והיום: האינדיאנים עולים למעלה.
אינדיאנה פייסרס:
פרופיל:
עיר: אינדיאנפוליס, אינדיאנה.
אוכלוסיה: 785 אלף תושבים.
אולם: Bankers Life Fieldhouse (18 אלף מושבים).
בעלים: הרברט סיימון.
ג’נרל מנג’ר: קווין פריטצ’רד.
מאמן: נייט מקמילן (עונה 3).
היסטוריה:
אליפויות: 0.
אליפויות קונפרנס: 1.
הופעות בפלייאוף: 25.
האגף המקצועי:
נשארו: איקה אניגבוגו, בויאן בוגדנוביץ’, דארן קוליסון, קורי ג’וזף, טי ג’יי ליף, ויקטור אולאדיפו, דומנטס סאבוניס, מיילס טרנר, ת’דאוס יאנג.
הגיעו: טייריק אוואנס, קייל או’קווין, ארון הולידיי (רוקי), דאג מקדרמוט, אלייז’ה ג’ונסון (רוקי).
עזבו: אל ג’פרסון, גלן רובינסון ה-3, לאנס סטיבנסון, אלכס פוית’רס, ג’וזף יאנג, בן מור, טרבור בוקר.
חופשיים שטרם הוחתמו: אדמונד סאמר.
סך משכרות: 106,243,089 מ’ דולר.
רוסטר:
פוינט: קוליסון/ג’וזף/הולידיי
שוטינג: אולאדיפו/טייריק
סמול: בויאן/מקדרמוט
פאוור: יאנג/ליף/ג’ונסון
סנטר: טרנר/סאבוניס/או’קווין/אניגבוגו
מה שהיה:
למרות שהפייסרס הם מהפרנצ’ייזים המפורסמים בשנות ה-90, סה"כ אין להם הרבה הישגים. הקבוצה שהכילה שמות אדירים כמו רג’י קילר מילר, סטיבן ג’קסון, ג’רמיין או’ניל וגם שמות כמו דני גריינג’ר, ריק סמיתס ורון ארטסט, לא באמת הצליחה מעולם להשיג משהו משמעותי. עונת השיא של הפרנצ’ייז הייתה 99-00, אז הם עשו את גמר הנ.ב.א היחידי בתולדותיהם. הקבוצה, בהנהגת ג’יילן רוז, רג’י מילר הותיק, ריק סמיתס וסוללת משלימים סולידית בהנהגת אוסטין קרוז’יר, דייל דייויס וטראוויס בסט, הצליחה לנצח את הניקס בגמר האזורי בשביל להעפיל לקרב עם הלייקרס האדירים של שאקובי ופיל. כמובן שאליפות לא יצאה מזה אבל סדרה לא רעה שנגמרה ב-4-2 סביר, כן. רג’י מילר, אחד השחקנים המרגשים בתולדות המשחק, אז כבר בן 34, נתן סדרה פנומנלית עם 24.3 נק’ למשחק (2.5 שלשות למשחק, בזמנו זה היה המון), 3.7 אס’ ו-97.8% פסיכיים מהקו (45 מ-46! שהם 7.5 צליפות למשחק). מי שעזר לו היה בעיקר ג’יילן רוז עם 23 נק’, 4.5 רב’ ו-50% מחוץ לקשת (קצת מעל שלשה למשחק). סה"כ זו לא הייתה קבוצה נוצצת במיוחד, היו להם סגלים טובים יותר בשנים שאחרי מילר ואולי בגלל זה ההישג כל כך מרשים.
הפייסרס שאני זוכר ממש לטובה היו המיני בד בויז, הקבוצה של אמצע שנות ה-00, עם שחקנים קשוחים וקצת שרוטים כמו רון ארטסט (מטה וורלד פיס בימינו אנו), סטיבן ג’קסון וג’רמיין או’ניל. אני זוכר את היריבות עם הבד בויז 2.0 ועליה אני אכתוב קצת. זה התחיל בעונת 03-04, אז הקבוצות נפגשו בגמר המזרח. הפייסרס הובלו ע"י ארטסט, ג’וניל, אל הארינגטון וכן, עדיין רג’י מילר הבלתי נגמר (עונה של 10 נק’ למשחק בגיל 38). הפיסטונס מן הצד השני הובלו ע"י אחת החמישיות המאוזנות בהיסטוריה עם ריפ המילטון, ראשיד וואלאס, צ’ונסי בילאפס, ביג בן וואלאס וטייסון פרינס הצעיר. זו הייתה סדרת מופת הגנתית כששיא הנקודות בסדרה היה של הפיסטונס במשחק 3, עם 85 נק’ בלבד. התוצאה הממוצעת בסדרה הייתה 75-72 לפיסטונס כשהפייסרס קולעים במשחקים 5 ו-6 רק 65 נק’ בכל משחק. בן וואלאס הוריד ממוצע פסיכי של 15.5 רב’ למשחק בסדרה הזו וריפ המילטון הפציץ 23.7 נק’ למשחק (שליש מהנקודות של הפיסטונס כל משחק ממוצע). הבד בויז המשיכו לגמר, שם זכו באליפות ההיא נגד הלייקרס של שאקובי, מלון ופייטון. בעונת 04-05 הקבוצות שוב נפגשו בפלייאוף והפעם בחצי הגמר האזורי וכמו בשנה שלפני כן, רג’י מילר עדיין היה שם, בן 39, אבל עדיין שם וקולע 14.8 נק’ למשחק לאורך העונה.
הפעם, עם התקפה טובה יותר בזכות הצטרפותו של סטיבן ג’קסון, הפייסרס שחקו התקפה טובה יותר אבל גם הפעם אחרי 6 משחקים טובים, זה נגמר 4-2 לבד בויז 2.0 ושוב בשני המשחקים האחרונים הפיסטונס חיסלו את התקפת הפייסרס, ניצחו 2 ברצף ועלו שלב (ימשיכו להפסד נגד הספרס בגמר נ.ב.א שני ברציפות שלהם). אז את שתי העונות הללו אני זוכר ומי שרוצה להבין על מה מדובר כשאומרים דרבי בד בויז וכמה שגעון הלך שם, חפשו ביוטיוב Pacers / Pistons Brawl (מעונת 2004).
משם הפייסרס הלכו ל-4 עונות רצופות מחוץ לפלייאוף. ימי רג’י מילר נגמרו, ג’וניל ירד ברמה מסיבות אלו ואחרות, הכוכבים התפזרו לכל עבר והקבוצה עברה לניהולו של לארי בירד בדרך לבניה מחדש, ואיזו בניה זו הייתה. עונת 2010-11 הייתה עונת הקאמבק של הפייסרס לפלייאוף וזה קרה דני גריינג’ר, רוי היברט, דארן קוליסון וילד צעיד בן 20 בשם פול ג’ורג’. באותה עונה הם נפלו בסיבוב הראשון כי הבולס של דריק רוז בשיאו היו יותר מדי בשבילם אבל משם הקבוצה רק עלתה. עונה אחר כך הם כבר עשו חצי גמר אזורי ועפו נגד ההיט של לברון. בעונת 12-13 הפייסרס הגיעו לגמר המזרח וסיפקו לנו נגד מיאמי את אחת הסדרות הכי זכורות בעשור האחרון. הפייסרס הונהגו ע"י פול ג’ורג’ נתן סדרה טובה של 19.4 נק’, 6 רב’, 5.1 אס’, 47.5% מהשדה, 2.1 שלשות ב-44.1% והרבה הגנה. חוץ ממנו היה שם דייויד ווסט הנפלא (16.6 נק’ ו-8.9 רב’) וג’ורג’ היל וגם איזה משוגע אחד, לאנס סטיבנסון הצעיר. אבל הסדרה הזו הייתה בעיקר סביב איש אחד, רוי היברט. היום קשה להאמין שהענק הגמלוני הזה שפרש בגיל צעיר ושהמשחק שלו היה כה לא רלוונטי בערך שנתיים אחרי אותה עונה, היה חלק כל כך מרכזי אבל זה קרה. היברט התפוצץ לסדרה הזויה של 22.1 נק’ (55.7% מהשדה, 80.4% מהקו), 10.4 רב’ וחסימה והפייסרס גררו את מיאמי ל-7 משחקים גדולים. לבסוף לברון תמיד מנצח אבל את הפייסרס ההם כולם זוכרים. בעונת 13-14 הפייסרס וההיט שוב קבעו דייט לגמר המזרח והפעם היברט כבר היה די לא רלוונטי והסדרה נגמרה ב-6 ולא ב-7 אבל זה לא משנה, זו הייתה קבוצה נפלאה ופול ג’ורג’ התעלה ליכולת נפלאה באותו קיץ. אלא ששם זה נגמר. עונה אחר כך פול ג’ורג’ נפצע וישב בחוץ שנה שלמה והפייסרס פספסו את הפלייאוף (תאכלס כששני שחקני ההתקפה הכי מרשימים שלך הם ג’ורג’ היל וסי ג’יי מיילס אז יש לך בעיה). בעונת 15-16 ג’ורג’ נשאר לבד, היברט כבר מזמן לא היה שם, סטיבנסון הלך והצוות המסייע היה מונטה אליס בשלב ירידת היכולת שלו, ג’ורג’ היל ואותו מיילס. ג’ורג’ לבד הספיק בשביל פלייאוף אבל בסיבוב הראשון זה נגמר נגד טורונטו.
קיץ 2017 היה נקודת מפנה מבחינת הפרנצ’ייז, בקיץ הזה הם נפרדו מפול ג’ורג’ בטרייד שנראה היה מוזר בהתחלה אבל מתברר היום כהצלחה גדולה. ג’ורג’ של אחרי הפציעה הוא לא אותו שחקן בדיוק והתמורה הייתה ויקטור אולאדיפו שעשה שנה שעברה עונה פסיכית, זכה בצדק בתואר השחקן המשתפר של העונה וגורם לעתיד להיראות שוב ורוד. הסדרה נגד הקאבס של לברון בסיבוב הראשון זכורה כחתיכת סדרה מטורפת וצפופה והפנים קדימה.
הוא שיהיה:
אם בעונת נפל של מיילס טרנר ועונת פריצה של דיפו, הפייסרס כמעט שלחו את לברון הביתה אז תחשבו מה יכול להיות השנה במידה וטרנר מתאפס ודיפו משתפר עוד קצת. הפייסרס עשו דברים טובים הקיץ, הם החתימו את טייריק שאמנם לא הפך לכוכב שחשבו שיהיה אחרי עונת רוקי היסטורית אבל מסורתית הוא שחקן מגוון וטוב. קייל או’קווין אחד הגבוהים המחליפים הכי יעילים פר דקה בליגה ויתרום הרבה לקו הקדמי הצעיר. מקדרמוט אולי יוסיף קליעה וירווח את המשחק עוד קצת. בגזרת העוזבים חייבים להודות שרק לאנס משמעותי ברמה מסוימת וגם הוא לא משנה משחק בשבילם. סה"כ הפייסרס ניצחו 48 משחקים שנה שעברה והשנה הם טובים יותר על הנייר ואמורים להגיע ל-50 ניצחונות ובתקווה גם לעבור סיבוב במזרח. צריך לזכור משהו חשוב, אולאדיפו רק בן 25 ולראשונה קיבל קבוצה על הגב והוכיח שהוא מנהיג מצוין וכוכב מהטופ, טרנר רק בן 22 ועוד מתייצב לאט לאט, סאבוניס רק בן 22 גם כן ועוד יהיה גבוה סולידי מאוד ברמת פלייאוף. הבסיס צעיר, שחקני המשנה מנוסים וטובים ועל הקווים יש יופי של מאמן. הפייסרס רק ילכו וישתפרו ואם לא יקרה אסון בדמות פציעה של דיפו, אין סיבה שהם לא יצרפו עוד פיסה בשנתיים הקרובות ויהפכו לכוח משמעותי מאוד במזרח.
בנימה אישית:
זה פרנצ’ייז שזכור לי כאחד שהחזיק תמיד שחקנים קשוחים ועשה חיים קשים למייקל בשנות ה-90. היריבות עם הבולס והניקס, הגדולה של רג’י, היריבות עם הפיסטונס בעשור הקודם, הכישרון של ג’וניל, הפריצה של ג’ורג’, הסדרה ההיא נגד מיאמי, זה פרנצ’ייז כייפי שתמיד היה קשוח ותמיד החזיק כוכבים שהם גם שחקני הגנה גדולים. דיפו לא יוצא מן הכלל וממשיך את הקו הזה ואני חושב שהקבוצה הזו תעשה עונה מצוינת ושהם שווים סיבוב שני במזרח (שווים לא פחות מהוויזארדס ואולי יותר).
לסיכום:
- תסריט אופטימי: דיפו מעלה רמה, טרנר חוזר להיות גבוה טוב ויעיל, הצוות המסייע נהדר, הפייסרס מנצחים 50 משחקים, מסיימים 4 במזרח, עוברים סיבוב ועפים אחרי סדרה צמודה בחצי הגמר האזורי.
- תסריט פסימי: ההגנות הפעם מוכנות לדיפו והוא מתקשה יותר, טרנר ממשיך להיות אי של חוסר יציבות והפייסרס יורדים מ-48 ל-46 ניצחונות, מסיימים 5-6 במזרח ועפים סיבוב ראשון.
- תסריט ריאלי: הפייסרס יסיימו לדעתי טופ 4, ינצחו 49-50 משחקים ויעברו סיבוב, פשוט כי מגיע להם והם טובים מספיק. מעבר לזה? בלי חיזוק זה הכי הרבה שהם ישיגו כרגע.