והיום: The Champs Are Here!
גולדן סטייט ווריירס:
פרופיל:
עיר: אוקלנד, קליפורניה.
אוכלוסיה: 411 אלף תושבים.
אולם: אורקל ארנה (19.5 אלף מושבים).
בעלים: ג’ו לייקוב ופיטר גובר.
ג’נרל מנג’ר: בוב מאיירס.
מאמן: סטיב קר (עונה 5).
היסטוריה:
אליפויות: 6.
אליפויות קונפרנס: 10.
הופעות בפלייאוף: 31.
האגף המקצועי:
נשארו: ג’ורדן בל, קווין קוק, סטף קארי, קווין דוראנט, דריימונד גרין, אנדרה איגואדלה, דמיאן ג’ונס, שון ליבינגסטון, קליי ת’ומפסון, קוון לוני.
הגיעו: דמרכוס קאזינס, יונאס ירבקו, ג’ייקוב אוואנס (רוקי), דנואל האוס, דמיון לי.
עזבו: כריס בושר, ג’אוול מקגי, זאזא פאצ’וליה, דייויד ווסט, ניק יאנג.
חופשיים שטרם הוחתמו: פט מקאו (מוגבל).
סך משכרות: 145,862,735 מ’ דולר.
רוסטר:
פוינט: קרי/קוק/ליוינגסטון
שוטינג: קליי/איגי/אוואנס
סמול: דוראנט/האוס/לי
פאוור: גרין/בל/ירבקו
סנטר: לוני/ג’ונס/קאזינס
מה שהיה:
הרבה לפני שאנשים החלו להתעניין בווריירס, בגלל השושלת הנוכחית, הייתה שם יופי של קבוצה שעשתה שנים טובות. למעשה, תחת השם פילדלפיה ווריירס, הם לקחו 3 אליפויות בין 1947-1956. אבל אני לא מדבר על השנים הללו אלא על שנות ה-90 המופלאות. בין השנים 1985-1997 הקבוצה החזיקה קבוצה נהדרת בהנהגת המשולש Run TMC שכלל את כריס מאלין המצוין ולצידו טים הארדוויי המדהים ומיץ’ ריצ’מונד המופלא ועל כל זה פיקח דוני נלסון האגדי. השלישייה שחקה ביחד רק שנתיים ואמנם לא הייתה הישגית במיוחד אבל בהחלט שחקה כדורסל מלהיב הרבה לפני שקרי הגיע לליגה. אחרי עזיבתו של ריצ’מונד בטרייד, הקבוצה עוד החזיקה שחקנים צעירים ומבטיחים כמו לטרל ספריוול שימשיך לקריירה מצוינת, ג’ו סמית’ ותאמינו לו אבל את עונת הרוקי שלו בליגה העביר בווריירס לא אחר מאשר כריס וובר הנפלא שעשה שם עונה טובה מאוד.
בשנת 1994-95 העסק התחיל להתפורר כשכריס וובר נשלח בטרייד בגלל סכסוך בינו לבין ספריוול. שנתיים אחר כך גם טים הארדוואיי נשלח למיאמי והקבוצה בהנהגת ספריוול, סמית’ ומאלין הותיק ועם ריק אדלמן על הקווים במקום דוני נלסון שעזב שנתיים לפני כן, סיימה בתחתית הליגה והפלייאוף כבר לא היה שם באופק. בסה"כ עונת 1993-94 הייתה האחרונה של הלוחמים בפלייאוף עד אשר נולדה קבוצה מלהיבה נוספת באוקלנד בערך עשור מאוחר יותר. רצף שנים גרועות בהנהגת שחקנים כמו אנטואן ג’יימיסון ולארי יוז הביאו את הווריירס לתחתית החבית ומשם יש רק דרך אחת והיא למעלה. תאמינו או לא אבל בשלב מסוים שחקו הקבוצה גילברט ארינאס, אנטואן ג’יימיסון וג’ייסון ריצ’ארדסון וגם זה לא הספיק בשביל פלייאוף.
שורת החלטות רעות כגון בחירה בדראפט של טוד פולר (כשקובי בראיינט, סטיב נאש וג’רמיין או’ניל עוד על הלוח), סטיב לוגאן (לא שחק דקה בנ.ב.א) והחתמה של שחקנים ותיקים ועייפים דרדרו את הקבוצה לקרשים. שיא השפל היה כשארינאס עזב כי לקבוצה לא נשאר כסף בשבילו אחרי חידוש חוזים לאגדות כדורסל כמו אדונל פויל ואריק דמפיר. ב-2004 כריס מאלין האגדי לקח תפקיד ניהולי ותחתיו הקבוצה צרפה את אנדראס בירדניש הלטבי הענק והכה פציע שביחד עם מייק דאנליבי, ג’ייסון ריצ’ארדסון ובארון דייויס הובילו את הווריירס לפלייאוף לראשונה אחרי מעל עשור.
את הפלייאוף של עונת 2006-07 אני זוכר מצוין, בסיבוב הראשון הווריירס, שבקושי נכנסו, פגשו את דאלאס שהיו אז מועמדת רצינית לתואר וקבוצה נהדרת סביב נוביצקי בשיאו ועם ג’וש הווארד המבטיח, ג’ייסון טרי הנהדר וגם ג’רי סטקהאוס וסוללת משלימים טובה מסביב. אגב, על העסק בדאלאס אז פיקח לא אחר מאשר דוני נלסון. בכל מקרה, דאלאס הגיעו לפלייאוף במאזן 67-15 מדהים (אחד הטובים בהיסטוריה) ואף אחד לא ממש נתן סיכוי לווריירס אבל מהר מאוד גילינו שלפעמים מצ’אפ חשוב לא פחות מכישרון וכימיה. הווריירס עם בארון דייויס, אל הארינגטון, סטיבן ג’קסון, מונטה אליס, ג’ייסון ריצ’ארדסון, מייק דאנליבי ומאט בארנס (בדיעבר סגל מפחיד שלא ברור למה ניצח רק 42 משחקים בעונה) עשו למאבס בית ספר וניצחו אותם ללא ביתיות בסיבוב הראשון 4-2 מהדהד. בארון היה ענק עם 25 נק’, 6.2 רב’, 5.7 אס’ ו-1.8 חט’ כאשר סטיבן ג’קסון (22.8 נק’ ו-2 חט’), ג’יי ריץ’ (19.5 נק’ ו-6.8 רב’ לצד 1.3 חט’) ומאט בארנט (10.2+5.5+חטיפה) עוזרים.
שנה אחר כך הווריירס עשו החלטה לא הכי חכמה לכאורה ושלחו את ג’יי ריץ’ בטרייד וסבלו מהרחקה של סטיבן ג’קסון במהלך העונה וכך, למרות מאזן מעולה של 48-34, הם סיימו 9 במערב (המאזן הטוב בהיסטוריה של קבוצה שלא נכנסה לפלייאוף). ההיסטוריה המודרנית של הווריירס מתחילה שוב בשנת 2009-2010 עם בחירות של סטף קארי בדראפט והשאר מאז? היסטוריה בהתהוות.
הוא שיהיה:
הקיץ החל בבלוק באסטר מטורף עם החתמתו של בוגי קאזינס שהסכים לקחת MLE בשביל להצטרף לקרקס הנודד מאוקלנד והשנה לראשונה בקריירה הוא יעשה פלייאוף כשחקן פעיל וכנראה גם יסיים עם אליפות ראשונה (ואחרונה, לא רואה אותו מחדש שם חוזה שנה הבאה). כמובן שכשמכניסים הכל לפרופורציה מבינים שמדובר בביג מן, מוכשר ככל שיהיה, שיחזור רק באזור פברואר, שלא ייכנס לכושר עד אזור אפריל וגם אז, פציעה באכילס היא קשוחה, בטח לביג מן אז לא בטוח שהוא יהיה טוב כפי שזוכרים. לווריירס זה שווה לגמרי.
אלא שלא רק בוגי בא, גם יונאס ירבקו הצטרף כי, כידוע, לווריירס חסרה קליעה מבחוץ (Jesus…) וכל שחקני המפתח והמשנה נשארו מלבד זאזא וסווגי פי. דוראנט חתם חוזה קצר חדש והמשיך והכל בסדר. הווריירס עשו קיץ מושלם שאמור לאפשר להם לשמור את עצמם כמספר אחת שנה נוספת ובקיץ הבא? קווין דוראנט יקבל החלטה אם לחתום או ללכת (ספוילר: יחתום), הקבוצה תחפש עוד גבוה טוב שיתפשר על כסף כדי לשחק איתם ולהחליף את בוגי שכמובן יעזוב ומעל הכל, קליי ת’ומפסון יהיה שחקן חופשי.
אבל עד הקיץ הבא (שבו הווריירס יכולים להגיע לסך משכורות פסיכי של בערך 160-165 מ’ דולר לפני קנסות) יש עונה שלמה לעבור וכרגע לא נראה שמישהו יוכל למנוע מהווריירס לנצח את המערב שוב (סורי לברון) וכפועל יוצא מכך, לקחת אליפות שלישית ברציפות, רביעית בחמש שנים ושביעית בהיסטוריה (סליחה בוסטון).
בנימה אישית:
לא אוהב את הווריירס, הייתי בעד הרוקטס ואז בעד לברון אבל בסופו של דבר אני יודע לזהות גדולה כשהיא מתרחשת וגם אם לא מתים על זה, צריך ליהנות כמה שאפשר כי אף אחד לא יכול היה לדעת שהקרסול של קרי יסחוב קריירה כזו ושדוראנט יצטרך לקרקס הזה ושדריימונד יהיה כל כך מדויק בבעיטות לביצים (סליחה) ושבוגי יתפשר כל כך בשבילם ושאיגי יהפוך בכזו טבעיות לשחקן משלים מהטובים בליגה. הכוכבים הסתדרו בקו ישר בשביל הווריירס ולפחות לעוד שנה אחת, זו הליגה שלהם.
לסיכום:
-
תסריט אופטימי: עושים עונה סדירה באיזי, דורסים את היריבות בסיבוב הראשון והשני, עושים עוד סדרה טובה נגד יוסטון ושוב מנצחים, מטיילים בגמר נגד נציגת המזרח ויאללה אליפות.
-
תסריט פסימי: עושים עונה סדירה באיזי, דורסים את היריבות בסיבוב הראשון והשני, עושים עוד סדרה טובה נגד יוסטון ושוב מנצחים, מטיילים בגמר נגד נציגת המזרח ויאללה אליפות.
-
תסריט ריאלי: עושים עונה סדירה באיזי, דורסים את היריבות בסיבוב הראשון והשני, עושים עוד סדרה טובה נגד יוסטון ושוב מנצחים, מטיילים בגמר נגד נציגת המזרח ויאללה אליפות.
**כן שמתי לב שכל התסריטים זהים אבל כמאמר המשורר: כל הדרכים מובילות לרומא (או לאוקלנד במקרה הזה).