הביתה סיבוב ראשון.
לסיכום:
תסריט אופטימי: גרועים, גרועים, גרועים. הפיסטונס נותנים עונת נפל, בלייק לא בריא, רג’י לא יעיל, דראמונד מעיף אבטיחים מהשלוש והקבוצה נופלת לבחירת טופ 7 בדראפט הבא וגונבת משם שחקן רציני לקו האחורי.
תסריט פסימי: טובים, טובים, טובים. בלייק עושה עונה מפלצתית, דראמונד משנה את השם לקליי ת’ומפסון, רג’י נזכר ש"היי, גם אני פליט אוקלהומה, למה שלא אהיה יותר כמו הארדן ופחות כמו קווין מרטין?" ונותן עונת שיא. דוויין קייסי מנצח על החבורה שנכנסת למקום ה-5-6 ועפה סיבוב ראשון רק כדי להישאר בינוניים בעונה הבאה ובלי בחירת דראפט גבוהה בשביל לנסות לתקן.
תסריט ריאלי: הם ינצחו לפעמים ויפסידו לפעמים. סה"כ יש שם מספיק כישרון בשביל 39-40 ניצחונות, אולי זה יספיק למקום 8 ואולי רק למקום 9, כך או כך זה או פלייאוף והביתה סיבוב ראשון או בחירה בסוף הלוטרי שכנראה לא תניב כלום מיוחד. יאללה לעוד שנה בינונית ומייגעת עם עתיד אפור.
והיום: The Champs Are Here!
גולדן סטייט ווריירס:
פרופיל:
עיר: אוקלנד, קליפורניה.
אוכלוסיה: 411 אלף תושבים.
אולם: אורקל ארנה (19.5 אלף מושבים).
בעלים: ג’ו לייקוב ופיטר גובר.
ג’נרל מנג’ר: בוב מאיירס.
מאמן: סטיב קר (עונה 5).
היסטוריה:
אליפויות: 6.
אליפויות קונפרנס: 10.
הופעות בפלייאוף: 31.
האגף המקצועי:
נשארו: ג’ורדן בל, קווין קוק, סטף קארי, קווין דוראנט, דריימונד גרין, אנדרה איגואדלה, דמיאן ג’ונס, שון ליבינגסטון, קליי ת’ומפסון, קוון לוני.
הגיעו: דמרכוס קאזינס, יונאס ירבקו, ג’ייקוב אוואנס (רוקי), דנואל האוס, דמיון לי.
עזבו: כריס בושר, ג’אוול מקגי, זאזא פאצ’וליה, דייויד ווסט, ניק יאנג.
חופשיים שטרם הוחתמו: פט מקאו (מוגבל).
סך משכרות: 145,862,735 מ’ דולר.
רוסטר:
פוינט: קרי/קוק/ליוינגסטון
שוטינג: קליי/איגי/אוואנס
סמול: דוראנט/האוס/לי
פאוור: גרין/בל/ירבקו
סנטר: לוני/ג’ונס/קאזינס
מה שהיה:
הרבה לפני שאנשים החלו להתעניין בווריירס, בגלל השושלת הנוכחית, הייתה שם יופי של קבוצה שעשתה שנים טובות. למעשה, תחת השם פילדלפיה ווריירס, הם לקחו 3 אליפויות בין 1947-1956. אבל אני לא מדבר על השנים הללו אלא על שנות ה-90 המופלאות. בין השנים 1985-1997 הקבוצה החזיקה קבוצה נהדרת בהנהגת המשולש Run TMC שכלל את כריס מאלין המצוין ולצידו טים הארדוויי המדהים ומיץ’ ריצ’מונד המופלא ועל כל זה פיקח דוני נלסון האגדי. השלישייה שחקה ביחד רק שנתיים ואמנם לא הייתה הישגית במיוחד אבל בהחלט שחקה כדורסל מלהיב הרבה לפני שקרי הגיע לליגה. אחרי עזיבתו של ריצ’מונד בטרייד, הקבוצה עוד החזיקה שחקנים צעירים ומבטיחים כמו לטרל ספריוול שימשיך לקריירה מצוינת, ג’ו סמית’ ותאמינו לו אבל את עונת הרוקי שלו בליגה העביר בווריירס לא אחר מאשר כריס וובר הנפלא שעשה שם עונה טובה מאוד.
בשנת 1994-95 העסק התחיל להתפורר כשכריס וובר נשלח בטרייד בגלל סכסוך בינו לבין ספריוול. שנתיים אחר כך גם טים הארדוואיי נשלח למיאמי והקבוצה בהנהגת ספריוול, סמית’ ומאלין הותיק ועם ריק אדלמן על הקווים במקום דוני נלסון שעזב שנתיים לפני כן, סיימה בתחתית הליגה והפלייאוף כבר לא היה שם באופק. בסה"כ עונת 1993-94 הייתה האחרונה של הלוחמים בפלייאוף עד אשר נולדה קבוצה מלהיבה נוספת באוקלנד בערך עשור מאוחר יותר. רצף שנים גרועות בהנהגת שחקנים כמו אנטואן ג’יימיסון ולארי יוז הביאו את הווריירס לתחתית החבית ומשם יש רק דרך אחת והיא למעלה. תאמינו או לא אבל בשלב מסוים שחקו הקבוצה גילברט ארינאס, אנטואן ג’יימיסון וג’ייסון ריצ’ארדסון וגם זה לא הספיק בשביל פלייאוף.
שורת החלטות רעות כגון בחירה בדראפט של טוד פולר (כשקובי בראיינט, סטיב נאש וג’רמיין או’ניל עוד על הלוח), סטיב לוגאן (לא שחק דקה בנ.ב.א) והחתמה של שחקנים ותיקים ועייפים דרדרו את הקבוצה לקרשים. שיא השפל היה כשארינאס עזב כי לקבוצה לא נשאר כסף בשבילו אחרי חידוש חוזים לאגדות כדורסל כמו אדונל פויל ואריק דמפיר. ב-2004 כריס מאלין האגדי לקח תפקיד ניהולי ותחתיו הקבוצה צרפה את אנדראס בירדניש הלטבי הענק והכה פציע שביחד עם מייק דאנליבי, ג’ייסון ריצ’ארדסון ובארון דייויס הובילו את הווריירס לפלייאוף לראשונה אחרי מעל עשור.
את הפלייאוף של עונת 2006-07 אני זוכר מצוין, בסיבוב הראשון הווריירס, שבקושי נכנסו, פגשו את דאלאס שהיו אז מועמדת רצינית לתואר וקבוצה נהדרת סביב נוביצקי בשיאו ועם ג’וש הווארד המבטיח, ג’ייסון טרי הנהדר וגם ג’רי סטקהאוס וסוללת משלימים טובה מסביב. אגב, על העסק בדאלאס אז פיקח לא אחר מאשר דוני נלסון. בכל מקרה, דאלאס הגיעו לפלייאוף במאזן 67-15 מדהים (אחד הטובים בהיסטוריה) ואף אחד לא ממש נתן סיכוי לווריירס אבל מהר מאוד גילינו שלפעמים מצ’אפ חשוב לא פחות מכישרון וכימיה. הווריירס עם בארון דייויס, אל הארינגטון, סטיבן ג’קסון, מונטה אליס, ג’ייסון ריצ’ארדסון, מייק דאנליבי ומאט בארנס (בדיעבר סגל מפחיד שלא ברור למה ניצח רק 42 משחקים בעונה) עשו למאבס בית ספר וניצחו אותם ללא ביתיות בסיבוב הראשון 4-2 מהדהד. בארון היה ענק עם 25 נק’, 6.2 רב’, 5.7 אס’ ו-1.8 חט’ כאשר סטיבן ג’קסון (22.8 נק’ ו-2 חט’), ג’יי ריץ’ (19.5 נק’ ו-6.8 רב’ לצד 1.3 חט’) ומאט בארנט (10.2+5.5+חטיפה) עוזרים.
שנה אחר כך הווריירס עשו החלטה לא הכי חכמה לכאורה ושלחו את ג’יי ריץ’ בטרייד וסבלו מהרחקה של סטיבן ג’קסון במהלך העונה וכך, למרות מאזן מעולה של 48-34, הם סיימו 9 במערב (המאזן הטוב בהיסטוריה של קבוצה שלא נכנסה לפלייאוף). ההיסטוריה המודרנית של הווריירס מתחילה שוב בשנת 2009-2010 עם בחירות של סטף קארי בדראפט והשאר מאז? היסטוריה בהתהוות.
הוא שיהיה:
הקיץ החל בבלוק באסטר מטורף עם החתמתו של בוגי קאזינס שהסכים לקחת MLE בשביל להצטרף לקרקס הנודד מאוקלנד והשנה לראשונה בקריירה הוא יעשה פלייאוף כשחקן פעיל וכנראה גם יסיים עם אליפות ראשונה (ואחרונה, לא רואה אותו מחדש שם חוזה שנה הבאה). כמובן שכשמכניסים הכל לפרופורציה מבינים שמדובר בביג מן, מוכשר ככל שיהיה, שיחזור רק באזור פברואר, שלא ייכנס לכושר עד אזור אפריל וגם אז, פציעה באכילס היא קשוחה, בטח לביג מן אז לא בטוח שהוא יהיה טוב כפי שזוכרים. לווריירס זה שווה לגמרי.
אלא שלא רק בוגי בא, גם יונאס ירבקו הצטרף כי, כידוע, לווריירס חסרה קליעה מבחוץ (Jesus…) וכל שחקני המפתח והמשנה נשארו מלבד זאזא וסווגי פי. דוראנט חתם חוזה קצר חדש והמשיך והכל בסדר. הווריירס עשו קיץ מושלם שאמור לאפשר להם לשמור את עצמם כמספר אחת שנה נוספת ובקיץ הבא? קווין דוראנט יקבל החלטה אם לחתום או ללכת (ספוילר: יחתום), הקבוצה תחפש עוד גבוה טוב שיתפשר על כסף כדי לשחק איתם ולהחליף את בוגי שכמובן יעזוב ומעל הכל, קליי ת’ומפסון יהיה שחקן חופשי.
אבל עד הקיץ הבא (שבו הווריירס יכולים להגיע לסך משכורות פסיכי של בערך 160-165 מ’ דולר לפני קנסות) יש עונה שלמה לעבור וכרגע לא נראה שמישהו יוכל למנוע מהווריירס לנצח את המערב שוב (סורי לברון) וכפועל יוצא מכך, לקחת אליפות שלישית ברציפות, רביעית בחמש שנים ושביעית בהיסטוריה (סליחה בוסטון).
בנימה אישית:
לא אוהב את הווריירס, הייתי בעד הרוקטס ואז בעד לברון אבל בסופו של דבר אני יודע לזהות גדולה כשהיא מתרחשת וגם אם לא מתים על זה, צריך ליהנות כמה שאפשר כי אף אחד לא יכול היה לדעת שהקרסול של קרי יסחוב קריירה כזו ושדוראנט יצטרך לקרקס הזה ושדריימונד יהיה כל כך מדויק בבעיטות לביצים (סליחה) ושבוגי יתפשר כל כך בשבילם ושאיגי יהפוך בכזו טבעיות לשחקן משלים מהטובים בליגה. הכוכבים הסתדרו בקו ישר בשביל הווריירס ולפחות לעוד שנה אחת, זו הליגה שלהם.
לסיכום:
תסריט אופטימי: עושים עונה סדירה באיזי, דורסים את היריבות בסיבוב הראשון והשני, עושים עוד סדרה טובה נגד יוסטון ושוב מנצחים, מטיילים בגמר נגד נציגת המזרח ויאללה אליפות.
תסריט פסימי: עושים עונה סדירה באיזי, דורסים את היריבות בסיבוב הראשון והשני, עושים עוד סדרה טובה נגד יוסטון ושוב מנצחים, מטיילים בגמר נגד נציגת המזרח ויאללה אליפות.
תסריט ריאלי: עושים עונה סדירה באיזי, דורסים את היריבות בסיבוב הראשון והשני, עושים עוד סדרה טובה נגד יוסטון ושוב מנצחים, מטיילים בגמר נגד נציגת המזרח ויאללה אליפות.
**כן שמתי לב שכל התסריטים זהים אבל כמאמר המשורר: כל הדרכים מובילות לרומא (או לאוקלנד במקרה הזה).
והיום: טקסס 2.0.
יוסטון רוקטס:
פרופיל:
עיר: יוסטון, טקסס.
אוכלוסיה: 2.1 מיליון תושבים.
אולם: טויוטה סנטר (18 אלף מושבים).
בעלים: טילמן פרטיטה.
ג’נרל מנג’ר: דריל מורי.
מאמן: מייק דאנת’וני (עונה 3).
היסטוריה:
אליפויות: 2.
אליפויות קונפרנס: 4.
הופעות בפלייאוף: 32.
האגף המקצועי:
נשארו: ראיין אנדרסון, קלינט קאפלה, אריק גורדון, ג’ראלד גרין, ג’יימס הארדן, ננה הילריו, כריס פול, פי ג’יי טאקר, זו קי (לא מובטח).
הגיעו: כרמלו אנת’וני, מייקל קארטר וויליאמס, ג’יימס אניס, ד’אנת’וני מלטון (רוקי, טרם הוחתם רשמית), גארי קלארק (רוקי), וינסנט אדוארדס (רוקי), אייזאה הרטנסטיין (רוקי).
עזבו: טרבור אריזה, ארון ג’קסון, טאריק בלאק, מרקל בראון, אר ג’יי האנטר, ג’ו ג’ונסון, לוק רשאר אמבה אמוטה, צ’ינאנו אונווקו
חופשיים שטרם הוחתמו: אין.
סך משכרות: 138,480,709 מ’ דולר.
רוסטר:
פוינט: פול/קארטר-וויליאמס
שוטינג: הארדן/גורדון/גרין
סמול: טאקר/אניס/אדווארדס
פאוור: מלו/אנדרסון/קי
סנטר: קאפלה/ננה/הרטנסטיין
מה שהיה:
לפני שמתחילים לדבר על הרוקטס צריכים להבין מאיפה זה התחיל, איפה היה השלב שבו הרוקטס הפכו מעוד פרנצ’ייז, לאחד המוצלחים של הליגה בשנות ה-90 וכמובן, בשנים האחרונות. נכון ששחקן שם בעבר מוזס מלון ואלווין הייז וגם ריק ברי לתקופה קצרה אבל הרוקטס הפכו לקבוצה הישגית רק מאוחר יותר. בשביל ללכת לשורשי הקבוצה שלקחה 2 אליפויות בשנות ה-90 צריכים ללכת לתחילת שנות ה-80 אז נולדו ה- Phi Slama Jama האגדיים במכללת יוסטון. מדובר בכינוי שניתן למחזור מאוד מסוים של מכללת יוסטון שהגיעה בזמנו לשלושה גמרים רצופים במכללות ולא זכו בשום אליפות. מאותה קבוצה יצאו האקים “הדרים” אולג’וואן וקלייד “הגלייד” דרקסלר הנפלא. ממליץ מאוד לצפות בסרט מסדרת 30 על 30 של ESPN על הקבוצה האגדית ההיא (שהפסידה אגב בעונת הפרידה מהאקים, לג’ורג’טאון של אחד, פט יואינג, בגמר המכללות).
בכל מקרה, מהמכללה ההיא יצאה בחירת הדראפט הטובה ביותר של הרוקטס אי פעם וכנראה השחקן הגדול בתולדותיה, האקים “החלום” אולג’וואן (בחירה ראשונה, לפני סם בואי ומייקל ג’ורדן באותו דראפט אגדי של 84). עונת 84-85 הייתה עונת הרוקי של האקים וגם ההתחלה של מגדלי התאומים המקוריים (עוד לפני שטימי ורובינסון זכו לכינוי הזה) לצד ראלף סמפסון הנפלא. בעונה הזו האקים עשה עונת רוקי מדהימה של 20.6 נק’ לצד 11.9 רב’, 2.7 חס’, 1.2 חט’ והראה שמשהו טוב יהיה פה (סמפסון אגב עשה 22.1 ו-10.4 עם 2 חסימות באותה שנה). האקים אגב, הוא אחד מארבעה שחקנים בלבד שעשו קוואדרופל דאבל (Quadruple-Double) והיחידי שעשה זאת פעמיים בקריירה.
לא הרבה מדברים על זה אבל בעונת הסופמור של האקים, הרוקטס הגיעו לגמר הנ.ב.א ופגשו את הסלטיקס האגדיים של לאיר לג’נד והחברים. סדרת חלומות בעייני. שימו לב בקטנה למה שהלך שם: קווין מקהייל תרם בסדרה 25.8 נק’, 8.5 רב’, 2.5 חס’, לארי בירד עשה 24 נק’, 9.7 רב’, 9.5 אס’ ו-2.7 חט’, דניס ג’ונסון העמיד 17 נק’, 6.2 רב’, 5.3 אס’ ו-2 חט’, דני איינג’ (כן זה שעושה צחוק מהליגה היום כ-GM) שם 14.5 נק’, 5.5 אס’ ו-2.5 חט’ ורוברט פאריש נתן 12.7 נק’, 6.8 רב’ ו-2.2 חס’. בצד של הרוקטס היה זה האקים שהפציץ 24.7 נק’, 11.8 רב’, 2.3 חט’ ו-3.2 חס’ וקיבל עזרה מרודני מק’ריי שנתן 15.3 נק’, 4 רב’, 4 אס’ ו-1.2 חט’ וכמובן מראלף סמפסון הנפלא שהעמיד 14.8 נק’, 9.5 רב’, 3.3 אס’ וחטיפה והיה שם גם רוברט ריד שנתן 14.3 נק’, 8.7 אס’ ו-1.3 חט’. כפי שאתם יכולים להבין מהשמות, הסלטיקס היו הרבה יותר עמוקים וחזקים ואכן גם ניצחו את הסדרה 4-2 די קליל רוב הזמן.
זה לקח לרוקטס 8 שנים מאותו גמר ועד שהגיעו חזרה לגמר הנ.ב.א כשבדרך הם עפים בסיבוב הראשון רוב הזמן או לא מגיעים לפלייאוף בכלל. בעונת 93-94 (עונה ראשונה בליגה בלי מייקל), הרוקטס עברו קבוצות אגדיות כמו הבלייזרס (של רוד סטריקלנד, קלייד דרקסלר וקליפורד רובינסון), הסאנס (של קווין ג’ונסון, צ’ארלס ברקלי, איי. סי גרין הבלתי נגמר, חפשו את השיא שלו ודני איינג’ של סוף הקריירה, כן שוב הוא) והג’אז (של קארל מלון, ג’ון סטוקטון וג’ף הורנסק) בדרך לגמר נגד הניקס. זה היה שחזור של אותו גמר מכללות מ-84 בין האקים ויואינג אלא שהפעם המנצח היה האקים שבסדרה פסיכית של 26.9 נק’, 9.1 רב’, 3.9 חס’ ו-1.6 חט’ הוביל את הרקטות לתואר היסטורי.
בעונה שלאחר מכן, 94-95, הרוקטס השיגו בטרייד באמצע העונה את קלייד דרקסלר, מה שהביא לאיחוד של שני כוכבי ה- Phi Slama Jamaמשנות ה-80 המוקדמות, האקים וקלייד. בעונה הזו אגב, מייקל חזר מפרישה במהלך השנה אבל הבולס שלו לא הגיעו לגמר הנ.ב.א. בפלייאוף הזה הרוקטס התגברו שוב על הג’אז, על הסאנס ועל הספרס (של רובינסון, אחד מהארבעה שעשו קוואדרופל דאבל בקריירה, שון אליוט ואייברי ג’ונסון). בגמר חיכו המג’יק של הילד שאקיל או’ניל, פני הארדוויי האגדי, הוראס גרנט, בראיין שואו וניק אנדרסון. עם כל הכבוד למג’יק, הרוקטס של האקים וקלייד היו פשוט חזקים מדי וניצחו בקלות 4-0 בדרך לתואר שני ברציפות. אגב, שלא יובן לא נכון, בקבוצה הנפלאה של רודי טומג’נוביץ’ הנפלא (ז"ל) שחקו גם סם קאסל הצעיר ורוברט הורי הווינר, אבל עיקר תשומת הלב הלך מן הסתם לכוכבי העל של הקבוצה, האקים (32.8 נק’, 11.5 רב’, 5.5 אס’, 2 חס’, 2 חט’ בסדרה הזו ועוד מול שאקיל או’ניל!) וקלייד (21.5 נק’, 9.5 רב’, 6.8 אס’ וחטיפה).
אפשר אם כך להבין שיוסטון היא האקים והאקים הוא יוסטון והאיש שנחשב בעייני רבים לסנטר הגדול בהיסטוריה, הוכיח עליונות נגד אגדות כמו דייויד רובינסון הפנומן, שאקיל או’ניל הדורסני, קארל מלון האגדי ופט יואינג, היריב מהמכללות. הוא הלך ראש בראש נגד כל הגדולים וניצח ברוב המקרים. אבל האקים זה לא סתם מספרים, זו יכולת מדהימה, גיוון עוד לפני שידעו מה זה סנטר מגוון ועוד הרבה מעבר. לכו תראו סרטונים על המהלך שהאקים פיתח שנקרא Dream Shake, מהלך גאוני שחיסל את כל השומרים הכי גדולים (קודם כל אתם צריכים לקבל מושג על איכות ההגנות אז חפשו ביוטיוב David Robinson vs Hakeem Olajuwon - Defense Battle Highlights 1990/91 Season בשביל להבין מי זה היה האדמירל דייויד רובינסון {עוד נגיע אליו בפוסט על הספרס}) ואז תלכו לחפש Hakeem Olajuwon Dismantles David Robinson and the Spurs (1995 WCF Game 5) בשביל לראות מה האקים בשיאו עשה לאותו אדמירל כמה שנים אחרי אותו דו קרב הגנתי נפלא בין שניהם (רמז, הפעם זה היה נוקאאוט מוחלט). ובכלל, תצפו בהאקים, הוא באמת אחד הגדולים בהיסטוריה והוא משנים מודרניות יחסית אז לא תצטרכו לראות משחק מוזר של שחקן בגובה 2.12 שמתעלל בכל מיני גמדים לבנים במשחק בלי קשת שלוש.
במעבר חד להיסטוריה המודרנית, כולם ראו את הסדרה הנהדרת בין הרוקטס לווריירס שהגיעה כבר ל-3-2 לזכות הטקסנים, לפני שכריס פול נפצע והסדרה נגמרה מעשית באותו רגע. פול היה נפלא בסדרה הזו בעוד שהארדן קצת הסריח וגם אני האמנתי שתהיה פה הפתעה אבל בסוף זה לא קרה. הרוקטס עברו עונה מעולה עם פלייאוף מעולה וחוסר המזל פגע בהם ומנע מהם אליפות ראשונה מאז 95.
הוא שיהיה:
הקיץ הזה מעט לא ברור מבחינת הרוקטס. מצד אחד נתנו לשני שחקני כנף חשובים הגנתית, ללכת (אריזה וא-מוטה), מצד שני הביאו את מלו (עוד קלעי?), רבו עם קאפלה על כמה גרושים ובסוף נתנו לו חוזה חדש ובעיקר נתנו 160 ל-4 לכריס פול עמוס הפציעות והכבר לא כל כך צעיר. העונה הקרובה תהיה עונת מבחן למנהיגות של פול ולכוכבות של הארדן, האם הם הדבר האמתי או לא. בסה"כ יוסטון שמרו על כל מי שצריך לשמור, מלבד אריזה, ויקוו שכוח האש שמלו יוסיף יוכל לתת להם אקסטרה נחוצה נגד הווריירס.
עם או בלי אריזה, אני לא רואה מצב שהרוקטס לא חוזרים לגמר המערב והשאלה היא נטו האם הם יכולים לנצח הפעם. אני מניח שהם כן יוכלו אבל הם כמובן לא פייבוריטים. יש דיבור על טרייד עם אטלנטה שעל פי שמועות, מוכנים לספוג את ראיין אנדרסון ולתת את קנת’ בייזמור. אם זה יקרה זה יסגור את הנושא ההגנתי בכנף, יוסיף שחקן מצוין בעמדות 2-3 ויאפשר לרוקטס לקבל את האקסטרה הנחוצה נגד הווריירס. כרגע, בלי הטרייד הזה אני חושש שהרוקטס לא יהיו מספיק טובים (הם לא בהכרח פחות טובים משנה שעברה) בשביל לעלות לגמר אבל אם הטרייד הזה יקרה, אז הטקסט הזה יצטרך להשתנות כי אז אני מאמין שהרוקטס יוכלו לעבור את הווריירס. זה לא כי בייזמור הוא איזה סטאר גדול אבל אין ספק שהם חזקים יותר התקפית עם מלו ואם יצליחו לכסות על האובדן ההגנתי של אריזה אז למעשה הם חזקים יותר בשני צידי המגרש לעומת שנה שעברה ואם שנה שעברה הם היו מרחק הבריאות של פול מגמר הנ.ב.א אז השנה הם יוכלו לסיים את העבודה.
בנימה אישית:
זה אחד הפרנצ’ייזים החביבים עליי, בעיקר בגלל ימי האקים אבל לא רק. פלייאוף אחרון ראיתי את כל הסדרה נגד הווריירס, קפצתי בשקט ב-5 בבוקר על כל מיני ריצה של הרוקטס והתבאסתי קשות אחרי הפציעה של פול. ממש קיוויתי שהרוקטס יעשו גמר נ.ב.א. סוף סוף כי היסטורית, כל פעם שהם שם, הם מנצחים. אני חושב שהצמד הארדן-פול הוא קטלני ביותר ובמשחק המודרני הוא יעיל לא פחות ממש שהאקים-סמפסון או האקים-קלייד היו בהתאם לעשור ההוא. מאוד מקווה שאכן בייזמור יבוא וגם אם לא, שהרוקטס ימצאו דרך להעיף את הווריירס ולתת לנו עניין בגמר (אולי שחזור הגמר מ-86 אלא שהפעם הרוקטס יהיו הקבוצה המנוסה והדורסנית והסלטיקס יהיו הצעירים שמחפשים להפתיע).
לסיכום:
תסריט אופטימי: כן טרייד או לא טרייד על בייזמור, הרוקטס חוזרים לגמר מהערב, פול בריא עד הסוף, הארדן טוב יותר מהסדרה הקודמת והרוקטס מדהימים את העולם עם 4-3 קשה ועולים לגמר בדרך לאליפות.
תסריט פסימי: מלו עושה שכונה, ההיחלשות ההגנתית גובה מחיר והפעם הווריירס עושים את זה פשוט וקל ולוקחים את הסדרה בסוויפ או ב-5 משחקים.
תסריט ריאלי: יוסטון יהיו בגמר המערב, פשוט כי אף אחד לא יכול לעצור אותם עד הווריירס. הם יתנו סדרה חזקה אבל לצערי, יפסידו שוב. זה לא יהיה סוויפ או 5 משחקים אבל עלול להיגמר ב-6.
והיום: האינדיאנים עולים למעלה.
אינדיאנה פייסרס:
פרופיל:
עיר: אינדיאנפוליס, אינדיאנה.
אוכלוסיה: 785 אלף תושבים.
אולם: Bankers Life Fieldhouse (18 אלף מושבים).
בעלים: הרברט סיימון.
ג’נרל מנג’ר: קווין פריטצ’רד.
מאמן: נייט מקמילן (עונה 3).
היסטוריה:
אליפויות: 0.
אליפויות קונפרנס: 1.
הופעות בפלייאוף: 25.
האגף המקצועי:
נשארו: איקה אניגבוגו, בויאן בוגדנוביץ’, דארן קוליסון, קורי ג’וזף, טי ג’יי ליף, ויקטור אולאדיפו, דומנטס סאבוניס, מיילס טרנר, ת’דאוס יאנג.
הגיעו: טייריק אוואנס, קייל או’קווין, ארון הולידיי (רוקי), דאג מקדרמוט, אלייז’ה ג’ונסון (רוקי).
עזבו: אל ג’פרסון, גלן רובינסון ה-3, לאנס סטיבנסון, אלכס פוית’רס, ג’וזף יאנג, בן מור, טרבור בוקר.
חופשיים שטרם הוחתמו: אדמונד סאמר.
סך משכרות: 106,243,089 מ’ דולר.
רוסטר:
פוינט: קוליסון/ג’וזף/הולידיי
שוטינג: אולאדיפו/טייריק
סמול: בויאן/מקדרמוט
פאוור: יאנג/ליף/ג’ונסון
סנטר: טרנר/סאבוניס/או’קווין/אניגבוגו
מה שהיה:
למרות שהפייסרס הם מהפרנצ’ייזים המפורסמים בשנות ה-90, סה"כ אין להם הרבה הישגים. הקבוצה שהכילה שמות אדירים כמו רג’י קילר מילר, סטיבן ג’קסון, ג’רמיין או’ניל וגם שמות כמו דני גריינג’ר, ריק סמיתס ורון ארטסט, לא באמת הצליחה מעולם להשיג משהו משמעותי. עונת השיא של הפרנצ’ייז הייתה 99-00, אז הם עשו את גמר הנ.ב.א היחידי בתולדותיהם. הקבוצה, בהנהגת ג’יילן רוז, רג’י מילר הותיק, ריק סמיתס וסוללת משלימים סולידית בהנהגת אוסטין קרוז’יר, דייל דייויס וטראוויס בסט, הצליחה לנצח את הניקס בגמר האזורי בשביל להעפיל לקרב עם הלייקרס האדירים של שאקובי ופיל. כמובן שאליפות לא יצאה מזה אבל סדרה לא רעה שנגמרה ב-4-2 סביר, כן. רג’י מילר, אחד השחקנים המרגשים בתולדות המשחק, אז כבר בן 34, נתן סדרה פנומנלית עם 24.3 נק’ למשחק (2.5 שלשות למשחק, בזמנו זה היה המון), 3.7 אס’ ו-97.8% פסיכיים מהקו (45 מ-46! שהם 7.5 צליפות למשחק). מי שעזר לו היה בעיקר ג’יילן רוז עם 23 נק’, 4.5 רב’ ו-50% מחוץ לקשת (קצת מעל שלשה למשחק). סה"כ זו לא הייתה קבוצה נוצצת במיוחד, היו להם סגלים טובים יותר בשנים שאחרי מילר ואולי בגלל זה ההישג כל כך מרשים.
הפייסרס שאני זוכר ממש לטובה היו המיני בד בויז, הקבוצה של אמצע שנות ה-00, עם שחקנים קשוחים וקצת שרוטים כמו רון ארטסט (מטה וורלד פיס בימינו אנו), סטיבן ג’קסון וג’רמיין או’ניל. אני זוכר את היריבות עם הבד בויז 2.0 ועליה אני אכתוב קצת. זה התחיל בעונת 03-04, אז הקבוצות נפגשו בגמר המזרח. הפייסרס הובלו ע"י ארטסט, ג’וניל, אל הארינגטון וכן, עדיין רג’י מילר הבלתי נגמר (עונה של 10 נק’ למשחק בגיל 38). הפיסטונס מן הצד השני הובלו ע"י אחת החמישיות המאוזנות בהיסטוריה עם ריפ המילטון, ראשיד וואלאס, צ’ונסי בילאפס, ביג בן וואלאס וטייסון פרינס הצעיר. זו הייתה סדרת מופת הגנתית כששיא הנקודות בסדרה היה של הפיסטונס במשחק 3, עם 85 נק’ בלבד. התוצאה הממוצעת בסדרה הייתה 75-72 לפיסטונס כשהפייסרס קולעים במשחקים 5 ו-6 רק 65 נק’ בכל משחק. בן וואלאס הוריד ממוצע פסיכי של 15.5 רב’ למשחק בסדרה הזו וריפ המילטון הפציץ 23.7 נק’ למשחק (שליש מהנקודות של הפיסטונס כל משחק ממוצע). הבד בויז המשיכו לגמר, שם זכו באליפות ההיא נגד הלייקרס של שאקובי, מלון ופייטון. בעונת 04-05 הקבוצות שוב נפגשו בפלייאוף והפעם בחצי הגמר האזורי וכמו בשנה שלפני כן, רג’י מילר עדיין היה שם, בן 39, אבל עדיין שם וקולע 14.8 נק’ למשחק לאורך העונה.
הפעם, עם התקפה טובה יותר בזכות הצטרפותו של סטיבן ג’קסון, הפייסרס שחקו התקפה טובה יותר אבל גם הפעם אחרי 6 משחקים טובים, זה נגמר 4-2 לבד בויז 2.0 ושוב בשני המשחקים האחרונים הפיסטונס חיסלו את התקפת הפייסרס, ניצחו 2 ברצף ועלו שלב (ימשיכו להפסד נגד הספרס בגמר נ.ב.א שני ברציפות שלהם). אז את שתי העונות הללו אני זוכר ומי שרוצה להבין על מה מדובר כשאומרים דרבי בד בויז וכמה שגעון הלך שם, חפשו ביוטיוב Pacers / Pistons Brawl (מעונת 2004).
משם הפייסרס הלכו ל-4 עונות רצופות מחוץ לפלייאוף. ימי רג’י מילר נגמרו, ג’וניל ירד ברמה מסיבות אלו ואחרות, הכוכבים התפזרו לכל עבר והקבוצה עברה לניהולו של לארי בירד בדרך לבניה מחדש, ואיזו בניה זו הייתה. עונת 2010-11 הייתה עונת הקאמבק של הפייסרס לפלייאוף וזה קרה דני גריינג’ר, רוי היברט, דארן קוליסון וילד צעיד בן 20 בשם פול ג’ורג’. באותה עונה הם נפלו בסיבוב הראשון כי הבולס של דריק רוז בשיאו היו יותר מדי בשבילם אבל משם הקבוצה רק עלתה. עונה אחר כך הם כבר עשו חצי גמר אזורי ועפו נגד ההיט של לברון. בעונת 12-13 הפייסרס הגיעו לגמר המזרח וסיפקו לנו נגד מיאמי את אחת הסדרות הכי זכורות בעשור האחרון. הפייסרס הונהגו ע"י פול ג’ורג’ נתן סדרה טובה של 19.4 נק’, 6 רב’, 5.1 אס’, 47.5% מהשדה, 2.1 שלשות ב-44.1% והרבה הגנה. חוץ ממנו היה שם דייויד ווסט הנפלא (16.6 נק’ ו-8.9 רב’) וג’ורג’ היל וגם איזה משוגע אחד, לאנס סטיבנסון הצעיר. אבל הסדרה הזו הייתה בעיקר סביב איש אחד, רוי היברט. היום קשה להאמין שהענק הגמלוני הזה שפרש בגיל צעיר ושהמשחק שלו היה כה לא רלוונטי בערך שנתיים אחרי אותה עונה, היה חלק כל כך מרכזי אבל זה קרה. היברט התפוצץ לסדרה הזויה של 22.1 נק’ (55.7% מהשדה, 80.4% מהקו), 10.4 רב’ וחסימה והפייסרס גררו את מיאמי ל-7 משחקים גדולים. לבסוף לברון תמיד מנצח אבל את הפייסרס ההם כולם זוכרים. בעונת 13-14 הפייסרס וההיט שוב קבעו דייט לגמר המזרח והפעם היברט כבר היה די לא רלוונטי והסדרה נגמרה ב-6 ולא ב-7 אבל זה לא משנה, זו הייתה קבוצה נפלאה ופול ג’ורג’ התעלה ליכולת נפלאה באותו קיץ. אלא ששם זה נגמר. עונה אחר כך פול ג’ורג’ נפצע וישב בחוץ שנה שלמה והפייסרס פספסו את הפלייאוף (תאכלס כששני שחקני ההתקפה הכי מרשימים שלך הם ג’ורג’ היל וסי ג’יי מיילס אז יש לך בעיה). בעונת 15-16 ג’ורג’ נשאר לבד, היברט כבר מזמן לא היה שם, סטיבנסון הלך והצוות המסייע היה מונטה אליס בשלב ירידת היכולת שלו, ג’ורג’ היל ואותו מיילס. ג’ורג’ לבד הספיק בשביל פלייאוף אבל בסיבוב הראשון זה נגמר נגד טורונטו.
קיץ 2017 היה נקודת מפנה מבחינת הפרנצ’ייז, בקיץ הזה הם נפרדו מפול ג’ורג’ בטרייד שנראה היה מוזר בהתחלה אבל מתברר היום כהצלחה גדולה. ג’ורג’ של אחרי הפציעה הוא לא אותו שחקן בדיוק והתמורה הייתה ויקטור אולאדיפו שעשה שנה שעברה עונה פסיכית, זכה בצדק בתואר השחקן המשתפר של העונה וגורם לעתיד להיראות שוב ורוד. הסדרה נגד הקאבס של לברון בסיבוב הראשון זכורה כחתיכת סדרה מטורפת וצפופה והפנים קדימה.
הוא שיהיה:
אם בעונת נפל של מיילס טרנר ועונת פריצה של דיפו, הפייסרס כמעט שלחו את לברון הביתה אז תחשבו מה יכול להיות השנה במידה וטרנר מתאפס ודיפו משתפר עוד קצת. הפייסרס עשו דברים טובים הקיץ, הם החתימו את טייריק שאמנם לא הפך לכוכב שחשבו שיהיה אחרי עונת רוקי היסטורית אבל מסורתית הוא שחקן מגוון וטוב. קייל או’קווין אחד הגבוהים המחליפים הכי יעילים פר דקה בליגה ויתרום הרבה לקו הקדמי הצעיר. מקדרמוט אולי יוסיף קליעה וירווח את המשחק עוד קצת. בגזרת העוזבים חייבים להודות שרק לאנס משמעותי ברמה מסוימת וגם הוא לא משנה משחק בשבילם. סה"כ הפייסרס ניצחו 48 משחקים שנה שעברה והשנה הם טובים יותר על הנייר ואמורים להגיע ל-50 ניצחונות ובתקווה גם לעבור סיבוב במזרח. צריך לזכור משהו חשוב, אולאדיפו רק בן 25 ולראשונה קיבל קבוצה על הגב והוכיח שהוא מנהיג מצוין וכוכב מהטופ, טרנר רק בן 22 ועוד מתייצב לאט לאט, סאבוניס רק בן 22 גם כן ועוד יהיה גבוה סולידי מאוד ברמת פלייאוף. הבסיס צעיר, שחקני המשנה מנוסים וטובים ועל הקווים יש יופי של מאמן. הפייסרס רק ילכו וישתפרו ואם לא יקרה אסון בדמות פציעה של דיפו, אין סיבה שהם לא יצרפו עוד פיסה בשנתיים הקרובות ויהפכו לכוח משמעותי מאוד במזרח.
בנימה אישית:
זה פרנצ’ייז שזכור לי כאחד שהחזיק תמיד שחקנים קשוחים ועשה חיים קשים למייקל בשנות ה-90. היריבות עם הבולס והניקס, הגדולה של רג’י, היריבות עם הפיסטונס בעשור הקודם, הכישרון של ג’וניל, הפריצה של ג’ורג’, הסדרה ההיא נגד מיאמי, זה פרנצ’ייז כייפי שתמיד היה קשוח ותמיד החזיק כוכבים שהם גם שחקני הגנה גדולים. דיפו לא יוצא מן הכלל וממשיך את הקו הזה ואני חושב שהקבוצה הזו תעשה עונה מצוינת ושהם שווים סיבוב שני במזרח (שווים לא פחות מהוויזארדס ואולי יותר).
לסיכום:
והיום: תור אצל הדוקטור.
לוס אנג’לס קליפרס:
פרופיל:
עיר: לוס אנג’לס, קליפורניה.
אוכלוסיה: 3.8 מיליון תושבים.
אולם: סטייפלס סנטר (19 אלף מושבים).
בעלים: סטיבן באלמר.
ג’נרל מנג’ר: לורנס פרנק
מאמן: דוק ריברס (עונה 6).
היסטוריה:
אליפויות: 0.
אליפויות קונפרנס: 0.
הופעות בפלייאוף: 13.
האגף המקצועי:
נשארו: אייברי ברדלי, מונטרז הארל, ג’וואן אוואנס, דנילו גלינרי, טובאיס האריס, ווס ג’ונסון, בובאן מריאנוביץ’, סינדריוס ת’ורנוול, לו וויליאמס, פטריק בברלי (לא מובטח), מילוש תאודוסיץ’.
הגיעו: מרצ’ין גורטאט, מייק סקוט, שיי ג’יליוס אלכסנדר (רוקי), ג’רום רובינסון (רוקי), ג’ונת’ן מוטלי, לוק רשאר אמבה אמוטה, אנחל דלגאדו (רוקי).
עזבו: דיאנדרה ג’ורדן, אוסטין ריברס, סי ג’יי וויליאמס, סם דקר, טיירון וואלאס.
חופשיים שטרם הוחתמו: אין.
סך משכרות: 121,626,171 מ’ דולר.
רוסטר:
פוינט: טאודוסיץ’/אלכסנדר/אוואנס/בוורלי
שוטינג: וויליאמס/ברדלי/רובינסון
סמול: א-מוטה/ווס ג’ונסון/ת’ורנוול
פאוור: האריס/גאלינרי/סקוט
סנטר: גורטאט/הארל/בובאן
מה שהיה:
אחד הפרנצ’ייזים הכי לא מעניינים היסטורית (ובהווה כנראה), היו להם 2 הופעות בפלייאוף בשנות ה-90 (91-93) וזהו בערך. בשני המקרים לא עברו סיבוב כמובן והכוכבים היו חבר’ה כמו דני מאנינג שעשה קריירה סולידית מאוד, רון הארפר שבהמשך יצטרף לבולס של מייקל ופיפן, קן נורמן ומארק ג’קסון המוכר מהניקס ומהפייסרס. סה"כ קבוצה אפרורית משהו שלא באמת איימה על משהו אי פעם. האמת שבעונת 92-93 הם אשכרה הצליחו למשוך את הרוקטס ל-5 משחקים כאשר האקים נותן סדרה פסיכית ונעזר בקני סמית’ הנפלא ובאוטיס ת’ורפ בשביל לגבור על הקליפרס הצנועים. גם עונה לפני כן הם משכו את הג’אז של מלון וסטוקטון ל-5 משחקים אבל כמובן, הלכו הביתה. בעונת 96-97 הם ביקרו פעם נוספת בפוסט סיזן אבל הפעם חטפו סוויפ מהג’אז כשכוכבי הקליפרס באותה עונה היו לוי ווט (מי?), מאליק סילי ורודני רוג’רס. אמממ… כן. הקליפרס לא יחזרו לפלייאוף שוב עד עונת 2005-06, אז תאמינו או לא, הם אפילו עברו סיבוב. דווקא את הקליפרס האלו אני זוכר די לחיוב כשמי שהובילו אותם היו אלטון בראנד, קורי מגטי, סם קאסל לקראת סוף הקריירה, קאטינו מובלי וכריס קיימן היעיל.
אחד מרגעי השיא ההיסטוריים של הפרנצ’ייז היה בדראפט 1998 אז הקבוצה בחרה בפעם השנייה בתולדותיה ראשונה בדראפט (מאנינג היה הראשון). על הלוח עמדו אנטואן ג’יימיסון, מייק ביבי, וינס קארטר, ג’ייסון “שוקולד לבן” וויליאמס, דירק נוביצקי, פול פירס ורשארד לואיס. הקליפרס בחרו את מייקל אלוואקנדי (תנו לזה לשקוע רגע) שזכור, כנראה, כאחת הבחירות הכי גרועות אי פעם בבחירה ראשונה (או בכלל). הפנומן הזה העמיד ממוצעי קריירה מטורפים של 8.3 נק’, 6.8 רב’, 1.4 חס’ ו-43.5% מהשדה. עונת השיא שלו הייתה 02-03 אז התפוצץ עם 12.3 נק’ ו-9.1 רב’.
בדצמבר 2011 הלייקרס הגיעו לסיכום עם ההורנטס על טרייד שיביא את כריס פול אליהם ובכך תושלם קבוצת על לצד קובי בראיינט ופאו גאסול. בזמנו להורנטס לא היו בעלים והליגה הוגדרה כבעלי הקבוצה על פי חוקי הליגה עצמה. דייויד סטרן, הקומישינר בזמנו, ביטל את הטרייד בטענה שהוא לא טוב מספיק להורנטס. לאחר מספר ימים גם הקליפרס הגישו הצעה שבוטלה ע"י הליגה ולבסוף סטרן אישר טרייד שהעביר את פול לקליפרס תמורת חבילה מכובדת ובראשה, הבחירה הבלתי מוגנת של מינסוטה ואריק גורדון. המהלך הזה הביא ליצירת הקבוצה הטובה בתולדות הפרנצ’ייז שהוגדרה ע"י בלייק גריפין כ- Lob City, כינוי שאומץ ע"י כולם לאחר מכן.
הקבוצה הזו, עם פול, גריפין וג’ורדן הייתה די מוצלחת והגעתו של אלוף הנ.ב.א, דוק ריברס, בקיץ 13 גרמה לאנשים להאמין שיש פה פוטנציאל לקבוצה אלופה. באפריל 2014 התפוצצה פרשיית גזענות חמורה של בעלי הקבוצה דאז, דונלד סטרלינג שהוקלט מתבטא נגד שחורים ולטינים. כמה חודשים לאחר מכן, סטרלינג, שהושעה לכל החיים ע"י הליגה, מכר את הקבוצה רשמית לסטיב באלמר.
תחת ריברס ובהנהגת השלישייה, הקליפרס הגיעו בעונת 2013-14 לפלייאוף והודחו בחצי הגמר ע"י הת’אנדר המצוינים. גם בשנה שלאחר מכן קרה אותו הדבר והפעם היו אלו הרוקטס ששלחו את הקליפרס הביתה בחצי הגמר האזורי. בעונת 15-16 הקליפרס אפילו לא עברו סיבוב כשלמרות יכולת גבוהה של כריס פול וג’מאל קרופורד, בלייק היה חלש והקבוצה שוב סיימה מוקדם את העונה. ההדחה בסיבוב הראשון עונה לאחר מכן נגד הג’אז, גרמה לכריס פול לרצות לעזוב וכך בקיץ 2017 הוא הועבר בטרייד ליוסטון רוקטס תמורת לו וויליאמס, פטריק בברלי, מונטרז הארל ועוד כמה פיצוחים. באותו קיץ הקליפרס החתימו את בלייק גריפין על חוזה נוראי של 173 ל-5 ובאמצע העונה הם קיבלו חבל הצלה ושלחו אותו לפיסטונס תמורת טוביאס האריס. העונה נגמרה ללא פלייאוף כמובן.
הוא שיהיה:
הקיץ הזה התחיל עם עזיבתו של דיאנדרה ג’ורדן לדאלאס והפרק של Lob City תם סופית. הקליפרס עשו סה"כ קיץ לא רע בכלל כשהשיגו את שיי ג’יליוס אלכסנדר המוכשר בדראפט (טרייד בחירות עם שארלוט), שלחו את אוסטין ריברס החביב לוויזארדס תמורת מרצ’ין גורטאט שיהיה מחליף סולידי לג’ורדן לעונה הקרובה ולבסוף הוסיפו גם כמה שחקנים חביבים כמו מייק סקוט ולוק אמבה א-מוטה. סה"כ יש שם קבוצה סולידית כשצריך לזכור שגאלינרי והאריס עוד שם, כמו גם לו וויל, טאודוסיץ’ וברדלי. לקליפרס אין הרבה על מה לבנות השנה והם פשוט ינסו לפתח את אלכסנדר בתוך הצפיפות שיש שם באזור הגארדים ויקוו שגאלו יהיה בריא לשם שינוי. זו תהיה עונה משעממת משהו לאוהדי הקליפרס אבל הקבוצה לא באמת במוד בנייה מחדש אלא מנסים בכל זאת לבנות תלכיד שינצח כמה שיותר.
העניין הוא שהקליפרס נמצאים במצב מעניין כשמצד אחד הם מחויבים רק על 60 מ’ דולר לעונה הבאה אך מצד שני רצו לשמור את האריס שמצידו, דחה הצעה לחידוש חוזה וירצה לנסות את השוק בקיץ הבא. בסופו של דבר הקליפרס במצב די תקוע, לא מספיק טובים בשביל פלייאוף אבל ממש לא מספיק גרועים בשביל טאנק כהלכתו וכך הם כנראה יעבירו עונה אפרורית סביב מקום 10.
בנימה אישית:
אין לי ממש מה להגיד, לא מחבב את הפרנצ’ייז, לא מתעניין בו במיוחד ובטח השנה אין הרבה מה להגיד עליהם. סליחה.
לסיכום:
תסריט אופטימי: גאלו נפצע שוב, האריס סובל מכאבים בשריר החשק, גורטאט מתפורר ונשלח לגריטה בפולין, לו וויל בורח בטרייד במהלך העונה בשביל לשחק על אליפות איפשהו, טאודוסיץ’ נוסע לחופשה בסרביה ולא חוזר והקליפרס מסיימים 12-13 במערב ומקבלים בחירה סולידית בלוטרי.
תסריט פסימי: האריס משחק על חוזה ונותן עונת שיא, גאלו משחק 82 משחקים, שיי ג’יליוס הוא גניבת הדראפט, טאודוסיץ’ מחלק בונבונירות לחבר’ה, גורטאט חוזר לתת דאבל דאבל והקליפרס מסיימים 10, על סף ה-9. לא פלייאוף ולא בחירה טובה בקיץ.
תסריט ריאלי: ניצחו 42 פעמים שנה שעברה כשגריפין שחק שם מעל חצי עונה (סוג של שחק) ולו וויל היה בעונה גדולה. השנה ינצחו סביב 35 משחקים לכל היותר, יסיימו 10-11 במערב וישתדלו שלא להרדים יותר מדי אוהדים בדרך לקיץ.
רק נקודה קטנה על גמר המערב, כולם מדברים על הפציעה של פול שהכריעה את הסדרה אבל אף אחד לא מתייחס להיעדרות של איגודאלה שהייתה לא פחות משמעותית בשביל ג"ס.
לדעתי אם איגודאלה לא היה נפצע הסדרה הזאת הייתה מסתיימת הרבה לפני משחק 7.
אחלה סיקורים.
הפציעה של איגי משמעותית אבל לגולדן סטייט עדיין היו ארבעת הכוכבים שלהם.
אני חושב שבמקרה של יוסטון, קבוצה עם 2 כוכבים, לאבד אחד מהכוכבים זו בעיה גדולה יותר מאשר לאבד רול פלייר.
והיום: ארמונו החדש של המלך.
לוס אנג’לס לייקרס:
פרופיל:
עיר: לוס אנג’לס, קליפורניה.
אוכלוסיה: 3.8 מיליון תושבים.
אולם: סטייפלס סנטר (19 אלף מושבים).
בעלים: משפחת באס.
ג’נרל מנג’ר: מג’יק ג’ונסון.
מאמן: לוק וולטון (עונה 3).
היסטוריה:
אליפויות: 16.
אליפויות קונפרנס: 31.
הופעות בפלייאוף: 59.
האגף המקצועי:
נשארו: לונזו בול, קונטביוס קולדוול פופ, לואול דנג, ג’וש הארט, ברנדון אינגרם, קייל קוזמה, איביצ’ה זובאץ’.
הגיעו: לברון ג’יימס, מייקל ביזלי, רג’ון רונדו, ג’ואל ברי (רוקי), ג’אבל מקגי, מליק ניומן (רוקי), לאנס סטיבנסון, מוריץ וואגנר (רוקי), סיבאטוסלב מייחיילוק (רוקי), אייזק בונגה (רוקי).
עזבו: אייזאה תומאס, תומאס בראיינט, ג’וליוס רנדל, ברוק לופז, טיילר אניס, אנדרה אינגרם, גארי פייטון ה-2, מליק ניומן (רוקי).
חופשיים שטרם הוחתמו: אלכס קרוסו, טרוויס ווייר.
סך משכרות: 108,194,186 מ’ דולר.
רוסטר:
פוינט: בול/רונדו/ברי
שוטינג: קולדוול-פופ/סטיבנסון/הארט
סמול: אינגרם/מייחיילוק/דנג/בונגה
פאוור: לברון/קוזמה/ביזלי/וואגנר
סנטר: זובאץ’/מקגי
מה שהיה:
מאיפה להתחיל בכלל? מדובר בפרנצ’ייז הכי אהוב והכי שנוא בליגה, זה שתמיד היה נוצץ עם כוכבי על ומצד שני נתפס הרבה פעמים כחסר נשמה ודורסני. היריבות ההיסטורית עם הסלטיקס החלה כבר בשנות ה-60 כשהלייקרס עברו ממיניאפוליס ללוס אנג’לס. אבל עוד לפני שנגיע לסלטיקס צריך להזכיר קבוצה שעשתה ללייקרס את המוות באותן שנים והדיחה אותם מהפלייאוף במערב שנתיים ברציפות בשנים 59-61. עונת 59-60 הייתה האחרונה של הלייקרס במיניאפוליס וכוכב הקבוצה היה אלג’ין ביילור האגדי. באותה עונה הלייקרס הודחו מהפלייאוף ע"י סנט לואיס הוקס (אלו שיהפכו בחלוף עשור בערך לאטלנטה הוקס) בה כיכב בוב פטיט. שנה אחר כך כשהלייקרס עברו ללוס אנג’לס הם שוב פגשו את ההוקס מסנט. לואיס בסיבוב השני של הפלייאוף המערבי (בזמנו סיבוב שני היה גמר אזורי) ושוב הפסידו את הסדרה. באותה עונה אגב שחק בלייקרס, בעונת הרוקי שלו, הלוגו של הליגה, ג’רי ווסט וגם הוא לצד ביילור לא הספיק.
דיברנו על היריבות עם הסלטיקס אז היא החלה בעונת 61-62. הלייקרס הגיעו לגמר הנ.ב.א. שם חיכו כמובן הסלטיקס שהיו ככה בקטנה, אלופים ב-3 העונות האחרונות (חלק מרצף פסיכי של 8 אליפויות רצופות בין השנים 1958-1966 ו-11 אליפויות ב-13 עונות בין 1955-1968). הלייקרס הובלו ע"י אלג’ין ביילור (40.6 נק’ למשחק בסדרת הגמר לצד 18 רב’) וג’רי ווסט הסופמור (31.1 נק’ ו-5 רב’ בסדרת הגמר) אלא שמלבדם ללייקרס לא היה מספיק עומק ועוצמה והם לא יכלו לסלטיקס של ביל ראסל האגדי (23 נק’ ו-27 רב’ למשחק בסדרת הגמר לצד 5.7 אס’, סוג של פוינט סנטר הרבה לפני שמישהו חשב שיש דבר כזה), סם ג’ונס, טום הייסון ובוב קוזי הגדול.
שנה לאחר מכן הלייקרס הפסידו שוב לסלטיקס בגמר ושנה אחר כך הודחו שוב ע"י סנט. לואיס הוקס בחצי הגמר האזורי במערב. שנה אחר כך שוב זה נגמר עם הפסד בגמר הנ.ב.א לסלטיקס האדירים והיריביות הזו בינתיים נראת חד צדדית לחלוטין. צריך לציין שללייקרס היו כבר בשלב הזה 5 אליפויות אבל זה היה בשנות ה-40-50 כמיניאפוליס וזה היה לפני שהסלטיקס הפכו למפלצת. תחת השם לוס אנג’לס לייקרס הם לא זכו באליפות עוד אותו רגע. עונת 65-66 נגמרה, כרגיל, עם הפסד לראסל והסלטיקס בגמר הנ.ב.א. וכך בשנים הבאות הלייקרס המשיכו להגיע לגמרים נגד הסלטיקס ולהפסיד ולפעמים לעוף עוד בפלייאוף האזורי. בשנים 1968-1973 שחק בלייקרס בשלהי הקריירה גם ווילט צ’מברלין (עדיין היה קטלני אבל כבר היה בן 30 בערך כשהגיע לעיר המלאכים) וגם זה לא עזר לצד ביילור ו-ווסט (וגם פט ריילי אגב).
לנצח אנשים יזכרו את היריבות בין ווילט לראסל כשהראשון מעמיד מספרים מטורפים והשני לוקח תארים. הראשון אתלט על בחסד והשני חכם ויעיל בצורה מדהימה וכך עברו להם כמה שנים ירוקות. עונת 1971-72 הייתה עונה נדירה, הלייקרס גברו בפלייאוף על הבולס (אז שחקו במערב) של ג’רי סלואן, בוב לאב וקליפורד ריי כשאצל הלייקרס מככבים ג’רי ווסט בן ה-33, ווילט צ’מברלין בן ה-35 ומלך הסלים של הקבוצה גייל גודריץ’. בסיבוב השני הלייקרס הדיחו את מילווקי באקס של אחד, לו אליסנדור (שישנה את שמו באותה עונה לקארים עבדול ג’באר) והגיעו לגמר נגד הניקס של וולט פרייז’ר וג’רי לוקאס הנפלאים. הלייקרס סוף סוף ניצחו וזכו בתואר 6 וראשון תחת השם לוס אנג’לס. מכאן הלייקרס ימשיכו ל-7 עונות קשות בלי אליפות ובחלק מהזמן גם בלי פלייאוף.
בשנת 75 קארים עבדול ג’באר הגיע ללייקרס והיה הסנונית הראשונה של אחת הקבוצות הגדולות בתולדות המשחק, ששלטה בליגה בשנות ה-80 וחידשה את היריבות עם הסלטיקס והפעם על אש גבוהה מאוד. בדראפט 1979 הלייקרס בחרו בבחירה הראשונה את הקוסם, ארווין “מג’יק” ג’ונסון הגאון וכך נולדה הקבוצה שכונתה “Show Time”. עונת הרוקי של מג’יק לצד קארים הסתיימה, איך לא, עם אליפות גדולה כשהלייקרס גוברים בפלייאוף האזורי על פיניקס סאנס וסיאטל סוניקס בדרך לסדרת גמר מרתקת נגד פילדלפיה. הלייקרס בהנהגת קארים, מג’יק וג’מאל ווילקס עלו לסדרה נגד פילי של ד"ר ג’יי ומוריס צ’יקס.
בעונת 80-81 הלייקרס אפילו לא עברו סיבוב כשיוסטון המופלאה של מוזס מלון שלחו אותם הביתה מוקדם. בעונת 81-82, עם פט ריילי על הקווים הלייקרס לקחו שוב את התואר ובעונת 1983-84 קיבלנו גמר גדול בין הלייקרס והסלטיקס. הלייקרס הגיעו לגמר כשהם גוברים על קנזס קינגס, דאלאס מאבריקס ופיניקס סאנס בדרך לשם ואת הקבוצה הובילו אז קארים בן ה-36, ג’יימס וורת’י, מג’יק, מייקל קופר ובוב מקאדו. מהצד השני עמדו לארי לג’נד בירד, דניס ג’ונסון, רוברט פאריש, קווין מקהייל ודני איינג’. הלייקרס פתחו חזק את הסדרה והובילו 2-1. במשחק 4 היה אירוע זכור שבו קווין מקהייל עשה, מה שאפשר לתאר רק כ-Clothesline (אם לאמץ את עולם ההיאבקות) על קורט ראמביס מהלייקרס במהלך התקפת מעבר מהירה (חפשו ביוטיוב Kevin McHale Clotheslines Kurt Rambis). זה עורר מהומה כשגם שחקני הספסל מצטרפים. קורט ראמביס אמר בדיעבד שאם ג’יימס וורת’י לא היה עוצר אותו הוא היה רב עם הספסל של הסלטיקס. וורת’י עצמו אמר בסרט הדוקו המצוין Celtics/Lakers: Best of Enemies שהוא מצטער על שעצר את ראמביס. לארי בירד דווקא לא חושב שזה היה כזה גרוע ואמר בראיון ששם החל עידן הפלופים והפאול לא היה כזה חזק כמו שראמביס עשה הצגה מסוימת. ומקהייל? הוא בכלל חושב שיצא לו קצת חזק מדי אבל אמר “לא היה אכפת לי לפגוע בו בשלב הזה, אבל תכננתי משהו פחות חזק”. איך שלא יהיה, העבירה הזו והמהומה שאחריה נחשבות לנקודת המפנה בסדרה, הסלטיקס קיבלו דחיפה מנטלית, הלייקרס יצאו מאיזון והסדרה הלכה לבוסטון שניצחה אותה 4-3.
שיא תקופת ה-Showtime היה באמצע שנות ה-80 אז הלייקרס חיברו לוורת’י, מג’יק וסבא קארים, גם את ביירון סקוט והציגו את הקצב המהיר והמשחק האטרקטיבי שנתן להם את הכינוי. הלייקרס והסלטיקס יפגשו לעוד גמר אחד בשנות ה-80 וגם אותו הלייקרס ינצחו. בסוף שנות ה-80 עלתה במזרח מפלצת חדשה ובשם דטרויט פיסטונס (כתבתי עליהם בהרחבה, לכו לקרוא את זה אם שכחתם). הלייקרס והפיסטונס יפגשו לשני גמרים רצופים וכל אחת תנצח פעם אחת. אחרי היריבויות הגדולות עם הסלטיקס והפיסטונס הגיעה סיומה של תקופת השואוטיים. זה התחיל עם הפרישה של קארים בסוף עונת 88-89 ונמשך עם העברת השרביט הרשמית למייקל ג’ורדן והבולס בגמר של עונת 90-91. הלייקרס יכנסו ל-8 עונות רצופות מחוץ לגמר הנ.ב.א ולפעמים מחוץ לפלייאוף עד שתגיע השושלת הצהובה הבאה.
בדראפט 1996 הלייקרס רקחו טרייד עם שארלוט שהביא להם את קובי בראיינט, תיכוניסט מוכשר שרצה לשחק “רק בלייקרס”. באותו קיץ הלייקרס החתימו את הפרי אייג’נט הכי חם בשוק, שאקיל או’ניל ושם נוצר הבסיס לשושלת השלישית של הלייקרס. אלא שאליפות לא יצאה מזה, גם כי ג’ורדן עוד היה בליגה וגם כי הקבוצה לא הייתה מאומנת טוב מספיק. בקיץ 1999 הלייקרס רצו להחתים את קורט ראמביס כמאמן קבוע (היה מאמן בחלק מהעונה שלפני כן) אלא שהקהל רצה שם גדול יותר וכך יצא שפיל ג’קסון הגדול הגיע לל.א. החלק המשמעותי הוא שהוא הביא איתו את עוזר המאמן המיתולוגי שלו, טקס ווינטר (מי שלא מכיר, חפשו עליו מידע ביוטיוב), האיש שהביא לשלמות את התקפת המשולש שכה אפיינה את הקבוצות של פיל והביאה 6 אליפויות לבולס. ווינטר הכניס את השיטה הזו ללייקרס ומשם הכל היסטוריה.
לפני תחילת עונת 99-00, לצד החתמת פיל וטקס, הלייקרס הוסיפו את בראיין שואו ורון הארפר הותיקים ולצד קובי, שאק, גלן רייס, ריק פוקס, רוברט הורי ודריק פישר, נוצרה אחת הקבוצות הדורסניות ביותר שאי פעם היו בליגה הזו. הלייקרס רצו באותה עונה 67-15 בדרך למקום הראשון בליגה. בפלייאוף הם זרקו את הקינגס של וובר, דיבאץ’, ג’ייסון “שוקולד לבן” וויליאמס (אולי המוסר הכי פסיכי בתולדות המשחק) ופג’ה סטויאקוביץ’. בסיבוב השני גם פיניקס של פני הארדוויי, קליפורד רובינסון וג’ייסון קיד (ולוק לונגלי האגדי) נפלה. בגמר המערב חיכו הטרייל בלייזרס מפורטלנד בהנהגת ראשיד וואלאס, סטיב סמית’ וסקוטי פיפן וגם הם נפלו. בגמר חיכו הפייסרס של קילר מילר אבל הלייקרס סיימו עם האליפות.
עונת 01-02 היא עונה זכורה בזכות הפלייאוף שהלייקרס הציגו, דורסני באופן חסר תקדים. הלייקרס לא הפסידו אפילו משחק אחד במערב כשהעיפו בסוויפ את הבלייזרס, את הקינגס ואת הספרס של דאנקן, רובינסון ואייברי ברדלי (האלופים שתי עונות לפני כן להזכירכם). בגמר הנ.ב.א הלייקרס הביסו בקלות את פילי של אייברסון, מוטאמבו, סנואו ומק’קי. מה שאני זוכר מהסדרה הזו זה את דיקמבה מוטאמבו אומר שהוא יעצור את שאק וייתן לו בראש ובפועל, נכון שדיקמבה עשה הגנה גדולה אבל שאק עדיין סיים סדרה עם 33 נק’ (57.3% מהשדה), 15.8 רב’ ו-3.4 חס’. הסדרה נגמרה 4-1 קליל והלייקרס סגרו פלייאוף במאזן פסיכי של 15-1. שאקיל בעצמו אמר שזו הקבוצה הכי טובה שהייתה אי פעם בליגה וגם אם אני לא מסכים במאה אחוז (ואני די כן), אפשר להגיד שהוא לא ממש מגזים.
הלייקרס ימשיכו וישלימו אליפות שלישית ברציפות, לא לפני שיפגשו את הקינגס שוב לסדרה שכללה משחק שנחשב לשנוי ביותר במחלוקת בהיסטוריה. מדובר על משחק 6 בסדרת גמר המערב שהפגיש את שתי הקבוצות שנחשבו לחזקות ביותר בליגה בזמנו. הקינגס עשו עונה של 61-21 וסיימו ראשונים בליגה ובקבוצה שחקן וובר, סטויאקוביץ’, ביבי (הגיע בטרייד מונקובר תמורת ג’ייסון וויליאמס וזה הציל לו את הקריירה), דאג כריסטי, בובי ג’קסון וולאדה דיבאץ. הקינגס שחקו כדורסל חסר אגו, מלהיב ויפה לעין ונראו בשלים לזכות בתואר וכל מי שלא אהד את הלייקרס, היה בעדם. הלייקרס לעומת זאת חוו סדקים ראשונים במערכת היחסית הסבוכה בין קובי לשאק וזו הייתה עונה עם בעיות כימיה קשות בחדר ההלבשה. צריך להגיד שהלייקרס הדיחו את הקינגס מהפלייאוף שתי עונות ברציפות ובין הקבוצות היה דם רע מאוד. שאק כינה את סקרמנטו בראיון “סקרמנטו קווינס” ובאופן כללי הייתה אווירה חמה בין שני המועדונים.
הקינגס הובילו 3-2 ונראה היה שהפעם כלום לא יעצור אותם בדרך לגמר ולאליפות אלא שאז קרה משחק 6. דייויד סטרן, הקומישינר בזמנו, אמר בראיון באותה שנה שגמר הנ.ב.א החלומי מבחינתו הוא לייקרס נגד לייקרס ושיש סביבם קסם מסוים. התבטאויות כאלו גרמו לאמונה שהליגה ממש רוצים לראות את הלייקרס בגמר. 3 דקות לסיום הקינגס הובילו ב-2 והכדור הלך לוובר בפנים. סי ווב עשה ג’אמפר קל ל-2 נק’ על רוברט הורי אלא שנשרקה נגדו עבירת תוקף הזויה לחלוטין. ביל וולטון שפירשן אמר “זו שריקה נוראית”. משם זה הלך והתדרדר ופשוט חפשו ביוטיוב KINGS Vs LAKERS 2002 WCF G6 - All Controversial Calls! ותראו לבד. שורה תחתונה הלייקרס המשיכו לאליפות.
מכאן ההיסטוריה זכורה היטב, הלייקרס עפו ב-03 מהפלייאוף נגד הספרס ושנה אחר כך צרפו את מלון ופייטון רק כדי להפסיד לפיסטונס בגמר בעונה של בעיות קשות בחדר ההלבשה (בעיקר קובי-מלון). הלייקרס איבדו את שאק ונכנסו לשלוש שנים רעות עד שקובי איים לעזוב וההנהלה הביאה לו את פאו גאסול בטרייד הזוי שבדיעבד יצא לא רע בכלל לגריזליס. הלייקרס עוד יפגשו פעמיים את הסלטיקס בגמר הנ.ב.א, בפרק האחרון עד כה של היריבות הזו וזה יהיה 1-1. אלא שמאז 2010 הלייקרס לא הגיעו לעוד גמר ומן הסתם לא זכו בעוד אליפות ועל הדרך עברו את טראומת סטיב נאש, דווייט הווארד והפציעות של קובי.
הוא שיהיה:
קשה להגדיר קיץ שבו לברון מגיע כקיץ לא טוב אבל יש טיפה טעם חמוץ. הלייקרס דיברו על ג’ורג’ וקוואי ואולי על אחד מהם ובסוף סיימו עם הצעירים של שנה שעברה פלוס כמה משלימים חביבים ושום סיכוי ליותר מחצי גמר אזורי. בסופו של דבר לברון יחזיר אותם לפלייאוף ואולי יביא להם ביתיות בסיבוב הראשון אבל לא מעבר. הלייקרס מכוונים כבר לקיץ הבא ובונים על קוואי כשחקן חופשי ואולי אז יוכלו לדבר על אליפות. לא הכי ברור לי למה ויתרו על ג’וליוס רנדל שחתם על חוזה נוח להחריד בפליקנס ויכל לעזור לקו הקדמי השנה אבל זה היה ונגמר ושורה תחתונה לברון בא וכל הצעירים נשארו אז זה קיץ טוב בהחלט. הלייקרס יכוונו לחצי גמר אזורי, ינסו להבין עם מי מהצעירים שווה ללכת הלאה ויחכו לקוואי בקיץ הבא.
בנימה אישית:
אף פעם לא אהבתי את הלייקרס אבל כן אהבתי את קובי בראיינט שסימל בעייני ווינריות וקילריות של ממש. השנים האחרונות של קובי היו די מעוררות רחמים וכאב לי עליו, הוא סבל מפציעות, כולל אחת קשה באיכלס, הגוף שלו היו שבור והצוות סביבו היה זוועה. בסופו של דבר זה פרנצ’ייז שגם אם יעבור שנים קשות, בסוף יחזור לטופ כי כוכבים רוצים לשחק שם. זה פרנצ’ייז שעברו בו אלג’ין ביילור, ג’רי ווסט, ווילט צ’מברלין, מג’יק ג’ונסון, קארים עבדול ג’באר, שאקיל או’ניל, קובי בראיינט ועכשיו לברון ג’יימס. בגלל זה הם הכי שנואים ומצד שני הכי אהובים. הם קונים נשמה בכסף אבל בסוף אחראים לכמה מהקבוצות הכי גדולות ומלהיבות אי פעם וזה מה שחשוב. בעייני זה הפרנצ’ייז הכי גדול בהיסטוריה ושיהיה להם בהצלחה בדרך חזרה למעלה.
לסיכום:
תסריט אופטימי: בול עושה קפיצת מדרגה, אינגרם נפלא, לברון זה לברון והלייקרס מסיימים 3 במערב. בפלייאוף לברון מוציא מעצמו דברים מדהימים והלייקרס מדיחים את יוסטון בחצי הגמר בדרך להדחה נגד הווריירס בגמר. בקיץ הבא קוואי מגיע ויאללה בלגן.
תסריט פסימי: לברון ענק, הצעירים סבבה אבל חוסר האיכות פוגע. הלייקרס מסיימים 5-6 במערב ועפים סיבוב ראשון. הפנים הלאה לקוואי.
תסריט ריאלי: הלייקרס יהיו טובים אבל צריך לזכור שהם ניצחו רק 35 משחקים שנה שעברה ואפילו לברון לא יהיה שווה לבד 16-17 ניצחונות נוספים. הם ינצחו 47-48 משחקים, יסיימו לדעתי 5 לכל היותר, יעברו סיבוב ויעופו בחצי נגד הרוקטס/ווריירס. הפנים הלאה לקוואי בכל מקרה.
אם הופכים את התמונה של הסמל של הבולס, יוצא רובוט קורא תנ"ך.
והיום: אלביס ושלושת הדובים.
ממפיס גריזליס:
פרופיל:
עיר: ממפיס, טנסי.
אוכלוסיה: 670 אלף תושבים.
אולם: פדקס פורם (18 אלף מושבים).
בעלים: רוברט פרה.
ג’נרל מנג’ר: כריס וואלאס.
מאמן: JB ביקרסטף (עונה 2).
היסטוריה:
אליפויות: 0.
אליפויות קונפרנס: 0.
הופעות בפלייאוף: 10.
האגף המקצועי:
נשארו: דילון ברוקס, מרשון ברוקס, מייק קונלי, מארק גאסול, ג’מייקל גרין, צ’נדלר פרסונס, איבן ראב, אנדרו האריסון (לא מובטח), וויין סלדן.
הגיעו: גארט טאמפל, עומרי כספי, קייל אנדרסון, שלווין מק, ג’ארן ג’קסון (רוקי), ג’בון קרטר (רוקי), יוטה ווטאנאבו (רוקי), דקרי ג’ונסון.
עזבו: טייריק אוואנס, דיוטה דייויס, בן מקלמור, ג’ארל מרטין, מריו צ’למרס, מייק הנרי, עומארי ג’ונסון, קובי סימונס.
חופשיים שטרם הוחתמו: אין.
סך משכרות: 124,636,551 מ’ דולר.
רוסטר:
פוינט: קונלי/מאק/קארטר/האריסון
שוטינג: מרשון ברוקס/טמפל/סלדן
סמול: אנדרסון/דילון ברוקס/כספי/פארסונס
פאוור: גרין/ג’ארן ג’קסון/ראב
סנטר: מארק/ג’ונסון
מה שהיה:
נתחיל מזה לקבוצה יש היסטוריה מאוד קצרה. הם היו הקבוצה הקנדית הראשונה בליגה לצד הראפטורס ושתי הקבוצות נכנסו לליגה בשנת 95. אין הרבה מה לספר על תחילת הדרך של הקבוצה מלבד כמה אנקדוטות חביבות כמו זה שביירון סקוט היה שם בגיל 34 לעונת הבכורה שלהם ומלבדו היה סגל אלמוני לגמרי והקבוצה הייתה גרועה מאוד. מה שמפתיע זה שהם אשכרה פתחו עם 2 ניצחונות רצופים אבל אז הפסידו 19 ברצף ו… טוב אתם מבינים לאן זה הולך. בעונה השניה הקבוצה נפלה מ-15 ל-14 ניצחונות מרשימים אבל גם השיגו בדראפט את שאריף עבדור רחים המצוין. בעונה המקוצרת (98-99) הם ניצחו 8 משחקים שזה אחלה וגם הציגו לראשונה את מייק ביבי בן ה-20 שיהפוך בעתיד לפקטור בסקרמנטו המלהיבה.
בעונת 2001-02 הקבוצה עברה לממפיס והותירה את טורונטו כקבוצה הקנדית היחידה בליגה, אז הם גם עשו את אותו טרייד שבדיעבד התברר כגאוני, רק לא בשבילם. ג’ייסון וויליאמס, השוקולד הלבן הגיע מהקינגס עם הכדורסל הסופר מלהיב שלו תמורת מייק ביבי. באותה עונה הם גם בחרו את פאו גאסול בדראפט והוסיפו גם את שיין באטייה והתחילו להיראות כמו משהו נורמלי לראשונה. בעונת 2003-04 הם נכנסו לראשונה לפלייאוף בהנהגת פאו גאסול, ג’יימס פוזי, בונזי וולס, מייק מילר וכן, עדיין השוקולד הלבן היה שם. זו הייתה קבוצה צעירה ומבטיחה (רק 2 שחקנים בסגל בני 30 ומעלה) והעתיד נראה מבטיח. בעונת 04-05 הם החליפו את הסמל הישן והמכוער בדב שכולם מכירים היום ועל הדרך עשו עוד פלייאוף. הקבוצה המשיכה להופעה שלישית ברצף בפלייאוף ולהדחה שלישית ברצף בסיבוב הראשון אלא שדווקא בעונת 06-07 עם צירופם של רודי גיי מהדראפט, צ’אקי אטקינס והאקים ווריק, הקבוצה נפלה שוב לתחתית הליגה.
בקיץ 2008 הגריזליס שלחו את פאו ללייקרס תמורת חופן בוטנים ובחירת דראפט שהפכה למארק גאסול ויצאה לבניה מחדש. הקבוצה חזרה לפלייאוף בהנהגת זאק רנדולף, רודי גיי, מארק גאסול ומי שהיה פעם שחקן התיכונים הטוב במדינה, OJ מאיו. מעבר לזה עשו בחירה נפלאה בדראפט בדמות האשים תאביט. למרות ששנה אחרי שנה הקבוצה הגיעה לפלייאוף, משהו היה חסר ולקבוצה חסר הגרוש ללירה. ב-2012 מאיו נשלח החוצה אחרי שהקבוצה לא מימשה את האופציה עליו. ב-2013 קבוצה לוחמנית בהנהגת זיבו, מארק, טוני אלן, מייק קונלי וגם רודי גיי הצליחה להגיע לגמר המערב שם כמובן הובסו בסוויפ ע"י הספרס. באותו קיץ רודי גיי עזב והגריזליס הפכו רשמית למכונת הטחינה שכולם מכירים היום (או לפחות הכירו עד לפני שנה). עד העונה האחרונה הם היו חברים קבועים בפלייאוף אבל לא עשו יותר מדי ובשנה האחרונה הפציעה של קונלי גמרה אותם והעזיבה של זיבו לא תרמה והקבוצה פספסה את הפלייאוף.
הוא שיהיה:
האמת שהקיץ היה די שקט והקבוצה בעיקר התרכזה בלקבל חזרה את קונלי ולהחתים שורה של שחקנים משלימים נחמדים מאוד כמו קייל אנדרסון וגארת’ טמפל. הם עשו דראפט מעולה עם פוטנציאל לרוקי העונה ולשחקן הכי טוב במחזור הזה, ג’ארן ג’קסון ג’וניור ועל הדרך שחררו כמה שחקנים שוליים וגם טייריק אוונס אחד. גם עומרי כספי אגב, בהצלחה לגריזליס. המטרה היא לחזור לפלייאוף אבל לא נראה שלגריזליס יש את הכלים לעבור סיבוב. תהיה עונה סולידית סביב המקומות 7-8 לקראת קיץ שבו הם יצטרכו להתחיל לחשוב על העתיד. קונלי עדיין חתום אבל למארק יש אופצית שחקן בקיץ הבא, הם יכנסו לשנה האחרונה בחוזה הנוראי של פארסונס ואולי יסחרו בו כחוזה נגמר ויצטרכו לקבל החלטות לגבי כמה צעירים כמו וויין סלדן ואנדרו האריסון, יהיה מעניין.
בנימה אישית:
פרנצ’ייז לוחמני שהצליח להיבנות מאפס ולהצטרף מאוחר מאוד לליגה ועדיין להפוך לרלוונטי. זו קבוצה שעשתה החלטות טובות בעבר לצד החלטות פחות טובות אבל בכללי, זה נראה כמו פרנצ’ייז שלא יגיע לעולם לגמר הנ.ב.א. אין להם את היוקרה בשביל למשוך כוכבים וביום שאחרי קונלי את מארק, הם יצטרכו לקוות ממש שג’קסון יהיה בול פגיעה ושהם יצליחו שוב לחלץ משהו טוב מהדראפט.
לסיכום:
תסריט אופטימי: קונלי ומארק בריאים, ג’ארן תותח, אנדרסון עושה עבודה וכספי נזכר איך קולעים, הקבוצה נכנסת לפלייאוף, עושים סיבוב ראשון לוחמני משהו ועפים ב-5 משחקים ליוסטון או לווריירס.
תסריט פסימי: קונלי או מארק נפצעים, הצוות המסייע לא מספיק בשביל לפצות, ג’ארן מתברר כלא בוגר מספיק, מסיימים 9 והביתה.
תסריט ריאלי: יעשו את שלהם, ילחמו, ינצחו, יהיו אפורים וסיימו 8 בדרך להדחה בסוויפ לווריירס סיבוב ראשון.
והיום: ברוכים הבאים לפלורידה.
מיאמי היט:
פרופיל:
עיר: מיאמי, פלורידה.
אוכלוסיה: 404 אלף תושבים.
אולם: אמריקן איירליינס ארנה (18 אלף מושבים).
בעלים: מיקי אריסון.
ג’נרל מנג’ר: פט ריילי.
מאמן: אריק ספולסטרה (עונה 11).
היסטוריה:
אליפויות: 3.
אליפויות קונפרנס: 5.
הופעות בפלייאוף: 20.
האגף המקצועי:
נשארו: בם אדבאיו, גוראן דרגיץ’, ג’יימס ג’ונסון, טיילר ג’ונסון, דריק ג’ונס, רודני מקגרודר, קלי אוליניק, ג’וש ריצ’רדסון, דיון ווייטרס, חסן ווייטסייד, ג’סטיס ווינסלאו, וויין אלינגטון.
הגיעו: דאנקן רובינסון (רוקי), מליק ניומן (רוקי), ג’ארנל סטוקס, בריאנטה וובר.
עזבו: דריק וולטון, לוק באביט, יודוניס האסלם, ג’ורדן מיקי, דוויין ווייד.
חופשיים שטרם הוחתמו: אין.
סך משכרות: 129,550,118 מ’ דולר.
רוסטר:
פוינט: דראגיץ’/טיילר ג’ונסון/ניומן/וובר
שוטינג: ווייטרס/אלינגטון/מקגרודר
סמול: ריצ’ארדסון/ווינסלאו/ג’ונס
פאוור: אוליניק/ג’יימס ג’ונסון
סנטר: ווייטסייד/אדבאיו/סטוקס
מה שהיה:
קבוצה יחסית חדשה בליגה, נכנסו בשנת 1988 וכבר בעונתם הרביעית בליגה נכנסו לפלייאוף בהנהגת גלן רייס (לא המשוגע מחולון כן? האבא כמובן שהיה שחקן נפלא) וסוללת משלימים שיהיו אלמוניים לרובנו. הפלייאוף הזה נגמר בסיבוב ראשון בסוויפ נגד הבולס של אחד, מייקל ג’ורדן (חתיכת קבלת פנים לפלייאוף אה? ישר מייקל). בשנת 1995 הקבוצה החליפה בעלות ושני שחקנים סופר משמעותיים הגיעו, אלונזו מורנינג וטים הארדוואיי (שוב, לא זה מניו יורק, אלא האבא המצוין). שנה אחר כך הגיע ג’מאל משבורן וההיט הגיעו להישג השיא שלהם, גמר המזרח כשבדרך הם עוברים את המג’יק בדרבי של פלורידה ואת הניקס המצוינים לפני שנעצרו מול הבולס בגמר (מה יהיה עם הבולס?). ההיט המשיכו להיות קבוצת פלייאוף סולידית בשנים הבאות בהנהגת שחקנים כמו אדי ג’ונס ואנת’וני מייסון אבל היו חסרים את הסטאר שייקח אותם לשלב הבא.
שנתיים קשות בהן אלונזו מורנינג אובחן כסובל מבעיית כליות, בעקבותיה החמיץ את כל עונת 02-03 ולבסוף עזב שלחו את ההיט לבחור גבוה בדראפט של 2003. בדראפט הזה הם בחרו בשחקן סולידי וחביב ממכללת מארקט שעונה לשם דוויין ווייד. אחרי עונת רוקי סבירה ותו לא, הפלאש החל להתפוצץ ולהציג את היכולת שתהפוך אותו לאחד השחקנים האהובים והמוערכים בליגה בעשור וחצי הבאים. בהנהגת ווייד, שאקיל או’ניל שהגיע מהלייקרס וחבורת משלימים כמו אדי ודיימון ג’ונס וכמו יודוניס האסלם, הקבוצה הגיע לגמר המזרח ונעצרו מול הפיסטונס שהיו בדרך לגמר נ.ב.א שני ברציפות (שנתיים רצוף שלחו את שאק הביתה בשתי קבוצות שונות, מכובד).
עונת 05-06 הייתה עונת התפנית בהיסטוריה של הפרנצ’ייז הזה. ווייד נתן עונת שיא נפלאה של 27 נק’ למשחק, שאק המשיך להיות משאית ולספק מספרים איכותיים יחסית, הכפפה גארי פייטון אחרי טראומת הלייקרס, ג’ייסון וויליאמס (השוקולד הלבן), אנטואן ווקר, יודוניס האסלם וגם אלונזו מורנינג המתקמבק היו שם כדי לעזור לצמד. ההיט העיפו את הבולס (בלי ג’ורדן, תרגעו), הנטס (אז עוד בניו ג’רזי) והפיסטונס (בשעה טובה) בשביל להגיע לגמר הנ.ב.א שם חיכו הדאלאס מאבריקס של נוביצקי. ההיט בסדרה גדולה של ווייד (34.7 נק’, 7.8 רב’, 3.8 אס’, 2.7 חט’ וחסימה עם 47.8% מהשדה) ועזרה סולידית של ווקר, שאק וג’יי וויל הצליחו להתגבר על קבוצה חזקה ופייבוריטית מטקסס בהנהגת נוביצקי, ג’ייסון טרי בשיאו, ג’וש הווארד הצעיר, ג’רי סטקהאוס הותיק וסוללת משלימים טובים וניצחו 4-2 משכנע בדרך לאליפות היסטורית.
משם הקבוצה עברה כמה שנים קשות כשווייד לא מפסיד להיפצע, שאק מזדקן ולבסוף עוזב ושחקנים כמו שון המטריקס מריון, ריקי דייויס ואחרים לא מצליחים לסחוב את העסק בהיעדרו. אחרי ההדחה נגד הסלטיקס בסיבוב הראשון של פלייאוף 2010 ההיט החליטו לחשב מסלול מחדש והלכו לקיץ שהיה אחד הגדולים של קבוצה אי פעם. ההיט סגרו עם לברון ג’יימס אחרי סאגה מכוערת של הקינג והוסיפו גם את כריס בוש וסביבם החתימו כמה ותיקים טובים כמו מייק ביבי (שהספיק באותה עונה לשחק ב-4 קבוצות שונות!) ויודוניס האסלם שהמשיך בקבוצה והשלימו את הביג 3. העונה הראשונה של השלישייה נגמרה באכזבה כשלברון נחנק בסדרת הגמר וההיט מפסידים למאבס שסגרו חשבון מ-2006 אז הגיעו כפייבוריטים והפסידו למיאמי.
ההיט חזרו לגמר גם בשלוש השנים הבאות ובעונות 11-12 ו-12-13 זכו בצמד אליפויות והפגינו שליטה אדירה בליגה. גם כשהלך קשה, כמו ב-2013 נגד הספרס, היה שם ריי אלן הותיק בשביל לתת שלשה גדולה במאני טיים ולקחת את הסדרה לפלורידה. סוף השושלת הגיע בעונת 13-14 אז ההיט חזרו לגמר נוסף נגד הספרס אך הפעם כשלו והובסו 4-1 מביך. בשלב הזה ווייד עמוס הפציעות (כולל בעונה הזו) כבר היה אחרי השיא, כריס בוש גם כן נראה היה מתחת לשיאו ולברון נשאר לסחוב את העסק כמעט לבד. בקיץ 2014 הקינג קיבל החלטה וחזר הביתה לקליבלנד והשאיר מאחור את ההיט לאסוף את השברים. בשלב הזה כריס בוש החל לסבול מבעיות בריאותיות שמנעו ממנו לשחק מספיק משחקים בשביל לעזור להיט והפלאש המשיך לצלול ביכולת וכך ההיט עברו מ-4 שנים רצופות בגמר הנ.ב.א ו-2 אליפויות גדולות להתרסקות ולעונה מחוץ לפלייאוף. בקיץ 2016 ווייד עבר לעיר ילדותו, שיקגו ובמקביל בוש נאלץ לפרוש בגלל הבעיה בדם והשושלת סופית מתה. ב-16-17 ההיט יפספסו את הפלייאוף שוב ושנה אחר כך יודחו בסיבוב הראשון.
הוא שיהיה:
מיאמי עשו קיץ אחד המשעממים אי פעם והדבר הכי מעניין הוא שווייד סרב לחתום חוזה חדש ולא ימשיך כנראה בקבוצה (יילך לסין או יפרוש). מעבר לזה פשוט כלום, שחקנים לא משמעותיים עזבו, אחרים הגיעו ובשורה התחתונה לא פחות מ-12 שחקנים ממשיכים משנה שעברה. כעת ההיט יקוו לעשות עונה סבירה עד כמה שאפשר בהנהגת הדרקון, גוראן דראגיץ’ הותיק וחסן ווייטסייד הלא יציב. בסופו של דבר ההיט כבר מנסים לקדם את בם אדבאיו על חשבון חסן ומחכים שהחוזה של חסן וגוראן ייגמר בשביל לנסות לבנות מחדש. נכון לעונה הזו ולעונה הבאה, ההיט חנוקים מבחינת שכר אז כנראה שנצטרך לחכות לפחות לקיץ 2020 בשביל לראות אם ריילי מסוגל לעשות עוד קסם ולהפוך את ההיט שוב לרלוונטיים.
בנימה אישית:
זה פרנצ’ייז שלא עניין אף אחד עד שווייד הגיע וכמובן עורר שנאה רבה בתקופת הביג 3 (בעיקר בזכות נאום ה-לא 1, לא 2, לא 3 של לברון) שנתפסו כשחצנים וככאלו שמייצגים את כל מה שרע בליגה. הם חזרו למצב של חוסר עניין בשנים האחרונות ויישארו כאלו גם בשנים הקרובות. סה"כ אין לי חיבה מיוחדת אליהם, הייתי בעד דאלאס גם ב-06 וגם כמובן ב-2011 ובכללי להוציא את ווייד אף פעם לא אהבתי אף שחקן שם. למרות זאת, יש להם מיקום אטרקטיבי ואת ריילי אז אולי הם עוד יחזרו למעלה, אם לא דרך פרי אייג’נסי אז דרך דראפט.
לסיכום:
תסריט אופטימי: בערך מה שהיה שנה שעברה פלוס פריצה של בם ועונה של 44-45 ניצחונות והדחה בסיבוב הראשון.
תסריט פסימי: בערך מה שהיה שנה שעברה פלוס חסן ווייטסייד מאבד את זה סופית והקבוצה עושה 41-42 ניצחונות ועפים סיבוב ראשון.
תסריט ריאלי: ראו תסריט אופטימי. באמת שטווח התסריטים הוא כל כך צר בקבוצה שלא שנתה כלום בקיץ עד שאין ממש תסריט קיצוני בקנה.
והיום: יא מאס!
מילווקי באקס:
פרופיל:
עיר: מילווקי, וויסקונסין.
אוכלוסיה: 602 אלף תושבים.
אולם: BMO האריס ברדלי סנטר (18.7 אלף מושבים).
בעלים: ווסלי אדנס ומארק לאסרי.
ג’נרל מנג’ר: ג’ון הורסט.
מאמן: מייק בודנהולצר (עונה 1).
היסטוריה:
אליפויות: 1.
אליפויות קונפרנס: 2.
הופעות בפלייאוף: 30.
האגף המקצועי:
נשארו: יאניס אנטטקומפו, אריק בלדסו, סטרלינג בראון, מלקולם ברוגדון, מת’יו דלבדובה, ג’ון הנסון, ת’ון מייקר, קריס מידלטון, טוני סנל, די ג’יי ווילסון, טיילר זלר (לא מובטח), שבאז מוחמד.
הגיעו: ברוק לופז, ארסן איליאסובה, דונטה דיוצ’נזו (רוקי), פט קונטון, טרבון דובאל (רוקי), ג’יילן מוריס, כריסטיאן ווד.
עזבו: ג’בארי פארקר, מרשל פלאמלי, ג’ייסון טרי, ברנדון ג’נינגס, זבייאר מנפורד.
חופשיים שטרם הוחתמו: אין.
סך משכרות: 118,287,301 מ’ דולר.
רוסטר:
פוינט: בלדסו/דלבדובה
שוטינג: סנל/ברוגדון/די ויצ’נזו/קונאטון
סמול: מידלטון/בראון/מוחמד
פאוור: יאניס/איליאסובה/ווילסון/ווד
סנטר: הנסון/לופז/זלר/מייקר
מה שהיה:
הבאקס הוקמו בשנת 1968 ותאמינו או לא אבל היו עם אותו שם מהיום הראשון (לא מובן מאילו בליגה שבה כל קבוצה כמעט החליפה כמה שמות). העונה הראשונה לא היתה משהו מיוחד לספר עליו מלבד זה שהיא סדרה להם את הבחירה הראשונה בדראפט 1969. בדראפט הזה הקבוצה בחרה אחד, לו אליסנדור שמו, שידוע לכולכם בשמו המוסלמי, קארים עבדול ג’באר. כבר בעונה הראשונה של קארים, הקבוצה הדיחה את הסיקסרס בפלייאוף לפני שהודחו בגמר המזרח (היו רק שני סיבובים בפלייאוף האזורי בזמנו) נגד הניקס החזקים של וויליס ריד. בעונת 70-71, עונתו השלישית בלבד של הפרנצ’ייז הצעיר והשנייה של קארים, הקבוצה עשתה עונה אדירה במאזן 66-16 (מקום ראשון בליגה בפער עצום של 14 משחקים על השניה, הניקס) ובפלייאוף דרסו את המערב (עברו למערב בשנה הזו) כשניצחו 4-1 גם את סן פרנסיסקו ווריירס של ג’רי לוקאס ונייט ת’ורמונד (הקבוצה ששנה אחרי תהפוך לגולדן סטייט ווריירס) וגם את הלייקרס של ווילט צ’מברלין. בגמר הנ.ב.א הם הביסו בסוויפ את בולטימור בולטס וזכו באליפות ראשונה (ויחידה).
הבאקס המשיכו להרשים בשנים הקרובות ועשו פלייאוף אחרי פלייאוף אך לא הצליחו לשחזר את הישג השיא מ-71. עונת 74-75 הייתה עונה די מקוללת כשקארים סבל בתחילתה מפציעה שגרמה לבאקס לפתוח את העונה במאזן 3-13 שלילי, אחרי החזרה שלו שחקנים אחרים נפצעו (ג’ים פרייס שחק רק 41 משחקים כל השנה ובכל רגע נתון היו שחקני מפתח פצועים) והבאקס הסתפקו במאזן שלילי 38-44 ונותרו מחוץ לפלייאוף. בקיץ 75, אחרי עונת השפל הזו, קארים הנחית פצצה והודיע שהוא עוזב את הקבוצה והולך לשחק עם הלייקרס.
עונה אחת אחרי העזיבה של קארים הבאקס עוד עשו פלייאוף אבל משם הלכו לכמה שנות מעבר תחת המאמן המצוין דוני נלסון. הקבוצה כן הגיע לפלייאוף אבל לא הצליחה לייצר כוכב שייקח אותם לטופ. הבאקס המשיכו להיות קבוצת פלייאוף רלוונטית גם בשנות ש-80 תחת כוכבם החדש, סידני מונקרייף (עשה 5 שנות שיא בבאקס בין השנים 1981-1986 עם קצת מעל 20 נק’ למשחק). בשנים הללו הבאקס היו הקבוצה היחידה עד 2003 שהדיחה את הסלטיקס בסוויפ בסדרה של הטוב מ-7 (שנת 1983), היו היריבה הראשונה של ג’ורדן בפלייאוף (84, עונת הרוקי) והדיחו אותו וגם משחק הפרידה של ד"ר ג’יי מהענף היה נגדם בשנת 87.
שנות ה-90 היו מזעזעות לפרנצ’ייז שהפך לא תחרותי ונותר מחוץ לפלייאוף שנה אחרי שנה מ-1991 ועד העונה המקוצרת של 98-99 אז חזרו לפוסט סיזן ועפו סיבוב ראשון בסוויפ נגד הפייסרס של רג’י. המפנה החל בשנת 1994 אז הבאקס בחרו בדראפט את גלן ביג דוג רובינסון שהיה החלק הראשון ממה שיהפוך כמה שנים אחר כך, לביג 3 של מילווקי. ב-96 מינסוטה בחרו את ריי אלן בבחירה ה-5 ושלחו אותו לבאקס תמורת הזכויות לבחירה 4 של הבאקס, סטפון מרבורי ולבאקס סוף סוף היה כוכב על. ב-98 הבאקס השיגו את סם קאסל הותיק ואת טים תומאס הצעיר והשלימו קבוצה נפלאה ואטרקטיבית. אכן, הבאקס הגיעו בעונת 00-01 לגמר המזרח כשהם עוברים בדרך את המג’יק של טרייסי מקגריידי (33.8 נק’ ממוצע למשחק בסדרה הזו) ב-4 משחקים (3-1) ואת שארלוט הורנטס בסדרה קשה של 7 משחקים לפני שנעצרו בגמר המזרח נגד הסיקסרס הסופר חזקים של אלן אייברסון, דיקמבה מוטאמבו, ארון מק’קי ואריק סנואו.
אגב, בקיץ 00 הקבוצה בחרה את מייקל רד המוכשר בדראפט ואחרי הכישלון בגמר המזרח של 01 (7 משחקים נגד פילי כאמור) הם החליטו לעשות צעד שאמור היה להפוך אותם לאלפא דוגז של המזרח כשעשו טרייד שהביא להם את אנת’וני מייסון. אבל כמו שהלייקרס יגלו כמה שנים אחר כך, הרבה כוכבים זה לא אומר בהכרח הצלחה ולפעמים השלם קטן מסך חלקיו. כך היה בעונת 01-02 כאשר אולסטארים של הבאקס התפורר לחלוטין בגלל בעיות חברתיות בחדר ההלבשה. אנת’וני מייסון שבא כהבטחה סבל מבעיות משקל ולא הביא את עצמו לידי ביטוי ובמקביל הכוכבים בינם לבין עצמם ולבין המאמן סבלו בעיות וריבים והקבוצה אפילו לא נכנסה לפלייאוף.
בקיץ גלן רויבנסון נשלח בטרייד בשביל טוני קוקוץ’ ובחירת דראפט עתידית ובמהלך העונה הבאה ריי אלן נשלח לסיאטל תמורת גארי פייטון ודזמונד מייסון. הבאקס הגיעו לפלייאוף והודחו סיבוב ראשון בקיץ 2003 איבדו את פייטון שעבר ללייקרס (חזרה לנושא של שלם שקטן מסך חלקיו). משם זו הפכה להיות הקבוצה של מייקל רד כששחקנים שונים מגיעים לשחק סביבו (קית’ ואן הורן, ג’ו סמית’, דזמונד מייסון, טים תומאס, מייק ג’יימס, מו וויליאמס, טי ג’יי פורד, אנדרו בוגוט ועוד) אבל הקבוצה לא ממש חזרה להיות כוח במזרח. בעונת 08-09 מייקל רד החל לסבול מפציעות והפך ללא רלוונטי ובדראפט 2009 הקבוצה בחרה את ברנדון ג’נינגס ככוכב הבא שלהם. הקבוצה של תחילת העשור הזה בהנהגת ג’נינגס, מונטה אליס, דרו גודן ואחרים לא הצליחה להניב הישגים ואף נותרה מחוץ לפלייאוף מדי פעם.
בדראפט 2013 הקבוצה בחרה את יאניס, הגריק פריק ושם מתחיל הפרק האחרון שעדיין נמצא בריצה מבחינת הבאקס.
הוא שיהיה:
הבאקס עשו ויתור על ג’בארי פארקר הקיץ, מוצדק לטעמי ובעיקר שמרו על יציבות בסגל. המהלך המשמעותי הוא החתמתו של מייק בודנהולצר המצוין מאטלנטה, מתוך תקווה שסוף סוף נראה קבוצה מאומנת שמוציאה מעצמה את המקסימום. הבאקס הם אחת הקבוצות הטובות במזרח וככזו, חייבים לתת עונה ראויה וסוף סוף לעבור סיבוב במזרח. רק שתבינו, מאז עונת 00-01 הם לא עברו סיבוב בפלייאוף! זה בלתי נסבל לקבוצה שכמעט תמיד החזיקה כוכב על בסגל. קארים הביא אליפות, ריי אלן עשה אותם רלוונטים שוב ועכשיו תורו של יאניס לקחת את הקבוצה קדימה ואין תירוצים יותר עכשיו כשיש מאמן ברמה גבוהה סוף סוף אחרי טראומת קיד.
בנימה אישית:
מת על ריי אלן ודרכו, מחבב את הפרנצ’ייז. כל הכישלון שלהם בשני העשורים האחרונים מאכזב מאוד כי תמיד היה שם כוכב ואני מקווה שהשנה הם יצליחו לטפס חזרה לפחות לסיבוב השני כי יאניס הוא בהחלט שחקן סופר מלהיב שצריך להגיע לרמות הגבוהות.
לסיכום:
תסריט אופטימי: הבאקס מתחברים, יאניס אדיר, בודנהולצר מוציא מהם את המקס’ והם עוברים סיבוב בשעה טובה.
תסריט פסימי: חוזרים על העונה האחרונה שוב.
תסריט ריאלי: לדעתי יעברו הפעם סיבוב, די כמה אפשר להיכשל, הגיע הזמן לעשות משהו ראוי ונכון שהוויזארדס, הראפס, הסלטיקס והסיקסרס עדיפות על הנייר אבל זה הזמן של יאניס לתת בראש ולתת ערך מוסף.
והיום: הבולס, סניף מינסוטה.
מינסוטה טימברוולבס:
פרופיל:
עיר: מיניאפוליס, מינסוטה.
אוכלוסיה: 388 אלף תושבים.
אולם: טארגט סנטר (19.3 אלף מושבים).
בעלים: גלן טיילור.
ג’נרל מנג’ר: טום ת’יבודו.
מאמן: טום ת’יבודו (עונה 2).
היסטוריה:
אליפויות: 0.
אליפויות קונפרנס: 0.
הופעות בפלייאוף: 9.
האגף המקצועי:
נשארו: ג’ימי באטלר, ג’ורג’י ג’יאנג, טאג’ גיבסון, טיוס ג’ונס, ג’סטין פאטון, דריק רוז, ג’ף טיג, קארל אנת’וני טאונס, אנדרו וויגינס.
הגיעו: אנת’וני טוליבר, ג’יימס נאנלי, ג’וש אוקוגי (רוקי), קייטה בייטס דיופ (רוקי), ג’ארד טרל (רוקי), לואול דנג, סי ג’יי וויליאמס.
עזבו: קול אלדריץ’, נמניה בייליצה, ארון ברוקס, אנת’וני בראון, ג’מאל קרופורד, מרכוס ג’ורג’ס האנט, אמיל ג’פרסון.
חופשיים שטרם הוחתמו: אין.
סך משכרות: 123,967,010 מ’ דולר.
רוסטר:
פוינט: טיג/ג’ונס/רוז
שוטינג: באטלר/אוקוגי
סמול: וויגינס/דנג/דיופ/נאנלי
פאוור: גיבסון/טוליבר
סנטר: טאונס/ג’יאנג/פאטון
מה שהיה:
הטי-וולבס הם אחד הפרנצ’ייזים הכי פחות מצליחים בליגה, הם נמצאים שם כבר 30 שנה אבל עשו רק 9 הופעות בפלייאוף ומעולם לא ניצחו את המערב. למעשה אפשר להגיד שהיסטורית יש מעט מאוד שחקנים ששווים אזכור אבל בראשם יש אחד ענק בקנה מידה היסטורי. הוולבס נכנסו לליגה בעונת 89-90 והיו לקבוצה שהוקמה במקום בו פעם שחקו הלייקרס, אלא שבניגוד ללייקרס, הם לא ממש הביאו הרבה כבוד לעיר מיניאפוליס. בעונת 96-97 הם עשו פלייאוף ראשון בהיסטוריה הקצרה שלהם וזה לא מקרי, שנה לפני כן הם בחרו בדראפט כישרון תיכונים גדול בשם קווין גארנט, מי שנחשב עד היום לזאב הגדול מכולם. אז בעונת הספומור שלו, גארנט בן ה-20, מחוזק בטים גוגליוטה האגדי ובסטפון מארבורי בן ה-19, עזר להכניס את הזאבים לפלייאוף לראשונה. זה נגמר בסוויפ קליל נגד הרוקטס של האקים (כן, גם מול גארנט האקים עשה מה בא לו).
הזאבים ימשיכו ויכנסו לפלייאוף בכל אחת מ-6 השנים הבאות ויודחו תמיד בסיבוב הראשון. בעונת 03-04, בהופעתם השמינית ברציפות בפלייאוף ואחרי 7 הדחות בסיבוב הראשון, הוולבס סוף סוף הצליחו לעבור סיבוב. בהנהגת קווין גארנט, שבשלב הזה כבר היה אחד השחקנים הטובים בליגה, הוולבס הדיחו את הנאגטס בעונת הרוקי של מלו ואת הקינגס המעולים לפני שנעצרו נגד הלייקרס (הקבוצה הראשונה שהייתה במיניאפוליס) בגמר המערב. גארנט עשה עונה אדירה של 24.2 נק’, 13.9 רב’, 5 אס’, 2.2 חס’, 1.5 חט’ ו-49.9% מהשדה והציג גם הגנה אגדית. סביבו עזרו סם קאסל ולטרל ספריוול הותיקים, וולי שרביאק הקלעי המוכשר וגם פרד הויברג (מאמן הבולס לימים) ואחד, האיש והפלופ, מייקל אלווקאנדי. ראוי לציין שסם קאסל החמיץ חלקים מהסדרה נגד הלייקרס בגלל פציעה וזה בטח לא עזר ואולי מנע מהוולבס עליה היסטורית לגמר הנ.ב.א.
עונה אחר כך, למרות סגל זהה, הוולבס עשו עונה מבולגת ולבסוף על חודו של משחק אחד, נותרו מחוץ לפלייאוף לראשונה אחרי 8 שנים רצופות בפנים. בקיץ 2005 הקבוצה מינתה את דוויין קייסי למאמן ובחרה בדראפט את ברייסי רייט הידוע (אוהדי ירושלים מתגעגעים). במהלך השנתיים הקרובות הקבוצה תעשה מספר טריידים לא משמעותיים כשהשם הכי גדול שעזב הוא קאסל בן ה-35 והכי גדול שהגיע הוא ריקי דייויס בן ה-4 (מנטלית). המהלך אולי המפוקפק ביותר שהקבוצה עשתה בתקופה הזו היה כאשר בקיץ 2006 (אחרי עוד שנה מחוץ לפלייאוף), הם בחרו את ברנדון רוי המוכשר בדראפט ושלחו אותו לבלייזרס בשביל רנדי פוי וכסף. אכן מהלך נפלא.
בקיץ 2007, אחרי 3 שנים כושלות מחוץ לפלייאוף, הקבוצה עשתה לכוכבה הגדול, גארנט, טובה והסכימה לשלוח אותו בטרייד לסלטיקס תמורת אל ג’פרסון, תיאו רטליף, ג’ראלד גרין, סבסטיאן טלפייר וראין גומס. סה"כ חבילה שעל הנייר הציגה כמה פוטנציאלים צעירים. בהמשך הקבוצה המשיכה לעשות טריידים על שחקנים שונים ולמעשה פרקה את הקבוצה לגמרי בדרך לבניה מחדש. דראפט 2008 היה נקודת מפנה, הקבוצה בחרה את OJ מאיו בדראפט ושלחה אותו יחד עם עוד כמה שחקנים לממפיס בשביל הרוקי שלהם, קווין לאב ועוד כמה שחקני רוטציה. זה היה מהלך מצוין שנתן לוולבס כוכב חדש לבנות סביבו.
שנה אחרי שנה לאב העמיד מספרים מפוצצים בהתקפה וברב’ ולמרות צוות מסייע סולידי מאוד בהנהגת חבר’ה כמו קווין מרטין, ניקולה פקוביץ’, ריקי רוביו ואחרים, הקבוצה לא הצליחה להגיע קרוב לפלייאוף. בקיץ 2014 הוולבס שלחו את קווין לאב לקליבלנד בשביל לעזור לבן השב לברון ג’יימס לקחת אליפות ובתמורה הקבוצה קיבלה את אנדרו וויגינס הרוקי (וגם את אנת’וני בנט אגב…). בדראפט 2015 הוולבס בחרו את קארל אנת’וני טאונס וסוף עונת 15-16 החתימו את טום ת’יבודו המוערך כמאמן וג’נרל מנג’ר. המהלך האחרון בדרך לחזרה לפלייאוף היה החתמתו של ג’ימי באטלר משיקגו ואחר כך הגיעו גם ג’ף טיג, טאג’ גיבסון ודריק רוז ומושבת שיקגו הקטנה גדלה. בעונה האחרונה הקבוצה סוף סוף עשתה פלייאוף והנאחס נשבר.
הוא שיהיה:
הוולבס החתימו הקיץ את לואול דנג ומושבת שיקגו הפכה רשמית לסניף של עיר הרוחות. הקיץ כולו עומד בסימן חוסר הרצון של ת’יבודו מקאט ו-וויגינס, מבעיות פנימיות על באטלר ועוד כל מיני שטויות פנימיות. סה"כ זה היה קיץ שקט בגזרה המקצועית אבל רועש בגזרת חדר ההלבשה ולא ברור האם ת’יבודו יזכה לסיים שם את העונה. העונה הקרובה תלויה ברצון של קאט לנסות לשמור, ברצון של באטלר לשחק שם בכלל ובסבלנות של ת’יבס כלפי המערכת כולה. צריך לשים לב לבחירת הדראפט קייטה בייטס דיופ שמאיים להיות אחלה רול פלייר בשני צידי המגרש ועשוי להיות בינגו של הוולבס וחיזוק חשוב לספסל. מהלך פחות ברור היה החתמתו של רוז מחדש, מה שיחסל את הדקות של טיוס ג’ונס המוכשר וזה די חבל כי הפוטנציאל שם.
בנימה אישית:
גארנט אחד השחקנים האהובים עליי, לוחם חסר פחד עם IQ כדורסל נדיר. הוא הוציא את המקס’ מהוולבס אבל יש גבול למה אפשר לעשות עם עזרה מוגבלת. סה"כ כבר 25 שנה ברצף שיש כוכב בסגל אבל אחרי גארנט הקשוח, זה היה לאב הרך ועכשו קאט העוד יותר רך שלא מביאים את הקשיחות הנחוצה. אני ממש מקווה שדנג ישקם שם את הקריירה חלקית, שבאטלר ירצה לשחק ושהוולבס יעשו שוב פלייאוף, הם הקבוצה של העתיד רק לא בטוח שהעתיד הזה כולל את ת’יבודו שנראה קצת נטע זר בקבוצה הצעירה הזו.
לסיכום:
תסריט אופטימי: קאט מנסה לשמור, באטלר שמח להישאר, דנג מוסיף הגנה בכנף, הברכיים של רוז חותמות לעונה שלמה והקבוצה עושה קפיצת מדרגה לעומת שנה שעברה בדרך לעונה של 49-50 ניצחונות ומקום 4-5 במערב. בפלייאוף הם מדהימים את הבלייזרס/ת’אנדר ועולים לחצי הגמר, שם זה נגמר נגד הרוקטס/ווריירס. בקיץ הבא באטלר חותם מחדש.
תסריט פסימי: באטלר לא מרוצה ובורח בטרייד באמצע העונה, קאט לא שומר, ת’יבס מתייאש ועוזב ו-וויגינס ממשיך לחשוב שהוא כישרון על ולוקח על עצמו יותר מדי. הוולבס מתפוררים חברתית ועושים עונה של 40-41 ניצחונות ונשארים מחוץ לפלייאוף.
תסריט ריאלי: במינימום ישחזרו את שנה שעברה, יגיעו לפלייאוף או יסיימו 9 (תלוי ברמת המערב), גג סיבוב ראשון והביתה. אין שם מספיק אופי וקשיחות ליותר מזה ודנג לא יכול לעזור יותר מדי.
