NBA 18/19 :: סיקורי קבוצות - פרויקט תחילת עונה

[gilos86]

בכל יום אני אעלה סיקור על קבוצה אחת בNBA עד אשר נגיע ל-30 קבוצות.
בסיקור יהיו נתונים יבשים כמו מה עשו בשוק ההעברות, מה הסגל ומה מצב תקרת השכר ובהמשך יהיו גם סיקורים על העונה שעברה, הבאה ותחזיות להמשך.

- אטלנטה הוקס

- ברוקלין נטס

- בוסטון סלטיקס

- שארלוט הורנטס

- שיקגו בולס

- קליבלנד קאבלירס

- דאלאס מאבריקס

- דנבר נאגטס

- דטרויט פיסטונס

- גולדן סטייט ווריוורס

- יוסטון רוקטס

- אינדיאנה פייסרס

- לוס אנג’לס קליפרס

- לוס אנג’לס לייקרס

- ממפיס גריזליס

- מיאמי היט

- מילווקי באקס

- מינסוטה טימברוולבס

- ניו אורלינס פליקנס

- ניו יורק ניקס

[gilos86]

והיום אני מתחיל עם החבר’ה מג’ורג’יה.

אטלנטה הוקס:

פרופיל:
עיר: אטלנטה, ג’ורג’יה.
אוכלוסיה: 470 אלף תושבים.
אולם: פיליפס ארנה (18 אלף מושבים).
בעלים: אנת’וני רסלר.
ג’נרל מנג’ר: טרוויס שלנק.
מאמן: לויד פירס (עונה 1).

היסטוריה:
אליפויות: 1 (1958 כסנט לואיס הוקס).
אליפויות קונפרנס: 4.
הופעות בפלייאוף: 46.

האגף המקצועי:
נשארו: קנת’ בייזמור, דיאנדרה במברי, דוויין דדמון, טיילר דורסי, מיילס פלאמלי, טאורין פרינס, אנטוניוס קליבלנד (לא מובטח), ג’יילן מוריס (לא מובטח).
הגיעו: אלכס לן, ג’רמי לין (טרייד מברוקלין), קווין הוארטר (רוקי), עומארי ספלמן (רוקי), טריי יאנג (רוקי), ג’סטין אנדרסון, כרמלו אנת’וני (יקבל בייאאוט).
עזבו: אייזאה טיילור, טיילר קווניו, דניס שרודר, מייק מוסקאלה.
חופשיים שטרם הוחתמו: מלכולם דלייני, ג’וש מגאטי, אנדרו ווייט.

סך משכרות: 93,578,976 מ’ דולר (יעלה ברגע שיסגר הבייאאוט על מלו).

רוסטר:
פוינט: יאנג /לין
שוטינג: בייזמור/הוארטר/דורסי/ג’יילן מוריס/קליבלנד/אנדרסון
סמול: פרינס/במברי
פאוור: קולינס/ספלמן
סנטר: לן/דדמון /פלאמלי

מה שהיה:
בקיץ שעבר ההוקס פינו את השאריות מהקבוצה הנהדרת שרצה בצמרת המזרח כמה שנים עם שחרורם של פול מיליסאפ וקייל קורבר. ההוקס עברו במודע לבניה מחדש.
העונה הייתה כמובן ביזיון וההוקס הפכו מקבוצת פלייאוף לקבוצה הכי גרועה במזרח עם מאזן 24-58 נוראי.
הקבוצה היתה גרועה ולהוציא נקודות אור כמו טאורין פרינס ודוויין דדמון, הקבוצה היתה די גרועה.
ההוקס בנו על שרודר כרכז העתיד וכוכב הקבוצה ואף שלחו למענו את טיג בטרייד לפני שנתיים אבל זה לא ממש קרה ובקיץ הזה ההוקס עשו פנית פרסה בקשר אליו וכעת מחפשים מישהו אחר שיוביל אותם.

הוא שיהיה:
הקיץ הזה היה די סוער מבחינת ההוקס, הקבוצה נפרדה ממאמנה בשנים האחרונות, מייק בודנהולצר המצוין, זכו בבחירה השלישית בדראפט ואז עשו טרייד דאון לבחירה החמישית ובעיקר עסקו בלשמר את הקיים עם מחשבה
על העתיד. גם השנה ההוקס מכוונים למטה, הם ספגו את ג’רמי לין במהלך של סלרי דאמפ מצד הנטס ומתכננים לתת הרבה מאוד דקות לרוקי טריי יאנג, נפרדו מדניס שרודר בטרייד (שוב, חלק מהמלך של פיתוח טריי יאנג),
ולהמשיך לפתח את טאורין פרינס ואת הפורוורד/סנטר הסופר מוכשר ג’ון קולינס (עונת רוקי ממש מתחת לרדאר עם 10.5 נק’, 7.3 רב’, 1.1 חס’ וכל זה ב-24 דקות לערב).

במהלך של 24 השעות האחרונות הם צרפו את אלכס לן לשנתיים ואני מניח שהוא יפתח במקום דדמון, מה שאומר שהם מאמינים שהם יכולים להתגבר על בעיות האישיות שלו ולהפוך אותו לחלק מבסיס צעיר שנבנה שם.

הקיץ הבא יהיה מעניין מבחינתם כאשר הם יבחרו לא פחות 3 פעמים בסיבוב הראשון, פעם אחת הבחירה שלהם (צפויה להיות טופ 3), פעם שנייה עם הבחירה שקיבלו מהקאבס ב-2017 (מוגנת טופ 10 אז אולי לא תקרה השנה), ולבסוף הבחירה של דאלאס מהטרייד בקיץ הזה של דונצ’יץ’-יאנג (מוגנת טופ 5 אבל סיכוי טוב שדאלאס יפלו מחוץ ל-5 הגרועות השנה).

השנה יהיה די רע לאוהדי ההוקס אבל זו ירידה לצורך עלייה וסביר שכבר בשנה הבאה הם שוב ידברו פלייאוף.

בנימה אישית:
אני לא חסיד של טריי יאנג ורואה בו מועמד בכיר לבאסט של הדראפט האחרון אבל, על הנייר, חמישייה של יאנג-בייזמור-פרינס-קולינס-דדמון נראית לא רע בכלל, זו חמישיה צעירה יחסית עם הגנה טובה.
אני מניח שבקיץ הבא ההוקס ירימו עוד 2 שחקנים טובים בדראפט ואם יאנג, פרינס וקולינס יתפתחו יפה השנה ואם
אלכס לן יצליח להתחבר לעסק ולהתבגר נפשית ומנטלית ההוקס יכולים להיות אופטימיים.
אם יאנג יהיה באסט, אז המנג’ר שלהם יצטרך לקוות שגם מדונצ’יץ’ לא ייצא הרבה, אחרת הקהל לא ישכח לו את קיץ 2018 בו בחר בנתיב המהיר של יאנג על פני הנתיב של הסלובני.

לסיכום:

• תסריט אופטימי: יאנג עובר לגור ב-Downtown ומשגר שם טילים עם כוונת לייזר, פרינס הופך למפלצת הגנתית בכנף, קולינס נהיה אחד הגבוהים הצעירים הטובים בליגה והצוות המסייע מפתיע לטובה, לן הופך לסמל ומופת של שפיות ובגרות, ההוקס עדיין מסיימים בתחתית של התחתית (בכל זאת NBA ואי אפשר לחיות על שלושה שחקנים שהם לא קרובים אפילו לטופ), בוחרים טופ 3 בדראפט ומעודדים מאיך שהצעירים משחקים.

• תסריט פסימי: יאנג נראה רע, מחטיא ומאבד בלי סוף, פרינס דורך במקום, בייזמור נשלח באמצע העונה בטרייד בשביל להחליש את הסגל כמה שאפשר, לן מבלה יותר דקות על ספת הפסיכולוג מאשר על הפרקט, ההוקס מסיימים בתחתית של התחתית, בוחרים טופ 3 אבל פחות מעודדים מהצעירים.

• תסריט ריאלי: אין ממש הבדל בין התסריט הטוב והרע של ההוקס, הם יהיו חלשים זה בטוח, השאלה היא נטו האם הצעירים יראו יכולת מבטיחה או שההוקס יצטרכו להמשיך לעבוד על הבסיס שלהם עם שחקנים אחרים.
  ההוקס יסיימו עם 23-59 גרוע, מקום 29-30 בליגה, יבחרו גבוה בדראפט וימשיכו הלאה בתקווה לעתיד טוב.

[gilos86]

היום ממשיכים עם האחות הקטנה מניו יורק

ברוקלין נטס:

פרופיל:
עיר: ניו יורק סיטי, ניו יורק.
אוכלוסיה: 8.214 מיליון תושבים.
אולם: בארקליס סנטר (17.7 אלף מושבים).
בעלים: מיכאיל פרוחורוב.
ג’נרל מנג’ר: שון מרקס.
מאמן: קני אטקינסון (עונה 3).

היסטוריה:
אליפויות: 0.
אליפויות קונפרנס: 2.
הופעות בפלייאוף: 19.

האגף המקצועי:
נשארו: ג’ארט אלן, דמארה קארול, אלן קראב, ג’ו האריס, רונדאה הוליס ג’פרסון, קאריס לאברט, דיאנג’לו ראסל, ספנסר דינווידי, מילטון דויל.
הגיעו: ג’ארד דאדלי, שבאז נאפיר, דארל ארת’ור, קנת’ פאריד, אד דייויס, דווייט הווארד (שוחרר בהמשך), דזנאן מוסה (רוקי), רודיון קורקוס (רוקי(, האמידו דיאלו (רוקי, הזכויות עליו נשלחו בטרייד).
עזבו: דווייט הווארד (בייאאוט), האמידו דיאלו (רוקי, נבחר והזכויות עליו הועברו), ג’רמי לין, טימופי מוזגוב, ניק סטאוסקס, דאנטה קנינגאהם, דארל ארת’ור (טרייד המשך),אייזאה וייטהאד.
חופשיים שטרם הוחתמו: קווינסי אייסי, ג’אליל אוקאפור, ג’יימס ווב.

סך משכרות: 115,321,780 מ’ דולר.

רוסטר:
פוינט: ראסל/דינווידי/נאפיר
שוטינג: קראב/לאברט/האריס/דויל
סמול: קארול/מוסה/דאדלי/קורקוס
פאוור: רונדאה/פאריד
סנטר: אלן/דייויס

מה שהיה:
ברוקלין קבוצה גרועה, אין מה ללכת מסביב, שורה של החלטות גרועות הביאו לידי כך שהם משכנו את כל העתיד שלהם בשביל להביא כוכבים מזדקנים אחרי השיא שלא הובילו אותם לשום הישג.
רק עכשיו הקבוצה מתחילה לצאת מהבור הזה תחת שרביטו של שון מרקס שעושה שם בינתיים עבודה יפה בסדר וארגון מחדש. הנטס מבלים כבר 3 עונות רצוף בתחתית ו-4 עונות רצופות במאזן שלילי חזק (לפני 4 שנים נכנסו במאזן שלילי לפלייאוף הודות לחולשת המזרח). למעשה, הנטס עברו בסה"כ סיבוב פלייאוף אחד מאז אותו טרייד מפוקפק על גארנט, פירס וטרי.

השנה האחרונה היתה חלשה כצפוי והנטס המשיכו בניסיונות שיקום. גם העונה תהיה שם קבוצה לא טובה אלא שהפעם הם לא חייבים בחירות לאף אחד ויוכלו סוף כל סוף ליהנות" מכמה שהם גרועים ולבחור גבוה בלוטרי. בנוסף יש להם בחירה שקיבלו הקיץ מדנבר בטרייד שתהיה שווה כנראה בחירה 22-23. לקבוצה אין ממש צעירים איכותיים לפתח והם בעיקר עסוקים בניסיון לצבור חוזים גרועים ובחירות דראפט בשביל להתחיל רשמית מחדש בקיץ הקרוב.
טראומת בילי קינג מאחוריהם ובאמת שעם עבר כמו שלהם, עדיף שלא להרחיב.

הוא שיהיה:
הנטס עסקו בניקוי אורוות ובבניית קבוצה שתשלח אותם ללוטרי, עמוק ללוטרי. דווייט הווארד ביקר שם לכמה דקות, ג’רמי לין נשלח להוקס תמורת פיצוחים, טימופי מוזגוב החלש נשלח הלאה ואפילו אחד הרוקיז, דיאלו, לא שרד שם מעל דקה והמשיך לשתי קבוצות נוספות. ברוקלין אספה חוזים יקרים של שחקנים לא מועילים והכל כדי להסריח את הפרקט כמה שאפשר. אין לנטס יותר מדי למה לצפות, ראסל בתקווה ישתפר קצת, ג’פרסון ימשיך לתת הגנה, ג’ארט אלן יתפתח אולי לסנטר סולידי פלוס ואולי מאחד הרוקיז השנה ייצא משהו סביר.

סה"כ הנטס מחזיקים כמה שחקנים שיהיו משלימים טובים לכוכב או שניים שהם מקווים להשיג בשנתיים הקרובות ומשם? אין לדעת. מה שבטוח, תחת שון מרקס העתיד נראה ורוד ביחס לאפלה שהייתה שם תחת קינג (השם הכי לא מייצג של מישהו אי פעם). הנטס יעבירו עונה שקטה בתחתית המזרח, יפתחו את הצעירים, יחליטו מי ממשיך וימשיכו להיפטר מחוזים בקיץ הבא.

בנימה אישית:
אין לי יותר מדי מה להגיד על הנטס, בימי ניו ג’רזי היו להם שנים יפות אבל בכללי זה פרנצ’ייז לא ממש מעניין ודי נטול היסטוריה משמעותית. היה ניסיון לעשות קיצור דרך בטרייד ההוא עם בוסטון אבל זה לא הלך ועכשיו הם מתחילים להיבנות מחדש. ברוקלין התנהלו גרוע מאוד הרבה שנים תחת בעלים שאפתן עם הרבה כסף ועכשיו נראה שלצד הירידה בהתלהבות שלו מהקבוצה, יש גם רגיעה בצעדים שהם עושים.

לסיכום:

• תסריט אופטימי: עונה בתחתית, חלק מהצעירים משחקים טוב ומראים תקווה, מסיימים למטה במאזן שלילי חזק ובוחרים טופ 5 בקיץ הבא.

• תסריט פסימי: עושים טאנק פחות טוב מאחרות, מסיימים למטה אבל לא מספיק ובוחרים 7-9 תקוע כזה בקיץ הבא.

• תסריט ריאלי: אמורים לסיים ממש למטה, אטלנטה כנראה טיפה גרועים יותר ושארלוט גם בדרך לקטסטרופה בשנייה שקמבה יברח אבל עם טאנק נכון הנטס יוכלו לסיים בין 5 הגרועות בליגה ועם קצת מזל בהגרלה של הלוטרי, אולי להתקדם לבחירת טופ 3 יקרה.

[gilos86]

והיום ממשיכים עם הירוק שחוזר לאופנה.

בוסטון סלטיקס:

פרופיל:
עיר: בוסטון, מסצ’וסטס.
אוכלוסיה: 596 אלף תושבים.
אולם: TD גארדן (18.6 אלף מושבים).
בעלים: Boston Basketball Partners L.L.C…
ג’נרל מנג’ר: דני איינג’.
מאמן: בראד סטיבנס (עונה 6).

היסטוריה:
אליפויות: 17.
אליפויות קונפרנס: 21.
הופעות בפלייאוף: 54.

האגף המקצועי:
נשארו: ארון ביינס, ג’יילן בראון, גורדון הייוורד, אל הורפורד, קיירי ארווינג, מרכוס מוריס, טרי רוז’ייר, ג’ייסון טייטום, גרשון יבוסלה, אבדל נאדאר (לא מובטח), קאדים אלן (לא מובטח), סמי אוייליה, דניאל ת’איס.

הגיעו: בראד וונמייקר, רוברט וויליאמס (רוקי).

עזבו: אין.

חופשיים שטרם הוחתמו: ג’בארי בירד (מוגבל), ג’ונתן גיבסון, שיין לארקין, גרג מונרו.

סך משכרות: 114,424,847 מ’ דולר (כולל לא מובטחים).

רוסטר:
פוינט: קיירי/סמארט/רוז’ייר/וונמייקר
שוטינג: הייוורד/ג’יילן בראון
סמול: טייטום/מוריס
פאוור: הורפורד/וויליאמס/אוייליה/יבוסלה
סנטר: ביינס/ת’איס

מה שהיה:
העונה שעברה הייתה מצוינת מבחינת הסלטיקס, מצוינת אבל גם מפתיעה. הקלטים איבדו את גורדון הייוורד בשריקת הפתיחה של העונה ובהמשך גם את קיירי ארווינג. עד הפציעה של קיירי הקבוצה רצה מצוין ואחרי הפציעה שלו הייתה תחושה שכבר לא הולכים פול גז על המזרח ומחכים לחזרה של שני הפצועים בעונה הבאה.

הירוקים סיימו עונה סדירה במאזן מצוין של 55-27 ובמקום השני במזרח אחרי הראפטורס. הפלייאוף החל קשה עד קשה מאוד עם סדרה צפופה נגד מילווקי הגריק פריק ורק אחרי 7 משחקים (כולל משחק אחד שהלך להארכה), הסלטיקס עלו לחצי הגמר לסדרה מרתקת נגד הילדים של פילי. הסדרה הזו נגמרה ב-5 משחקים נגד הסלטיקס שהמשיכו להפסד צפוי נגד לברון והקאבס.
טוב, האמת שזה לא היה ממש צפוי, הקאבס שחקו גרוע כל העונה והחליפו חצי סגל באמצע העונה. גם בפלייאוף הם היו איומים ורק סדרה קלילה נגד הראפטורס הלוזרים הצילה להם את הכבוד.

הייתה תחושה כללית שהקבוצה הצעירה והלוחמת של בוסטון מסוגלת לנצח את לברון סוף סוף בסדרת גמר מזרח.
אחרי שפתחו עם 2-0 מרשים עם ניצחונות קלילים למדי, הגיעו שני הפסדים באוהיו ולאחריהם הסדרה עברה לפינג פונג כשכל אחת שומרת על הבית שלה. במשחק 7, עם המומנטום בצד שלהם, עם הקהל הביתי, עם ציפיות על הגב, הסלטיקס קרסו והפסידו תוך תצוגת התקפה בזיונית והלכו הביתה.
זה לא ממש משנה, העונה הייתה נהדרת, הקבוצה הציגה לראווה את הרוקי ג’ייסון טייטום והסופמור ג’יילן בראון במלוא תפארתם והעתיד נראה מבטיח.

הוא שיהיה:
הקיץ הזה היה רגוע מבחינה מקצועית כשבוסטון לשם שינוי לא בחרו גבוה בדראפט (תודה לנטס על שנים יפות),
לא עשו שום החתמה משמעותית ובעיקר התעסקו בשימור הקיים, מתוך הבנה שהחיזוק האמתי יבוא מבפנים עם
חזרתם של הייוורד וקיירי מפציעות. למרות זאת, סיטואציה לא נעימה העיבה על הקיץ השקט הזה, סאגת מרכוס סמארט.

סמארט הוא שחקן שנמצא בסלטיקס מאז הגיע לליגה, בחירת דראפט שלהם והוא נותן שם שנה אחרי שנה את הנשמה. הוא התבסס כשחקן הגנה נהדר (עשה פלייאוף הגנתי מדהים), שחקן עם אופי ועם כבוד למערכת הירוקה.
בשלב מסוים, 6 ימים מתחילת מועד הסיכומים, סמארט אפילו אמר שאף אחד מבוסטון לא פנה אליו אפילו ושאין שום קשר בינו לבין הפרנצ’ייז. סוף טוב הכל טוב וסמארט חתם מחדש על סכום יחסית נמוך, אבל כל הסאגה לא הוסיפה כבוד לאף אחד.

בכל מצב, הסלטיקס טובים יותר משנה שעברה. הייוורד וקיירי חוזרים, טייטום ובראון מנוסים יותר, כל הסגל מסביב ממשיך וסטיבנס ממשיך לשפר את הקבוצה שלו משנה לשנה עוד קצת ועוד קצת.
השנה, בלי לברון במזרח, הירוקים בשלים להשתלט על החוף המזרחי ולחזור לגמר הנ.ב.א. לראשונה אחרי עשור.
על האליפות הם לא יאיימו אבל יהיה כיף לראות את החבורה הזו מתפתחת ביחד בשנים הקרובות.

בנימה אישית:
אני לא מת על כל נושא מרכוס סמארט והנחתי לאורך כל הדרך שמבין השניים, סמארט ורוז’ייר, דווקא סמארט
יהיה זה שימשיך שם לחוזה נוסף. שמח שבסוף הבינו שם את החשיבות שלו במאני טיים, את מה שהוא עשה לסימונס בסדרת חצי הגמר, הילד מפילי עוד יזכור להרבה שנים ולסלטיקס אין באמת מישהו שיעשה את זה במקומו.
השנה יש ציפיות גבוהות מאוד מהקלטים ואני כולי תקווה שזה יתחבר טוב, שהייוורד יתחבר טוב מבחינת כימיה ושהקבוצה תגיע לגמר הנ.ב.א. האליפות נמצאת באופק הלא כל כך רחוק כבר.

לסיכום:

• תסריט אופטימי: הייוורד משתלב נפלא, טייטום ובראון לומדים לשחק גם מהספסל והסלטיקס לוקחים את המזרח בדרך לגמר נגד הווריירס.
  בגמר הם נותנים מצ’אפ טוב גוררים את זה מעבר למשחק 5, מפסידים אמנם, אבל מלאים בתקווה לעונה הבאה.

• תסריט פסימי: הייוורד לא ממש משתלב, ההתקדמות של טייטום ובראון נתקעת והסלטיקס מגיעים לחצי גמר המזרח וגוררים את עצמם לגמר האזורי ושם מפסידים ושוב לא שוברים את תקרת הזכוכית של הגמר האזורי.

• תסריט ריאלי: הסלטיקס צפויים לנצח את המזרח והשאלה היא עד כמה הם ירשימו וכמה קושי הם יצליחו לספק
  למייטי ווריירס הבלתי עצירים. אליפות לא תהיה השנה אבל בהנחה והייוורד משתלב טוב, זו קבוצה שרחוקה מעט
  יותר ניסיון של הצעירים מאליפות מיוחלת.

[Cockroach_Crazy]

@gilos86

עזבו: אין.

אני חושב שכל הסיכום מתנקז למילים הללו. דני איינג’ מצליח לא לוותר על סמארט או רוזייר ומצליח לשמור על השלד הצעיר. יחד עם קיירי והיוורד באמת השמים הם הגבול, או הווריורס שהם גם גבול גבוה מאוד.

סמארט שחקן נגר, אבל נגר-קילר. רוזייר לדעתי יעזוב בתום העונה אלא אם כן לקיירי יימאס והוא יחתוך ראשון.

ו… בראד סטיבנס גאון. איך הוא לא מאמן העונה שעברה והכסיל קייסי כן, אני עדיין לא יודע.

[gilos86]

סמארט הוא lock down defender ברמה מטורפת והוא פשוט אנס את סימונס (סליחה על הביטוי) בסדרה נגד פילי.
גם אני חושב שרוז’ייר יעזוב, אין לו יותר מה לחפש כרכז שלישי ועכשיו שסמארט קיבל אקסטנשן אז ברור שאין בשבילו מקום.

[Cockroach_Crazy]

אני מתכוון לומר נגר התקפי. כי אין דבר כזה נגר הגנתי - או שאתה עושה אותה או שלא.

מאידך בהתקפה יש תחושה שהוא לוקח את הכדור מבלי לדעת בעצמו מה הוא הולך לעשות, ובניגוד לג’ינובלי לגץדוגמה שאמנם כזה אך מספיק יצירתי ליצור דברים מעניינים, סמארט מחלטר בצורה לא נעימה לעין. עדיין הוא בופר יעיל גם בהתקפה. זאת שאמרתי נגר אבל קילר.

רוזייר מברך את היום שקיירי נפצע. כך הוא קיבל חשיפה מירבית ולא איש כדני איינג’ יפספס הזדמנות להשבחת נכסים.

[gilos86]

והיום עם הקבוצה של אלוהים.

שארלוט הורנטס:

פרופיל:
עיר: שארלוט, צפון קרולינה.
אוכלוסיה: 594 אלף תושבים.
אולם: ספקטרום סנטר (19 אלף מושבים).
בעלים: מייקל ג’ורדן (AKA אלוהים).
ג’נרל מנג’ר: מיץ’ קופצ’אק.
מאמן: ג’יימס בורגו (עונה 1).

היסטוריה:
אליפויות: 0.
אליפויות קונפרנס: 0.
הופעות בפלייאוף: 10.

האגף המקצועי:
נשארו: דויין בייקון, ניק באטום, ווילי הרננגומז, פרנק קמינסקי, מייקל קיד גילכריסט, ג’רמי לאמב, מאליק מונק, מרווין וויליאמס, קודי זלר, קמבה ווקר.

הגיעו: ביסמק ביומבו, מיילס ברידג’ס (רוקי), ג’יי פי מאקורה (רוקי, חוזה דו צדדי), טימופי מוזגוב, טוני פארקר, דוונטה גראהם (רוקי), ארנולס קולבוקה (רוקי, טרם הוחתם רשמית).

עזבו: דווייט הווארד, מייקל קארטר וויליאמס, ג’וליאן סטון, טימופי מוזגוב (טרייד המשך).

חופשיים שטרם הוחתמו: מנגוק מאת’יאנג, טרבון גראהם, מרכוס פייג’.

סך משכרות: 120,297,581 מ’ דולר.

רוסטר:
פוינט: קמבה/פארקר/גראהם
שוטינג: קיד גילכריסט/לאמב/מונק/מאקורה
סמול: באטום/ברידג’ס/בייקון
פאוור: וויליאמס/קמינסקי
סנטר: הרננגומז/זלר/ביומבו

מה שהיה:
מה אפשר להגיד על שארלוט ועל העומד בראשה מייקל ג’ורדן? האיש מציג פער הזוי בין מה שהיה כשחקן לבין איך הוא כבעלים ומציג התנהלות שלעיתים נתפסת כהזויה ותלושה. מצד אחד, מי אנחנו שנבקר את אלוהים נכון? אבל מצד שני, קשה להאמין שאנחנו היחידים שחושבים שזו התנהלות הזויה.

תרשו לי להציג לכם כמה מספרים: 24 מ’, 17 מ’, 14 מ’, 13.5 מ’, 13 מ’. לא אלו לא המשכורות של שחקני האלופה מגולדן סטייט, גם לא של הסגנית מקליבלנד, אלו לא משכורות של קבוצת פלייאוף וגם לא של קבוצת סף פלייאוף, אלו המשכורות של שחקני ההורנטס, קבוצה שאפילו לא מדגדגת את הפלייאוף בשנתיים האחרונות ולא תדגדג גם השנה. אגב, חסר לנו פה מספר ענק של 23.5 מ’ כי אותו הם שלחו בטרייד (דווקא אחד החוזים היותר סבירים שם).
אה כן, המספרים האלו הם בדולר, לא ביין יפני. רוצה לומר, ההתנהלות של הקבוצה הזו היא שערוריה שאין שניה לה, התנהלות שמציגה את הקינגס באור חיובי. אפרופו המספרים האלו אז לפי סדר הם שייכים לבאטום, באיומבו, מרווין וויליאמס, קודי זלר ומייקל קיד גילכריסט, שורת שחקנים שאף קבוצת פלייאוף לא היתה לוקחת על סמך השנתיים האחרונות והנה הם כולם שודדים את מייקל ג’ורדן, ממש כנופית השודדים בטריינינג.

אגב, אלו לא רק הסכומים אלא משך החוזים הללו. שימו לב למספר הבא שמייצג את סך החוזים המלא של החבורה הזו: 316.5 מ’ דולר! זה הסכום שהחוזים האלו שווים ביחד לכל אורכם (חלקם ל-5 שנים, חלקם פחות). מייקל ג’ורדן שילם, משלם וישלם בטוטאל 316.5 מ’ דולר בשביל קבוצה שלא מתקרבת אפילו לפוסט סיזן. התנהלות הזויה כבר אמרנו?

הוא שיהיה:
הקיץ הזה צפוי היה שהקבוצה תנסה להשתמש באיזו בחירת דראפט עתידית ובחוזה של קמבה בשביל להיפטר לפחות מ-2 מהחוזים הגרועים שלהם אבל, כצפוי ובהתאם למייקל ג’ורדן מתנהל כמו מייקל ג’ורדן, זה לא קרה. ההורנטס שלחו דווקא את החוזה הנגמר של דווייט הווארד (23.5 לשנה אחת) שהומר בחוזה רע יותר של טימופי מוזגוב (32.7 לשנתיים) שהומר בטרייד המשך לחוזה העוד יותר רע של ביומבו (34 לשנתיים). לקינוח הם בחרו אחלה פרוספקט בדראפט בדמות שיי ג’יליוס אלכסנדר והשנה הוא יהיה הגארד הפותח. סתם, לא באמת, זו שארלוט בכל זאת. שיי נשלח מיידית לקליפרס תמורת הבחירה שלהם שהתבררה כמיילס ברדיג’ס, ג’ורדן וקופצ’אק כבר אמרנו?

יאמר לזכותם ששאר הצעדים הקיץ היו טובים, הקבוצה הסתפקה בהחתמה של רוקיז על חוזים נמוכים ועל החתמת טוני פארקר הותיק על חוזה נוח מאוד לשנתיים שלא מפריע לתקרה במיוחד. הם כנראה יפרדו מקמבה ווקר שמן הסתם לא יישאר במערכת כל כך גרועה ונטולת עתיד וירצה לנצל את שארית שנות השיא שלו עם סיכוי לאליפות או לפחות עם ביקור בפלייאוף בכל שנה ושנה. אחרי עזיבת קמבה (שאני מקווה שהם כן יחברו אליו את אחד החוזים הרעים שלהם). שורה תחתונה גם השנה הקרובה תהיה רעה, אם הם יהיו חכמים לתת כמה שיותר דקות לברידג’ס וגראהם הרוקיז, יקוו לסיים נמוך ולבחור טופ 7-8 שנה הבאה ובעיקר יעבירו עוד עונה ללא פלייאוף.

בנימה אישית:
כל הכתיבה עד כה הייתה בעיקר נימה אישית כי מקצועית אין מה לכתוב עליהם, הכל שם הזוי על סף המבדר. זה פרנצ’ייז שאיבד כיוון לחלוטין ובתקווה שעכשיו הם פשוט יתנו לחוזים הגרועים שלהם להיגמר ובינתיים יאספו רוקיז בבחירות גבוהות ואולי בעוד שנתיים-שלוש הם יהיו שוב קבוצת פלייאוף רלוונטית. Trust The Process 2.0 או Trust God המוכר והידוע שמחרב אותם כבר כמה שנים טובות.

לסיכום:

• תסריט אופטימי: ברידג’ס וגראהם משחקים בסדר גמור, שאר הסגל מתנהל כאמור להתנהל וממשיך לשחק גרוע, קמבה נמלט והקבוצה נופלת לעונה בין 3 הגרועות במזרח ובין 5 הגרועות בליגה וזוכים בבחירה גבוהה (והפעם מנצלים אותה טוב ולא בוחרים מישהו כמו ריימונד פלטון, אדם מוריסון או מייקל קיד גילכריסט אלא יותר בכיוון של אלונזו מורנינג, שמעת מייקל? חלאס עם באסטים בבחירות גבוהות! לך על בטוח, Trust The Mock Drafts).

• תסריט פסימי: ניק באטום נזכר לשחק טוב, הקבוצה גרועה אבל לא מספיק ושוב מסיימת 10-11 במזרח ורחוק מבחירת טופ 5, מייקל שוב בוחר באסט ועל הדרך מחתים את ננה הילריו על חוזה ל-3 שנים תמורת 100 מ’ דולר, הפרנצ’ייז מתפורר, אוהדים מתאבדים, ראש העיר מתפטר ומייקל מחזיר את המפתחות וחוזר לגן עדן לנהל את העולם.

• תסריט ריאלי: ההורנטס יהיו גרועים, אם אכן קמבה יילך אז הם יהיו ממש גרועים, הרוקיז יקבלו דקות אבל כנראה שגילכריסט ובאטום ימשיכו לתפוס נפח דקות מזיק ובמצב של הקבוצה, מזיק זה טוב, זה עוד הפסדים. ביומבו ימשיך לזרוק קרשים ולחסום מטוסים בשמיים, גילכריסט ימשיך להעיף אבטיחים מהשלוש, הרוקיז יבינו לאן נפלו ורק באמצע העונה ייצאו מהדיכאון וג’ורדן עדיין יהיה השחקן הכי טוב בסגל. עונה בתחתית, בחירה גבוהה בקיץ ואולי הפעם יפגעו בכוכב שייקח אותם חזרה למעלה.

[sh4rky]

זה אולי לא משתמע עד הסוף מהלייקים, אבל אני מאוד נהנה לקרוא את הסיקורים האלו ומקווה שתמשיך כך!

בלתי נתפס בעיניי ששארלוט משלמת יותר כסף על משכורות מבוסטון. פשוט הזוי.

[gilos86]

והיום עם השור היחידי שעוצר כשרואה אדום.

שיקגו בולס:

פרופיל:
עיר: שיקגו, אילנוי.
אוכלוסיה: 2.842 מיליון תושבים.
אולם: יונייטד סנטר (20.9 אלף מושבים).
בעלים: ג’רי ריינסדורף.
ג’נרל מנג’ר: גאר פורמן.
מאמן: פרד הויברג (עונה 4).

היסטוריה:
אליפויות: 6.
אליפויות קונפרנס: 6.
הופעות בפלייאוף: 35.

האגף המקצועי:
נשארו: עומאר אשיק, כריסטיאנו פליסיו, ג’סטין הולידיי, רובין לופז, לאורי מרקאנן, קמרון פיין, בובי פורטיס, דנזל ולנטיין, זאק לאבין, אנטוניו בלקני.

הגיעו: ג’בארי פארקר, וונדל קארטר ג’וניור (רוקי), צ’נדלר האטצ’ינסון (רוקי), ג’וליאן סטון, ראולי אלקינס, אנטוניוס קליבלנד.

עזבו: ג’ריאן גראנט, שון קילפטריק, דייויד נ’וואבה, פול זיפר, נואה וונלה.

חופשיים שטרם הוחתמו: ריאן ארסידיאקונו.

סך משכרות: 103,955,448 מ’ דולר.

רוסטר:
פוינט: דאן/פיין
שוטינג: לאבין/הולידיי/בלאקני/קליבלנד
סמול: פארקר/ולנטיין/הטצ’ינסון
פאוור: פורטיס/קארטר ג’וניור
סנטר: מרקאנן/לופז/פליסיו/אשיק

מה שהיה:
טוב, שיקגו, קבוצה עם עשור אחד חזק, עם השחקן הטוב בהיסטוריה ברזומה, עם אחת הטרגדיות הספורטיביות הגדולות (רוז), עם עוד ועוד קבוצות מבטיחות שהגיעו לכלום ועכשיו עם תקוות לעלות על דרך המלך. שנות ה-90 היו השנים הגדולות של הפרנצ’ייז עם מייקל ג’ורדן וסקוטי פיפן. מאז הבולס בנו כמה קבוצות מבטיחות ובראשן הבייבי בולס המקוריים עם בן גורדון, קפטן קירק היינריך, לואול דנג וטייסון צ’נדלר (מישהו זוכר את כריס דוהון האגדי?) שלא הגיעו כמובן לכלום כי, טוב, גורדון לא היה משהו והיינריך בעיקר דיגמן משקפיים.

בהמשך היו הבייבי בולס 2.0 עם היינריך ודנג שעדיין שם רק שהפעם היו שם ג’ואקים נואה וג’ימי באטלר הנפלאים וכמובן דרק רוז האדיר. הקבוצה ההיא הייתה קרובה, מאוד אפילו, אבל הפסידה כמו כולם למיאמי בגמר האזורי. עונה אחר כך די רוז נפצע מול פילי ומשם הקבוצה הלכה והתפרקה יחד עם הברכיים של רוז.

בעונה שעברה הבולס שמו רשמית סוף לקבוצה ההיא כשג’ימי באטלר נשלח למינסוטה. העונה של הבולס הייתה נורא מעצבנת מבחינת האוהדים, מצד אחד נבחר רוקי מצוין אבל מצד שני כולם קיוו לטאנק כהילכתו וקיבלו בסוף משהו תקוע בין לבין, הבולס היו היחידים בתחתית שניסו לנצח ובסוף בחרו די מאוחר בדראפט. על הדרך פורטיס הרביץ למירוטיץ’ שבהמשך נשלח בטרייד לפליקנס ושם הזכיר כמה הוא טוב ולמה הבולס חיכו לו בזמן שכיכב בריאל מדריד.

הבולס עם כך, הצליחו שוב לתסכל את הקהל והוכיחו שלא רק אליפות הם לא מסוגלים לקחת, אלא גם טאנק הם לא יודעים לעשות, בקיצור, ההגדרה של בינוניות מייאשת.

הוא שיהיה:
בקיץ הבולס עשו כמה מהלכים טובים ומצד שני מהלך אחד פשוט לא טוב. ההחתמה של ג’בארי פארקר היא טובה ועם הרבה פוטנציאל ולאור העובדה שהעונה השנייה לא מובטחת, אין סיכון ממשי פה. אם פארקר יהיה בריא, הבולס קיבלו פוטנציאל אולסטאר ואם לא אז נפטרים ממנו עוד שנה. גם הבחירה בוונדל קארטר בדראפט הייתה מעולה. היו דיבורים על יאנג ובמבה אבל בסוף זה נסגר על קארטר וטוב שכך. וונדל גבוה מוכשר שיודע לקלוע, לחסום ולקחת רב’ ואם יקבל את הדקות שלו, אפילו ליד מרקאנן, הבולס יכולים לסגור קו קדמי לעשור.

המהלך הרע היה ההחתמה מחדש של זאק לאבין. לאבין בעיקר מטביע, הוא לא מנהל משחק גדול, לא קלעי מבריק, לא שחקן הגנה מרשים ולא סובל מעודף IQ כדורסל. שיקגו קיבלו דרך יציאה כשהקינגס (מי אם לא הם) שמו לו 78 מ’ דולר ל-4 שנים על השולחן והכל היה מוכן לפינוי השטח אבל הבולס החליטו להשוות. נכון שיש סעיפי הגנה מפציעות אבל גם אם הוא יהיה בריא, הוא עדיין לא קרוב לפוטנציאל אולסטאר ובעיקר יתקע להם את התקרה ויפריע קצת להיות גרועים.

היה גם המהלך הלא ברור, ג’ריאן גראנט נשלח תמורת כלום ולא ממש ברור לי למה, הוא שחקן סולידי מהספסל וגם ככה מאחורי דאן אין כלום אחרי שנ’וובה שוחרר גם הוא. תוסיפו את הדם הרע שעבר בין הבולס לדאן בקיץ (טענו שהוא לא משקיע מספיק בהכנה לעונה בעוד שדאן הראה שהוא חורש חדר כושר) שעלול לעלות ברכז ממורמר ותבינו שאת גראנט היה צריך להשאיר. הגם שאין פה באמת חיסכון כלכלי משמעותי.

בנימה אישית:
בשנת 1991 נסענו לטיול שורשים בהונגריה עם סבא שלי ומהטיול הזה הבאתי הביתה חולצה של הבולס. זה היה תחילת הרומן שלי עם הפרנצ’ייז אותו אני אוהד עד היום כמובן. ג’ורדן הביא אליפויות, רוז ריגש, באטלר הביא תקווה, את דנג ונואה ממש אהבתי על הלוחמנות והנשמה ואפילו את קפטן קירק חיבבתי עם המראה אנטי כדורסלן שלו. אני לא יכול להגיד שכיף לאהוב את הקבוצה בשני העשורים האחרונים אבל זה מה יש ועם זה חיים.

הקיץ הזה היה לפעמים טוב ולפעמים רע, כמו הקבוצה הזו באופן כללי. לאבין הוא החלטה רעה, פארקר החלטה מרגשת, וונדל החלטה טובה. חייב להגיד שאני סופר את במבה ויאנג כפוטנציאל באסטים הכי גדולים בדראפט אז החלטתי שאם אין דונצ’יץ’/אייטון/בגלי אז תנו לי וונדל או שיי אלכסנדר, בסוף סגרנו על וונדל.

כולי תקווה שמרקאנן ימשיך לצמוח, שקארטר יקבל דקות (ושמישהו יעיף את פורטיס כבר, איך זה שמי שקיבל ממנו את האגרוף הוא זה שנשלח בטרייד?) ושהפעם נצליח לעשות טאנק כראוי בדרך לסטאר בדראפט הבא.

לסיכום:

• תסריט אופטימי: מרקאנן מעלה מספרים, וונדל מועמד לרוקי העונה, פארקר בריא וכל השאר רע וגרוע. הבולס מסיימים בין 5 הגרועות בליגה אבל מרוויחים 3 צעירים לעתיד ופונים לבחירה גבוהה בדראפט.

• תסריט פסימי: מרקאנן מעלה מספרים, וונדל מועמד לרוקי העונה, פארקר בריא, לאבין לומד לשמור, דאן מועמד לשחקן המשתפר, הבולס עושים סטרץ’ ניצחונות אחרי פגרת האולסטאר ובוחרים שוב 7-9 תקוע, העתיד על המתן.

• תסריט ריאלי: הבולס יהיו כנראה קבוצה סבירה, לא מספיק גרועים בשביל ליפול לבחירת טופ 5 אלא יותר כמו בתסריט הפסימי, 7-9. לצערם המזרח השנה כולל כמה נמושות ובמערב הקינגס תמיד גרועים וגם הסאנס עוד לא מוכנים לפרוץ. תהיה עונה חלשה נוספת שתיגמר בבחירת ביניים בלוטרי ובתקווה שהמועדון יצליח קיץ הבא לראשונה להחתים שחקן משמעותי בשוק החופשי (סליחה בוזר, אבל אתה לא שחקן משמעותי).

[gilos86]

והיום: נטישה 2.0.

קליבלנד קאבלירס:

פרופיל:
עיר: קליבלנד, אוהיו.
אוכלוסיה: 478 אלף תושבים.
אולם: קוויקן לאונס ארנה (20.5 אלף מושבים).
בעלים: דן גילברט.
ג’נרל מנג’ר: קובי אלטמן.
מאמן: טיירון לו (עונה 3).

היסטוריה:
אליפויות: 1.
אליפויות קונפרנס: 5.
הופעות בפלייאוף: 22.

האגף המקצועי:
נשארו: ג’ורדן קלארקסון, ג’ורג’ היל, קייל קורבר, קווין לאב, לארי נאנס, צ’די עוסמאן, צ’נינג פריי, ג’יי אר סמית’, טריסטאן תומפסון, אנטה זיזיץ’, אוקארו ווייט (לא מובטח).

הגיעו: קולין סקסטון (רוקי), בילי פרסטון (רוקי).

עזבו: לברון ג’יימס, חוסה מנואל קלדרון, ג’ף גרין, לונדון פראנטס, קנדריק פרקינס.

חופשיים שטרם הוחתמו: רודני הוד (מוגבל), ג’ון הולנד.

סך משכרות: 110,376,179 מ’ דולר.

רוסטר:
פוינט: היל/סקסטון/קלארקסון
שוטינג: סמית’/קורבר
סמול: עוסמאן
פאוור: לאב/נאנס/ווייט
סנטר: טריסטאן/פריי/זיזיץ’

מה שהיה:
היה רע ואז היה טוב ואז היה ממש רע ואז שוב די טוב ועכשיו עוד פעם רע. בעיקרון כל ה-Mindset של הקאבס משתנה לפי איש אחד, לברון ג’יימס. הקינג הגיע לליגה ב-2003 באחד משלושת מחזורי הדראפט הטובים אי פעם (נכון ל-2018). הוא הגיע ישר מהתיכון ומיידית הפך לפקטור רציני בליגה הטובה בעולם. עונת 1997-98 היתה האחרונה של הקאבס בפלייאוף ואז הובילו אותה שון קמפ, ווסלי פרסון וביג זי אילגאוסקאס. הקבוצה עברה משם ל-5 שנים גרועות בתחתית ואת עונת 2002-03 סיימו במאזן מביש של 17 ניצחונות.

באותו קיץ הם בחרו ראשונים בדראפט והרי לכם, היישר מתיכון סט. וינסנט-סט. מארי, לברון ג’יימס (אגב, גם ג’ייסון קאפונו נבחר על ידם באותו הדראפט בסיבוב השני). הקאבס הרכיבו קבוצה די גרועה סביב לברון עם שמות גדולים כמו קווין אולי, איירה נובל וג’לייני מק’קוי וגם מהלכי אמצע העונה לא היו מועילים מדי. סביב לברון וקרלוס בוזר הקאבס רצו ל-35 ניצחונות וכשלברון נבחר לרוקי העונה. בשנה הזו, כמו בזו שאחריה, הקאבס המשיכו להתקדם אבל לא הגיעו לפלייאוף.

רק בעונתו השלישית של ג’יימס בליגה, 2005-06, הם סוף סוף חזרו לפלייאוף אחרי 7 שנים ארוכות. כך שנה אחרי שנה הקינג הגיע לפלייאוף אבל להוציא גמר אחד, הוא לא הצליח להגיע רחוק מדי. ב-2010 ג’יימס עזב בשביל אליפות כפול שתיים במיאמי ובהמשך חזר הביתה. ב-2016 הקאבס לקחו אליפות וג’יימס סוף סוף הביא תואר לאוהיו.
העונה האחרונה הייתה קשה מאוד לקאבס, בקיץ קיירי עזב לבוסטון תמורת אייזאה הפצוע כמהלך מבריק של דני איינג’ שעשה מהלך Sell High קלאסי לקאבס תוך שהוא מנצל את הפלייאוף של אייזאה ב-2017 ואת הרצון של קיירי ללכת להוביל קבוצה. מעבר לזה הקאבס פשוט לא הצליחו להתחבר והמערכת נראתה עייפה ושחוקה. לברון נראה היה מתוסכל ועייף ולראשונה אנושי. בפברואר הקאבס ניסו לעשות מהפך כשהחתימו את קלארקסון, נאנס, היל והוד ונפרדו על הדרך מאבני היסוד של הקיירי טרייד, אייזאה וקראודר.

זה לא ממש עזר והקאבס המשיכו לקרטע קשות עד הפלייאוף וסיימו במקום ה-4 בלבד במזרח הבינוני. בפלייאוף הם היו כבר בדרך הביתה בסיבוב הראשון כשהפייסרס עשו להם את המוות עם קבוצה לוחמנית בהנהגת השחקן המשתפר של העונה, אולאדיפו. איכשהו לברון הצליח לסחוב את הקאבס לחצי הגמר, שם כמו בהזמנה, חיכו הראפטורס החלביים. זה נגמר בסוויפ קליל. גמר המזרח היה חגיגה, הסלטיקס הצעירים הביסו את הקאבס פעמיים בבית, לברון סחב איכשהו את הקבוצה לשיוויון באוהיו לפני שכל קבוצה שמרה על הבית שלה במשחקים 5/6. במשחק 7 הגיעה קבוצה עייפה מקליבלנד עם כוכב מיואש למשחק נגד קבוצה צעירה ורעבה. אולי הלחץ, אולי הציפיות שנוצרו, אולי האולם הביתי, לא ברור מה קרה אבל הסלטיקס קיבלו שיתוק התקפי והקאבס ניצחו ועלו.

וכך, למרות עונה גרועה ומלאה שינויים ובלגן ולמרות עונה זוועתית של קווין לאב, לברון שוב הגיע לגמר הנ.ב.א והפעם לבד מתמיד. בגמר זה כבר היה גדול עליו והמהלך ה"גאוני" של סמית’ בבאזר של משחק 1 חיסל כל טיפת תקווה שעוד הייתה קיימת ללברון בלב. בקיץ היה קצת מתח, אולי הקינג ימשיך אבל לרוב היה ברור שלא. זה כבר לא הרצון בטבעת כמו ב-2010 וההודעה לא הייתה גרנדיוזית כמו באותו קיץ (לא 1, לא 2, לא 3…), זה היה צנוע ושקט ולברון פשוט הודיע שהוא עובר ללוס אנג’לס לשחק עם הלייקרס.

הוא שיהיה:
יהיה רע. זהו.

טוב צריכים לכתוב משהו אז ננסה. מלבד לברון הקאבס איבדו גם את ג’ף גרין שהייתה הפתעה גדולה בעונה שעברה וזו עוד מכה לסגל הכל כך שברירי שבו לברון היה הדבק שהחזיק את הכל מהתפוררות. הקאבס פתחו את הקיץ עם חודש של כלום, פשוט כלום. הם בחרו את סקסטון בדראפט ואיפשרו גם לקלדרון ללכת (וגם לפרקינס, כן הוא עדיין רשמית פעיל, לכו תבינו). בהתחלה זה היה נראה שקליבלנד מחכים להחלטה רשמית של ג’יימס ואחרי ההודעה הם היו נראים בשוק למשך 3 שבועות אבל השבוע הם קצת יצאו מהשוק והחליטו שלא הולכים לטאנק אלא מנסים להישאר תחרותיים. בניגוד לעזיבה הקודמת של ג’יימס, ב-2010-11 אין להם את הנכסים בשביל להשיג בחירה גבוהה (באותה עונה שלחו את מו וויליאמס תמורת בארון דייויס ובחירה בלתי מוגנת שהפכה לבחירה ראשונה שהפכה לקיירי).

הקאבס יעבירו עונה על סף הפלייאוף כנראה, קווין לאב יחזור לתת 25 ו-10 שלא יובילו לשום מקום, הם ימשיכו לסבול את סמית’ ולשלם הרבה כסף לטריסטאן תמורת כדורסל לא מודרני ולא רלוונטי בעליל ובעיקר יקוו בכל זאת ליפול בבחירה גבוהה בקיץ הבא (הגרלת לוטרי בכל זאת). מה שבטוח זה שהפעם אף חולצה של ג’יימס לא נשרפה, הוא עזב בצורה שונה ולראשונה יהיה לטיי לו קצת שקט לאמן את הקבוצה (או סתם להגיע לאימונים ולצעוק הוראות מטופשות, או משהו שהוא לא עושה שם בפועל תחת הכינוי “מאמן”) ויהיה זמן לפתח את סקסטון ולראות מה הוא שווה. מצד אחד, בניגוד ל-2010 הם הפעם לא מספיק גרועים בשביל להיכנס לרצף עונות עם בחירות גבוהות ולהשתקם מהדראפט (ולא שזה ממש עזר פעם שעברה) אבל מצד שני, לפחות נשאר להם אולסטאר בשיאו והם לא עיי חורבות.

בנימה אישית:
בהתחלה מאוד חיבבתי את ג’יימס וממש התבאסתי כששמעתי, בעודי נופש בטורקיה, שהוא הפסיד למג’יק והווארד בגמר האזורי. ההחלטה גרמה לי ממש לסלוד מג’יימס והתחלתי לקוות שיכשל, כך שהגמר ב-2011 נגד המאבריקס היה נפלא מבחינתי. אחרי החזרה לקאבס התחלתי לאט לאט להבין את הגדולה שלו ושאין מה לבזבז זמן בסלידה אלא צריך להעריך את מה שקורה לנו מול העיניים.

אז עכשיו הקאבס שוב יהיו גרועים, לא כמו ב-2010 אבל גרועים ונשאר רק לחכות ולראות מה צופן להם העתיד והאם הם יחזרו להיות רלוונטים בשנים הקרובות או יעלמו להרבה מאוד זמן שוב.

לסיכום:

• תסריט אופטימי: לאב מחמיץ משחקים פה ושם, הקאבס בבלגן מקצועי, טיירון לו ממשיך “לאמן” וקליבלנד נושרים למקום 10-11 במזרח ובלוטרי זוכים בבחירה גבוהה ממנה מנסים לצאת לדרך חדשה.

• תסריט פסימי: קווין לאב טוב, ממש טוב, מינסוטה טוב, סמית’ חוזר מפסיכיאטר אדם ישר ומסודר, קורבר שובר שיא שלשות עונתי, סקסטון גניבת הדראפט והקאבס נכנסים למקום ה-8, עפים סיבוב ראשון נגד בוסטון ונתקעים עם בחירת דראפט אמצעית וחסרת תועלת.

• תסריט ריאלי: קליבלנד יהיו בינוניים מינוס, עקרונית, אם לא לברון שנה שעברה, הם מסיימים בלוטרי ועמוק אבל עכשיו נראה לי שללא הלחץ של הקינג והציפיה להצלחה וללא עייני הליגה כולה עליהם, יהיה רגוע ושקט והם יעשו עונה שקטנה על סף הפלייאוף ויפספסו באיזה שניים-שלושה ניצחונות בדרך מקום 9-10 ובחירה בתחתית הלוטרי.

[gilos86]

והיום: טקסס 1.0:

דאלאס מאבריקס:

פרופיל:
עיר: דאלאס, טקסס.
אוכלוסיה: 2.254 מיליון תושבים.
אולם: אמריקן איירליינס סנטר (19.2 אלף מושבים).
בעלים: מארק קיובן.
ג’נרל מנג’ר: דוני נלסון.
מאמן: ריק קרלייל (עונה 11).

היסטוריה:
אליפויות: 1.
אליפויות קונפרנס: 2.
הופעות בפלייאוף: 21.

האגף המקצועי:
נשארו: דירק נוביצקי, חוסה חואן בראה, האריסון בארנס, ווס מת’יוס, סאלאח מחרי, דווייט פאוול, דניס סמית’ ג’וניור, מקסי קלבר, דוריאן פיני סמית’ (לא מובטח).

הגיעו: דיאנדרה ג’ורדן, דווין האריס, לוקה דונצ’יץ’ (רוקי), ג’יילן ברונסן (רוקי), ריי ספלדינג (רוקי), קוסטאס אנדקומפו (רוקי), ראיין ברוקהוף (רוקי), דריל מייסון (רוקי).

עזבו: דאג מקדרמוט, נרלנס נואל, סת’ קארי, יוגי פרל, ג’ונתן מוטלי, קייל קולינסוורת’, אהרון האריסון.

חופשיים שטרם הוחתמו: אין.

סך משכרות: 104,350,687 מ’ דולר.

רוסטר:
פוינט: סמית’ ג’וניור/בראה/ברונסון
שוטינג: דונצ’יץ’/האריס/ברוקהוף
סמול: בארנס/מת’יוס/פיני סמית’
פאוור: נוביצקי/קלבר/ספלדינג
סנטר: ג’ורדן/פאוול/מחרי

מה שהיה:
ב-2011 קבוצה לוחמנית הפתיעה את כולם וגברה על הטריו של מיאמי בעונת הבכורה של לברון בפלורידה. זה היה רגע השיא בקריירה נפלאה של כוכב אחד צנוע, דירק נוביצקי. המאבריקס לא התקרבו לשחזר את זה מאז אבל גם לקראת עונת 2018-19 דבר אחד יציב וברור, הג’רמנייטור עדיין שם. מבוגר יותר, איטי יותר, כבר לא כוכב, אבל הוא עוד שם ויהיה שם עד שיחליט לפרוש, זו הקבוצה שלו.

מארק קיובן הוא בעלים שאוהב לפזר כסף ומחפש תמיד את הטרייד הגדול הבא. ב-2014 הוא החתים את פארסונס, שהיה שם די חם, על חוזה נוראי בדיעבד, ב-2011 הביא את וינס קרטר וב-2014 את גל מקל. לפני כמה שנים הוא ניסה להביא את דיאנדרה ג’ורדן והשיג ממנו הסכמה בעל פה אבל אחרי כמה ימים הוא החליט לעשות פרסה ונשאר עם הקליפרס. קיובן מוכח לא רק כבעלים מעט משוגע אלא גם כאדם שיודע לשים דברים מאחור לטובת הפרנצ’ייז.

המאבריקס עשו עונה אחרונה לא טובה אפשר להגיד וכצפוי סיימו עמוק בקרשים עם המאזן הרביעי הכי גרוע בליגה. גם בשנה שעברה הם היו חלשים וסיימו רחוק מהפלייאוף. הקיץ ההוא הניב להם את דניס סמית’ שעוד יהיה שחקן ברמה ובקיץ הזה הם השיגו עוד בחירה גבוהה. האם אחרי שנתיים מחוץ לפלייאוף הם יחזרו לשם השנה?

הוא שיהיה:
הקיץ התחיל יפה כשהקבוצה רקחה טרייד חכם עם ההוקס במסגרתו התקדמו מהבחירה החמישית לשלישית והשיגו את לוקה דונצ’יץ’ הסלובני הנפלא שעשה עונה גדולה עם ריאל מדריד ועזר לסלובניה לזכות באליפות אירופה. התחושה היא שכעת עם דונצ’יץ’ וסמית’ יש קו אחורי מבטיח מאוד לעשור הקרוב ואם הכל יהיה בסדר, זה יהיה אחד הקווים האחוריים הטובים בליגה תוך שלוש-ארבע שנים.

המהלך הטוב השני היה החתמתו של דיאנדרה ג’ורדן. אני לא עף עליו אבל את העבודה הוא יעשה ברב’, בהגנה, בחס’, יעזור כאופציה התקפית נוספת ויוסיף להם נוכחות בצבע שהייתה כה חסרה בשנה האחרונה עם הכישלון של נואל ועם ערימת המשלימים מסביב.
צריך לזכור שבקבוצה משחק כבר האריסון בארנס (עוד אחד שקיובן שפך עליו כסף גדול) שהוא פוטנציאל אוסלטאר קיים והכי חשוב, דירק עדיין שם בשביל להיות מנטור לדונצ’יץ’ וכמובן בשביל להיות דמות חיובית בחדר ההלבשה ואחד שיחזיק את כולם במקום וישמור על סדר מקצועי וחברתי.

סה"כ זה היה קיץ טוב שממשיך את הקיץ הקודם שהיה גם הוא טוב (בעיקר בדראפט) וכעת התחושה היא שהמאבס בדרך הנכונה חזרה לפלייאוף וזה רק עניין של זמן עד שהצעירים יצברו ניסיון.

בנימה אישית:
דאלאס תמיד היתה קבוצה שחיבבתי וכשהבולס סיימו את דרכם, הם היו המועדפים עליי ללכת עד הסוף. קבוצה כייפית כזו בצלמו של הכוכב הצנוע שלה, דירק. השנה מלבד נוביצקי, גם דונצ’יץ’ הוא שחקן שאני מחבב מאוד וגם דניס סמית’ הוא שחקן כייפי ומבטיח וסה"כ זו באמת קבוצה שכיף לאהוב או סתם לחבב לצד האהדה הראשית. אחרי שנתיים קשות, השנה יש תקווה, זה לא יספיק לפלייאוף אבל הם יהיו קרובים ובאמת ברגע שסמית’ ודונצ’יץ’ יצברו ניסיון חשוב, הקבוצה עשויה להבשיל לכדי קבוצת פלייאוף אמתית.

לסיכום:

• תסריט אופטימי: דונצ’יץ’ מתרגם את היכולת מאירופה לנ.ב.א., סמית’ עושה קפיצת מדרגה כמצופה מסופמור, בארנס עושה את העבודה ו-DJ משתלב מבחינת כימיה ונותן את המטריה האווירית בצבע. דירק מוציא מעצמו עוד כמה קליעות אלגנטיות כמו שרק הוא יודע ודאלאס מסיימת מקום 10 ומשחקת חיובי רוב הזמן, העתיד ורוד.

• תסריט פסימי: דונצ’יץ’ לא מסתדר עם הנ.ב.א ואוטומטית מועמד לפלופ של מחזור הדראפט שלו, בארנס עדיין לא יעיל וג’ורדן מתחרט אחרי חצי עונה על שעזב את ל.א. נוביצקי עושה מייאשת ופורש בקיץ ודאלאס לא מצליחה להתקדם ביחס לעונה שעברה ועושה עונה פרווה של 26-27 ניצחונות בדרך לתחתית.

• תסריט ריאלי: המאבס יהיו משהו בין מה שעשו לפני שנתיים לבין מה שעשו שנה אחרונה, ינצחו 35-38 משחקים, יסיימו 10-11 במערב, ישחקו חיובי בהרבה ויהיה כיף לראות את דונצ’יץ’ מריץ התקפות ומוסר לנוביצקי לכמה קליעות יפות. מעבר יפה בין דורות. כך או כך, עונת 2019-20 עשויה להיות העונה בה המאבס חוזרים לפלייאוף.

[gilos86]

והיום: רוקי בלבואה שוב רלוונטי.

דנבר נאגטס:

פרופיל:
עיר: דנבר, קולורדו.
אוכלוסיה: 558 אלף תושבים.
אולם: פפסי סנטר (19.1 אלף מושבים).
בעלים: אנוס סטנלי קרונק.
ג’נרל מנג’ר: טים קונלי.
מאמן: מייק מאלון (עונה 4).

היסטוריה:
אליפויות: 0.
אליפויות קונפרנס: 0.
הופעות בפלייאוף: 24.

האגף המקצועי:
נשארו: וויל בארטון, מאליק ביזלי, טורי קרייג, גרי האריס, חואנצ’ו הרננגומז, ניקולה יוקיץ’, טיילר לידון, טריי ליילס, פול מיליסאפ, מונטה מוריס, ג’מאל מוריי, מייסון פלאמלי.

הגיעו: אייזאה תומאס, אייזאה ווייטהאד, מייקל פורטר ג’וניור (רוקי), ג’ארד ואנדרבליט (רוקי), תומאס וולש (רוקי).

עזבו: ווילסון צ’נדלר, קנת’ פאריד, דארל ארת’ור, אייזאה ווייטהאד (הגיע בטרייד ושוחרר), דווין האריס, ריצ’ארד ג’פרסון.

חופשיים שטרם הוחתמו: אין.

סך משכרות: 118,477,486 מ’ דולר.

רוסטר:
פוינט: מוריי/אייזאה/מוריס
שוטינג: האריס/קרייג/ביזלי
סמול: בארטון/חואנצ’ו/ואנדרבליט/פורטר
פאוור: מיליסאפ/ליילס/ליידון
סנטר: יוקיץ’/פלאמלי/וולש

מה שהיה:
היה היה כוכב צעיר ומבטיח עם צמות על הראש שענה לשם כרמלו אנת’וני. הוא הגיע בדראפט האגדי ההוא והיה אמור לקחת את הנאגטס לטופ. לא מעט שחקנים נהדרים הקיפו אותו לאורך שנותיו עם דנבר כולל אנדרה מילר, קניון מרטין, אלן אייברסון, צ’ונסי בילאפס, ננה הילריו, ג’יי אר סמית’ (כשעוד היה שחקן), מרכוס קמבי ועוד. זה לא ממש עזר והנאגטס, על אף שהיו קבוצת פלייאוף טובה הרבה שנים, הקבוצה לא הצליחה לצאת מהמערב ולו פעם אחת והיו קבוצה לא כל כך הישגית. מלו אגב הגיע לפלייאוף בכל אחת מעשר העונות הראשונות שלו בליגה, לא כזה גרוע.

מאז שמלו עזב לנאגטס קשה, למרות שהם החזיקו רוב הזמנים סגלים לא רעים בכלל, הם לא הצליחו לחזור לפלייאוף ובשנתיים האחרונות סיימו מקום 9 במערב, כמעט אבל לא. השנה זה נראה מבטיח אבל כבר נגיע לזה. העונה האחרונה הייתה עונת פריצה מבחינת ניקולה יוקיץ’ שהעמיד דאבל דאבל עם 6 אס’ מעמדת הסנטר והפך לסוג של פוינט סנטר שהופך את הצורך ברכז דומיננטי לדי מיותר מבחינתם. מעבר אליו, גרי האריס ממשיך להשתפר ולמרות בעיית התאמה מסוימת בין מיליסאפ ליוקיץ’, הנאגטס היו תחרותיים מאוד עד הסוף.

אחת הבעיות של הנאגטס הייתה המחסור במחליפים מועילים. הירידה החדה ברמה של פאריד, חוסר הרלוונטיות של ריצ’ארד ג’פרסון והעובדה שמלבד ג’מאל מוריי לא היה שם רכז, כל אלו פגעו מאוד בנאגטס וגרמו להם לפספס במילימטר את הפוסט סיזן.

הוא שיהיה:
הנאגטס נכנסים לחלון קריטי עכשיו, רגע לפני שמיליסאפ יורד משיאו, רגע לפני שמגיע הרגע להחליט האם לתת כסף למוריי, רגע לפני שהקבוצה מחליטה אם בא לה לחרוג מהתקרה בצורה מטורפת, זה הזמן לתת עונה גדולה ולהבין האם מה שיש שם שווה אליפות בשנים הקרובות או שעדיף לוותר על חלק מהחבר’ה האלו ולנסות להתאים סגל טוב יותר סביב יוקיץ’ הנפלא.

אז דיברנו על ספסל והנאגטס עשו עבודה לא רעה בכלל בנושא. הקבוצה סגרה את אייזאה תומאס בגרושים והוא ילחם עם מוריי על משבצת הרכז הפותח וינסה לשקם את הקריירה אחרי שנה קשה מאוד. בנוסף הקבוצה בחרה את מייקל פורטר שלא ישחק השנה אבל עשוי להתפתח לכדי גניבת הדראפט אם יהיה בריא ולקינוח ווילסון צ’נדלר שוחרר ופינה כסף לחוזה החדש של וויל בארטון. זה לא ספסל מושלם אבל הנאגטס מתקרבים לאיזון והצליחו להיפטר מכמה חוזים כבדים מיותרים של שחקנים שלא רלוונטים יותר לקבוצה.

בסך הכל הנאגטס צריכים לחזור לפלייאוף השנה, אחרי שנתיים של כמעט הם מספיק טובים ובוגרים השנה בשביל להשלים את העבודה. עכשיו עם חוזה חדש הלחץ על יוקיץ’ יהיה גדול מאוד והוא יהיה חייב להופיע לעונה הזו כמו כוכב אמתי ולקחת את הקבוצה עליו. הוא לא רק הסנטר הכי טוב שלהם, הוא גם הרכז הכי טוב והשחקן שהגנות יסמנו והוא צריך לנצל את זה בשביל לעשות קפיצת מדרגה נוספת ברמה.

בנימה אישית:
יש מעט מאוד קבוצות בליגה שמשלמות למי שצריך ושלא סובלות מחוזים מיותרים וכבדים, הנאגטס לגמרי שם. התנהלות נכונה הביאה לידי כך שמלבד מיילס פלאמלי (אוברפייד של 5 מיליון בערך לטעמי), כל מי ששם שווה את הכסף, הכוכבים מרוויחים הרבה, שחקני המשנה מרוויחים מעט והספסל חי על גרושים, יעילות אמתית. זה לא רק זה, לנאגטס יש אופצית שחקן של 30.5 מ’ דולר על מיליסאפ לקיץ הבא כך שהם יוכלו לרדת לא רק מתחת למס המותרות אלא אפילו מתחת לתקרת השכר ולפנות מקום לכמה חוזי מינימום. סה"כ התנהלות נכונה, חוזים טובים ובניה שפויה עשויות להוביל את הנאגטס לפלייאוף לראשונה מאז עונת 2010-11.

לסיכום:

• תסריט אופטימי: יוקיץ’ נפלא, מיליסאפ מצליח להיות יעיל לידו, גאריס ממשיך לתת הגנה גדולה, בארטון מצדיק את האמון ואייזאה חוזר לחיים. הנאגטס לוקחים 50 משחקים, נכנסים לפלייאוף ממקום 6-7, מדהימים את הרוקטס/לייקרס ועושים חצי גמר אזורי. יש אופטמיות רבה לעתיד ואפילו מייקל פורטר עושה אימוני זריקות לקראת סוף השנה.

• תסריט פסימי: מיליסאפ ויוקיץ’ לא טובים מספיק ביחד, הסרבי מתקשה לעשות קפיצת מדרגה ועומס הציפיות בגלל החוזה מכריע אותו, אייזאה לא טוב, הספסל שוב לא סוחב, הנאגטס מסיימים שוב מקום 9 ליד הפלייאוף, יש לחץ והקיץ הבא הופך קריטי.

• תסריט ריאלי: הנאגטס היו טובים מאוד שנה שעברה ויהיו טובים יותר השנה, אין שום סיבה שהם לא יסיימו בתוך השמינייה עם לפחות ניצחון אחד יותר משנה שעברה. בפלייאוף אם יסיימו 6 יוכלו לעבור סיבוב אבל כמובן שלא ינצחו סדרה נגד יוסטון או הווריירס. סה"כ עונה טובה, פלייאוף בשעה טובה ויוקיץ’ ממשיך להשתפר.

[gilos86]

והיום: הבוכנות מחפשות מנוע.

דטרויט פיסטונס:

פרופיל:
עיר: דטרויט, מישיגן.
אוכלוסיה: 887 אלף תושבים.
אולם: ליטל סיזרס ארנה (20.4 אלף מושבים).
בעלים: טום גורס.
ג’נרל מנג’ר: אין.
מאמן: דוויין קייסי (עונה 1).

היסטוריה:
אליפויות: 3.
אליפויות קונפרנס: 7.
הופעות בפלייאוף: 42.

האגף המקצועי:
נשארו: אנדרה דראמונד, הנרי אלנסון, לנגסטון גאלוויי, בלייק גריפין, רג’י ג’קסון, סטנלי ג’ונסון, לוק קנארד, ג’ון לואר, איש סמית’, רג’י בולוק.

הגיעו: זאזא פאצ’וליה, חוסה מנואל קלדרון, גלן רובינסון ה-3, קיירי תומאס (רוקי), ברוס בראון (רוקי), קינן אוואנס (רוקי).

עזבו: אנת’וני טוליבר, ג’יימס אניס, דווייט בייקס, אריק מורלנד, קיי פולדר, רג’י הארן, ג’אמיר נלסון.

חופשיים שטרם הוחתמו: אין.

סך משכרות: 124,772,726 מ’ דולר.

רוסטר:
פוינט: ג’קסון/סמית’/קלדרון/אוואנס
שוטינג: בולוק/קנארד/גאלוויי/תומאס/בראון
סמול: ג’ונסון/רובינסון ה-3
פאוור: גריפין/לואר/אלנסון
סנטר: דראמונד/זאזא

מה שהיה:
מה היה? היה מטורף! Bad boys, bad boys Whatcha gonna do, whatcha gonna do When they come for you. אז אחת הקבוצות הכי מטורפות בהיסטוריה, הקבוצה הכי קשוחה בעשור הכי קשוח, זו שהציגה שחקנים נפלאים כמו אייזאה תומאס, ג’ו דומארס, ואדריאן דנטלי, שחקנים קשוחים כמו ביל למביר, דניס רודמן, ויני ג’ונסון וריק מהורן, הקבוצה שעשתה שלושה גמרים רצופים וזכתה בשניים מהם בק טו בק, הקבוצה שחזרה לחיים לעוד סיבוב מופלא אחד בשנות ה-00 עם ביג בן וואלאס, ראשיד “שיד” וואלאס, צ’ונסי בילאפס הגאוני, ריפ המילטון וטיישון פרינס עם ידי הספגטי שלו וההגנה המושלמת, כן היה מטורף, גבירותיי ורבותיי, הדטרויט פיסטונס!

ועכשיו אחרי שמתעוררים מהחלום מסתכלים על הפיסטונס הנוכחיים והם, איך נאמר, לא ממש בד בויז, בקושי בויז. הפיסטונס הפכו לאחת מהקבוצות הכי פרווה בליגה, קבוצה שאוספת רוקיז מבטיחים ושחקנים שהם כמעט כוכבים והופכת אותם לבקושי שחקנים. ג’וש סמית’, בלייק גריפין, רג’י ג’קסון, גרג מונרו, טוביאס האריס ועוד חבר’ה שהגיעו עם פוטנציאל, הסריחו לא רע ולקחו על זה הרבה כסף בדרך.

סה"כ הפרנצ’ייז הפך לכזה שמקבל החלטות גרועות (לאסוף את בלייק גריפין חצי שנה אחרי שחתם על חוזה עצום ל-5 שנים וכשהוא כמעט בן 30 וכמובן הארכת החוזה לרג’י ג’קסון), משלם ביוקר ובסוף נשאר בינוני ואפור. בסופו של יום הפיסטונס עשו עוד שנה לא טובה עונה שעברה, נשארו שנה שנייה רציפות מחוץ לפלייאוף ובעצם מאז הבס בויז 2.0, לא באמת עשו ריצת פלייאוף ראויה.

אז גריפין הגיע בטרייד במהלך העונה שעברה והקליפרס אמרו תודה על כרטיס היציאה מהחוזה הלא טוב שנחתם בקיץ שעבר, הפיסטונס העמידו קו קדמי טוב מאוד על הנייר אבל בשאר העמדות המשיכו לזחול. רג’י ג’קסון פשוט לא מספיק טוב, הוא לא כוכב, לא מנהיג ולא אחד שיקח קבוצה לפלייאוף. סטנלי ג’ונסון לא מצליח לפרוץ ונשאר שחקן הגנה מצוין ותו לא וכל השאר שחקנים משלימים סבירים במקרה הטוב ומתחת לזה במקרה הרע.

הוא שיהיה:
גם לקראת העונה הקרובה הפיסטונס לא עשו המון, הם בחרו כמה רוקיז, שמרו על שחקני המפתח, החליפו כמה שחקנים משלימים באחרים, נפרדו מסטן ואן גנדי, עד עכשיו לא מצאו GM חדש אבל כן הביאו אחלה מאמן בדמותו של קייסי ובעיקר נשארו אחת המשלמות הכבדות בליגה מבין הקבוצות שלא עשו פלייאוף שנה שעברה. אז אנדרה דראמונד טוען שהוסיף שלשות לרזומה, מה שיהפוך את מי שנחשב אולי לסנטר הטוב בליגה, למכונה יעילה יותר התקפית ובלייק יזכה הפעם להתחיל עונה עם הקבוצה אחרי שיקבל קיץ שלם להתחבר לשיטה אבל בכללי אין הרבה סיבות לאופטימיות בעיר המכונות של אמריקה.

רג’י ג’קסון עדיין לא גארד טוב מספיק ומאחר והוא הטוב ביותר שיש להם, אפשר להבין את הבעיה. הספסל קיבל חיזוק מסוים עם זאזא ורובינסון אבל זה לא יספיק בשביל להיכנס לפלייאוף סביר להניח. לדעתי גם עונה טובה של בלייק, תוספת שלשות לדראמונד ועונה סבירה של רג’י לא יכניסו אותם לפוסט סיזן והסיבה שאין שם איזון כמעט בכלל. הקו האחורי פשוט חלש, הקו הקדמי לא יכול לסחוב לבד וקחו בחשבון שבלייק אמנם מתאים יותר לשחק ליד דראמונד כי בעונה האחרונה הוא אשכרה קלע שלשות אבל זה עדיין לא סינרגיה מושלמת. בסך הכולל בלייק עשה עונה מאוד לא יעילה שנה אחרונה (43.3 אחוז מהשדה בדטרויט) והוא יהיה חייב להעלות יעילות בשביל לתת לקבוצה בוסט חשוב.

בנימה אישית:
אני די מחבב את הפרנצ’ייז הזה, הם היו הקבוצה שאף אחד לא רצה לפגוש בסוף שנות ה-80 וגם אלו דחפו את מייקל להתחזק ועזרו להפוך אותו למה שהוא, הם גם אלו שלקחו אליפות רומנטית נגד הלייקרס הנוצצת באמצע העשור הקודם. אבל אני חייב להגיד שההווה אפור ומשעמם ושאני באמת לא סופר אותם כקבוצת פלייאוף אמתית. אני מקווה מאוד לראות אותם נותנים לכמה חוזים להיגמר ומנסים להחתים גארד נורמלי אחרי שג’קסון יסיים חוזה אבל אני די פסימי. בלייק לא נהיה צעיר יותר, רג’י כנראה יחתום שם מחדש והקבוצה תמשיך לדשדש במקום ה-9, מדי פעם תכנס לפלייאוף רק בשביל ללכת הביתה סיבוב ראשון.

לסיכום:
תסריט אופטימי: גרועים, גרועים, גרועים. הפיסטונס נותנים עונת נפל, בלייק לא בריא, רג’י לא יעיל, דראמונד מעיף אבטיחים מהשלוש והקבוצה נופלת לבחירת טופ 7 בדראפט הבא וגונבת משם שחקן רציני לקו האחורי.

תסריט פסימי: טובים, טובים, טובים. בלייק עושה עונה מפלצתית, דראמונד משנה את השם לקליי ת’ומפסון, רג’י נזכר ש"היי, גם אני פליט אוקלהומה, למה שלא אהיה יותר כמו הארדן ופחות כמו קווין מרטין?" ונותן עונת שיא. דוויין קייסי מנצח על החבורה שנכנסת למקום ה-5-6 ועפה סיבוב ראשון רק כדי להישאר בינוניים בעונה הבאה ובלי בחירת דראפט גבוהה בשביל לנסות לתקן.

תסריט ריאלי: הם ינצחו לפעמים ויפסידו לפעמים. סה"כ יש שם מספיק כישרון בשביל 39-40 ניצחונות, אולי זה יספיק למקום 8 ואולי רק למקום 9, כך או כך זה או פלייאוף והביתה סיבוב ראשון או בחירה בסוף הלוטרי שכנראה לא תניב כלום מיוחד. יאללה לעוד שנה בינונית ומייגעת עם עתיד אפור.

[gilos86]

והיום: The Champs Are Here!

גולדן סטייט ווריירס:

פרופיל:
עיר: אוקלנד, קליפורניה.
אוכלוסיה: 411 אלף תושבים.
אולם: אורקל ארנה (19.5 אלף מושבים).
בעלים: ג’ו לייקוב ופיטר גובר.
ג’נרל מנג’ר: בוב מאיירס.
מאמן: סטיב קר (עונה 5).

היסטוריה:
אליפויות: 6.
אליפויות קונפרנס: 10.
הופעות בפלייאוף: 31.

האגף המקצועי:
נשארו: ג’ורדן בל, קווין קוק, סטף קארי, קווין דוראנט, דריימונד גרין, אנדרה איגואדלה, דמיאן ג’ונס, שון ליבינגסטון, קליי ת’ומפסון, קוון לוני.

הגיעו: דמרכוס קאזינס, יונאס ירבקו, ג’ייקוב אוואנס (רוקי), דנואל האוס, דמיון לי.

עזבו: כריס בושר, ג’אוול מקגי, זאזא פאצ’וליה, דייויד ווסט, ניק יאנג.

חופשיים שטרם הוחתמו: פט מקאו (מוגבל).

סך משכרות: 145,862,735 מ’ דולר.

רוסטר:
פוינט: קרי/קוק/ליוינגסטון
שוטינג: קליי/איגי/אוואנס
סמול: דוראנט/האוס/לי
פאוור: גרין/בל/ירבקו
סנטר: לוני/ג’ונס/קאזינס

מה שהיה:
הרבה לפני שאנשים החלו להתעניין בווריירס, בגלל השושלת הנוכחית, הייתה שם יופי של קבוצה שעשתה שנים טובות. למעשה, תחת השם פילדלפיה ווריירס, הם לקחו 3 אליפויות בין 1947-1956. אבל אני לא מדבר על השנים הללו אלא על שנות ה-90 המופלאות. בין השנים 1985-1997 הקבוצה החזיקה קבוצה נהדרת בהנהגת המשולש Run TMC שכלל את כריס מאלין המצוין ולצידו טים הארדוויי המדהים ומיץ’ ריצ’מונד המופלא ועל כל זה פיקח דוני נלסון האגדי. השלישייה שחקה ביחד רק שנתיים ואמנם לא הייתה הישגית במיוחד אבל בהחלט שחקה כדורסל מלהיב הרבה לפני שקרי הגיע לליגה. אחרי עזיבתו של ריצ’מונד בטרייד, הקבוצה עוד החזיקה שחקנים צעירים ומבטיחים כמו לטרל ספריוול שימשיך לקריירה מצוינת, ג’ו סמית’ ותאמינו לו אבל את עונת הרוקי שלו בליגה העביר בווריירס לא אחר מאשר כריס וובר הנפלא שעשה שם עונה טובה מאוד.

בשנת 1994-95 העסק התחיל להתפורר כשכריס וובר נשלח בטרייד בגלל סכסוך בינו לבין ספריוול. שנתיים אחר כך גם טים הארדוואיי נשלח למיאמי והקבוצה בהנהגת ספריוול, סמית’ ומאלין הותיק ועם ריק אדלמן על הקווים במקום דוני נלסון שעזב שנתיים לפני כן, סיימה בתחתית הליגה והפלייאוף כבר לא היה שם באופק. בסה"כ עונת 1993-94 הייתה האחרונה של הלוחמים בפלייאוף עד אשר נולדה קבוצה מלהיבה נוספת באוקלנד בערך עשור מאוחר יותר. רצף שנים גרועות בהנהגת שחקנים כמו אנטואן ג’יימיסון ולארי יוז הביאו את הווריירס לתחתית החבית ומשם יש רק דרך אחת והיא למעלה. תאמינו או לא אבל בשלב מסוים שחקו הקבוצה גילברט ארינאס, אנטואן ג’יימיסון וג’ייסון ריצ’ארדסון וגם זה לא הספיק בשביל פלייאוף.

שורת החלטות רעות כגון בחירה בדראפט של טוד פולר (כשקובי בראיינט, סטיב נאש וג’רמיין או’ניל עוד על הלוח), סטיב לוגאן (לא שחק דקה בנ.ב.א) והחתמה של שחקנים ותיקים ועייפים דרדרו את הקבוצה לקרשים. שיא השפל היה כשארינאס עזב כי לקבוצה לא נשאר כסף בשבילו אחרי חידוש חוזים לאגדות כדורסל כמו אדונל פויל ואריק דמפיר. ב-2004 כריס מאלין האגדי לקח תפקיד ניהולי ותחתיו הקבוצה צרפה את אנדראס בירדניש הלטבי הענק והכה פציע שביחד עם מייק דאנליבי, ג’ייסון ריצ’ארדסון ובארון דייויס הובילו את הווריירס לפלייאוף לראשונה אחרי מעל עשור.

את הפלייאוף של עונת 2006-07 אני זוכר מצוין, בסיבוב הראשון הווריירס, שבקושי נכנסו, פגשו את דאלאס שהיו אז מועמדת רצינית לתואר וקבוצה נהדרת סביב נוביצקי בשיאו ועם ג’וש הווארד המבטיח, ג’ייסון טרי הנהדר וגם ג’רי סטקהאוס וסוללת משלימים טובה מסביב. אגב, על העסק בדאלאס אז פיקח לא אחר מאשר דוני נלסון. בכל מקרה, דאלאס הגיעו לפלייאוף במאזן 67-15 מדהים (אחד הטובים בהיסטוריה) ואף אחד לא ממש נתן סיכוי לווריירס אבל מהר מאוד גילינו שלפעמים מצ’אפ חשוב לא פחות מכישרון וכימיה. הווריירס עם בארון דייויס, אל הארינגטון, סטיבן ג’קסון, מונטה אליס, ג’ייסון ריצ’ארדסון, מייק דאנליבי ומאט בארנס (בדיעבר סגל מפחיד שלא ברור למה ניצח רק 42 משחקים בעונה) עשו למאבס בית ספר וניצחו אותם ללא ביתיות בסיבוב הראשון 4-2 מהדהד. בארון היה ענק עם 25 נק’, 6.2 רב’, 5.7 אס’ ו-1.8 חט’ כאשר סטיבן ג’קסון (22.8 נק’ ו-2 חט’), ג’יי ריץ’ (19.5 נק’ ו-6.8 רב’ לצד 1.3 חט’) ומאט בארנט (10.2+5.5+חטיפה) עוזרים.

שנה אחר כך הווריירס עשו החלטה לא הכי חכמה לכאורה ושלחו את ג’יי ריץ’ בטרייד וסבלו מהרחקה של סטיבן ג’קסון במהלך העונה וכך, למרות מאזן מעולה של 48-34, הם סיימו 9 במערב (המאזן הטוב בהיסטוריה של קבוצה שלא נכנסה לפלייאוף). ההיסטוריה המודרנית של הווריירס מתחילה שוב בשנת 2009-2010 עם בחירות של סטף קארי בדראפט והשאר מאז? היסטוריה בהתהוות.

הוא שיהיה:
הקיץ החל בבלוק באסטר מטורף עם החתמתו של בוגי קאזינס שהסכים לקחת MLE בשביל להצטרף לקרקס הנודד מאוקלנד והשנה לראשונה בקריירה הוא יעשה פלייאוף כשחקן פעיל וכנראה גם יסיים עם אליפות ראשונה (ואחרונה, לא רואה אותו מחדש שם חוזה שנה הבאה). כמובן שכשמכניסים הכל לפרופורציה מבינים שמדובר בביג מן, מוכשר ככל שיהיה, שיחזור רק באזור פברואר, שלא ייכנס לכושר עד אזור אפריל וגם אז, פציעה באכילס היא קשוחה, בטח לביג מן אז לא בטוח שהוא יהיה טוב כפי שזוכרים. לווריירס זה שווה לגמרי.

אלא שלא רק בוגי בא, גם יונאס ירבקו הצטרף כי, כידוע, לווריירס חסרה קליעה מבחוץ (Jesus…) וכל שחקני המפתח והמשנה נשארו מלבד זאזא וסווגי פי. דוראנט חתם חוזה קצר חדש והמשיך והכל בסדר. הווריירס עשו קיץ מושלם שאמור לאפשר להם לשמור את עצמם כמספר אחת שנה נוספת ובקיץ הבא? קווין דוראנט יקבל החלטה אם לחתום או ללכת (ספוילר: יחתום), הקבוצה תחפש עוד גבוה טוב שיתפשר על כסף כדי לשחק איתם ולהחליף את בוגי שכמובן יעזוב ומעל הכל, קליי ת’ומפסון יהיה שחקן חופשי.

אבל עד הקיץ הבא (שבו הווריירס יכולים להגיע לסך משכורות פסיכי של בערך 160-165 מ’ דולר לפני קנסות) יש עונה שלמה לעבור וכרגע לא נראה שמישהו יוכל למנוע מהווריירס לנצח את המערב שוב (סורי לברון) וכפועל יוצא מכך, לקחת אליפות שלישית ברציפות, רביעית בחמש שנים ושביעית בהיסטוריה (סליחה בוסטון).

בנימה אישית:
לא אוהב את הווריירס, הייתי בעד הרוקטס ואז בעד לברון אבל בסופו של דבר אני יודע לזהות גדולה כשהיא מתרחשת וגם אם לא מתים על זה, צריך ליהנות כמה שאפשר כי אף אחד לא יכול היה לדעת שהקרסול של קרי יסחוב קריירה כזו ושדוראנט יצטרך לקרקס הזה ושדריימונד יהיה כל כך מדויק בבעיטות לביצים (סליחה) ושבוגי יתפשר כל כך בשבילם ושאיגי יהפוך בכזו טבעיות לשחקן משלים מהטובים בליגה. הכוכבים הסתדרו בקו ישר בשביל הווריירס ולפחות לעוד שנה אחת, זו הליגה שלהם.

לסיכום:

• תסריט אופטימי: עושים עונה סדירה באיזי, דורסים את היריבות בסיבוב הראשון והשני, עושים עוד סדרה טובה נגד יוסטון ושוב מנצחים, מטיילים בגמר נגד נציגת המזרח ויאללה אליפות.

• תסריט פסימי: עושים עונה סדירה באיזי, דורסים את היריבות בסיבוב הראשון והשני, עושים עוד סדרה טובה נגד יוסטון ושוב מנצחים, מטיילים בגמר נגד נציגת המזרח ויאללה אליפות.

• תסריט ריאלי: עושים עונה סדירה באיזי, דורסים את היריבות בסיבוב הראשון והשני, עושים עוד סדרה טובה נגד יוסטון ושוב מנצחים, מטיילים בגמר נגד נציגת המזרח ויאללה אליפות.

**כן שמתי לב שכל התסריטים זהים אבל כמאמר המשורר: כל הדרכים מובילות לרומא (או לאוקלנד במקרה הזה).

[gilos86]

והיום: טקסס 2.0.

יוסטון רוקטס:

פרופיל:
עיר: יוסטון, טקסס.
אוכלוסיה: 2.1 מיליון תושבים.
אולם: טויוטה סנטר (18 אלף מושבים).
בעלים: טילמן פרטיטה.
ג’נרל מנג’ר: דריל מורי.
מאמן: מייק דאנת’וני (עונה 3).

היסטוריה:
אליפויות: 2.
אליפויות קונפרנס: 4.
הופעות בפלייאוף: 32.

האגף המקצועי:
נשארו: ראיין אנדרסון, קלינט קאפלה, אריק גורדון, ג’ראלד גרין, ג’יימס הארדן, ננה הילריו, כריס פול, פי ג’יי טאקר, זו קי (לא מובטח).

הגיעו: כרמלו אנת’וני, מייקל קארטר וויליאמס, ג’יימס אניס, ד’אנת’וני מלטון (רוקי, טרם הוחתם רשמית), גארי קלארק (רוקי), וינסנט אדוארדס (רוקי), אייזאה הרטנסטיין (רוקי).

עזבו: טרבור אריזה, ארון ג’קסון, טאריק בלאק, מרקל בראון, אר ג’יי האנטר, ג’ו ג’ונסון, לוק רשאר אמבה אמוטה, צ’ינאנו אונווקו
חופשיים שטרם הוחתמו: אין.

סך משכרות: 138,480,709 מ’ דולר.

רוסטר:
פוינט: פול/קארטר-וויליאמס
שוטינג: הארדן/גורדון/גרין
סמול: טאקר/אניס/אדווארדס
פאוור: מלו/אנדרסון/קי
סנטר: קאפלה/ננה/הרטנסטיין

מה שהיה:
לפני שמתחילים לדבר על הרוקטס צריכים להבין מאיפה זה התחיל, איפה היה השלב שבו הרוקטס הפכו מעוד פרנצ’ייז, לאחד המוצלחים של הליגה בשנות ה-90 וכמובן, בשנים האחרונות. נכון ששחקן שם בעבר מוזס מלון ואלווין הייז וגם ריק ברי לתקופה קצרה אבל הרוקטס הפכו לקבוצה הישגית רק מאוחר יותר. בשביל ללכת לשורשי הקבוצה שלקחה 2 אליפויות בשנות ה-90 צריכים ללכת לתחילת שנות ה-80 אז נולדו ה- Phi Slama Jama האגדיים במכללת יוסטון. מדובר בכינוי שניתן למחזור מאוד מסוים של מכללת יוסטון שהגיעה בזמנו לשלושה גמרים רצופים במכללות ולא זכו בשום אליפות. מאותה קבוצה יצאו האקים “הדרים” אולג’וואן וקלייד “הגלייד” דרקסלר הנפלא. ממליץ מאוד לצפות בסרט מסדרת 30 על 30 של ESPN על הקבוצה האגדית ההיא (שהפסידה אגב בעונת הפרידה מהאקים, לג’ורג’טאון של אחד, פט יואינג, בגמר המכללות).

בכל מקרה, מהמכללה ההיא יצאה בחירת הדראפט הטובה ביותר של הרוקטס אי פעם וכנראה השחקן הגדול בתולדותיה, האקים “החלום” אולג’וואן (בחירה ראשונה, לפני סם בואי ומייקל ג’ורדן באותו דראפט אגדי של 84). עונת 84-85 הייתה עונת הרוקי של האקים וגם ההתחלה של מגדלי התאומים המקוריים (עוד לפני שטימי ורובינסון זכו לכינוי הזה) לצד ראלף סמפסון הנפלא. בעונה הזו האקים עשה עונת רוקי מדהימה של 20.6 נק’ לצד 11.9 רב’, 2.7 חס’, 1.2 חט’ והראה שמשהו טוב יהיה פה (סמפסון אגב עשה 22.1 ו-10.4 עם 2 חסימות באותה שנה). האקים אגב, הוא אחד מארבעה שחקנים בלבד שעשו קוואדרופל דאבל (Quadruple-Double) והיחידי שעשה זאת פעמיים בקריירה.

לא הרבה מדברים על זה אבל בעונת הסופמור של האקים, הרוקטס הגיעו לגמר הנ.ב.א ופגשו את הסלטיקס האגדיים של לאיר לג’נד והחברים. סדרת חלומות בעייני. שימו לב בקטנה למה שהלך שם: קווין מקהייל תרם בסדרה 25.8 נק’, 8.5 רב’, 2.5 חס’, לארי בירד עשה 24 נק’, 9.7 רב’, 9.5 אס’ ו-2.7 חט’, דניס ג’ונסון העמיד 17 נק’, 6.2 רב’, 5.3 אס’ ו-2 חט’, דני איינג’ (כן זה שעושה צחוק מהליגה היום כ-GM) שם 14.5 נק’, 5.5 אס’ ו-2.5 חט’ ורוברט פאריש נתן 12.7 נק’, 6.8 רב’ ו-2.2 חס’. בצד של הרוקטס היה זה האקים שהפציץ 24.7 נק’, 11.8 רב’, 2.3 חט’ ו-3.2 חס’ וקיבל עזרה מרודני מק’ריי שנתן 15.3 נק’, 4 רב’, 4 אס’ ו-1.2 חט’ וכמובן מראלף סמפסון הנפלא שהעמיד 14.8 נק’, 9.5 רב’, 3.3 אס’ וחטיפה והיה שם גם רוברט ריד שנתן 14.3 נק’, 8.7 אס’ ו-1.3 חט’. כפי שאתם יכולים להבין מהשמות, הסלטיקס היו הרבה יותר עמוקים וחזקים ואכן גם ניצחו את הסדרה 4-2 די קליל רוב הזמן.

זה לקח לרוקטס 8 שנים מאותו גמר ועד שהגיעו חזרה לגמר הנ.ב.א כשבדרך הם עפים בסיבוב הראשון רוב הזמן או לא מגיעים לפלייאוף בכלל. בעונת 93-94 (עונה ראשונה בליגה בלי מייקל), הרוקטס עברו קבוצות אגדיות כמו הבלייזרס (של רוד סטריקלנד, קלייד דרקסלר וקליפורד רובינסון), הסאנס (של קווין ג’ונסון, צ’ארלס ברקלי, איי. סי גרין הבלתי נגמר, חפשו את השיא שלו ודני איינג’ של סוף הקריירה, כן שוב הוא) והג’אז (של קארל מלון, ג’ון סטוקטון וג’ף הורנסק) בדרך לגמר נגד הניקס. זה היה שחזור של אותו גמר מכללות מ-84 בין האקים ויואינג אלא שהפעם המנצח היה האקים שבסדרה פסיכית של 26.9 נק’, 9.1 רב’, 3.9 חס’ ו-1.6 חט’ הוביל את הרקטות לתואר היסטורי.

בעונה שלאחר מכן, 94-95, הרוקטס השיגו בטרייד באמצע העונה את קלייד דרקסלר, מה שהביא לאיחוד של שני כוכבי ה- Phi Slama Jamaמשנות ה-80 המוקדמות, האקים וקלייד. בעונה הזו אגב, מייקל חזר מפרישה במהלך השנה אבל הבולס שלו לא הגיעו לגמר הנ.ב.א. בפלייאוף הזה הרוקטס התגברו שוב על הג’אז, על הסאנס ועל הספרס (של רובינסון, אחד מהארבעה שעשו קוואדרופל דאבל בקריירה, שון אליוט ואייברי ג’ונסון). בגמר חיכו המג’יק של הילד שאקיל או’ניל, פני הארדוויי האגדי, הוראס גרנט, בראיין שואו וניק אנדרסון. עם כל הכבוד למג’יק, הרוקטס של האקים וקלייד היו פשוט חזקים מדי וניצחו בקלות 4-0 בדרך לתואר שני ברציפות. אגב, שלא יובן לא נכון, בקבוצה הנפלאה של רודי טומג’נוביץ’ הנפלא (ז"ל) שחקו גם סם קאסל הצעיר ורוברט הורי הווינר, אבל עיקר תשומת הלב הלך מן הסתם לכוכבי העל של הקבוצה, האקים (32.8 נק’, 11.5 רב’, 5.5 אס’, 2 חס’, 2 חט’ בסדרה הזו ועוד מול שאקיל או’ניל!) וקלייד (21.5 נק’, 9.5 רב’, 6.8 אס’ וחטיפה).

אפשר אם כך להבין שיוסטון היא האקים והאקים הוא יוסטון והאיש שנחשב בעייני רבים לסנטר הגדול בהיסטוריה, הוכיח עליונות נגד אגדות כמו דייויד רובינסון הפנומן, שאקיל או’ניל הדורסני, קארל מלון האגדי ופט יואינג, היריב מהמכללות. הוא הלך ראש בראש נגד כל הגדולים וניצח ברוב המקרים. אבל האקים זה לא סתם מספרים, זו יכולת מדהימה, גיוון עוד לפני שידעו מה זה סנטר מגוון ועוד הרבה מעבר. לכו תראו סרטונים על המהלך שהאקים פיתח שנקרא Dream Shake, מהלך גאוני שחיסל את כל השומרים הכי גדולים (קודם כל אתם צריכים לקבל מושג על איכות ההגנות אז חפשו ביוטיוב David Robinson vs Hakeem Olajuwon - Defense Battle Highlights 1990/91 Season בשביל להבין מי זה היה האדמירל דייויד רובינסון {עוד נגיע אליו בפוסט על הספרס}) ואז תלכו לחפש Hakeem Olajuwon Dismantles David Robinson and the Spurs (1995 WCF Game 5) בשביל לראות מה האקים בשיאו עשה לאותו אדמירל כמה שנים אחרי אותו דו קרב הגנתי נפלא בין שניהם (רמז, הפעם זה היה נוקאאוט מוחלט). ובכלל, תצפו בהאקים, הוא באמת אחד הגדולים בהיסטוריה והוא משנים מודרניות יחסית אז לא תצטרכו לראות משחק מוזר של שחקן בגובה 2.12 שמתעלל בכל מיני גמדים לבנים במשחק בלי קשת שלוש.

במעבר חד להיסטוריה המודרנית, כולם ראו את הסדרה הנהדרת בין הרוקטס לווריירס שהגיעה כבר ל-3-2 לזכות הטקסנים, לפני שכריס פול נפצע והסדרה נגמרה מעשית באותו רגע. פול היה נפלא בסדרה הזו בעוד שהארדן קצת הסריח וגם אני האמנתי שתהיה פה הפתעה אבל בסוף זה לא קרה. הרוקטס עברו עונה מעולה עם פלייאוף מעולה וחוסר המזל פגע בהם ומנע מהם אליפות ראשונה מאז 95.

הוא שיהיה:
הקיץ הזה מעט לא ברור מבחינת הרוקטס. מצד אחד נתנו לשני שחקני כנף חשובים הגנתית, ללכת (אריזה וא-מוטה), מצד שני הביאו את מלו (עוד קלעי?), רבו עם קאפלה על כמה גרושים ובסוף נתנו לו חוזה חדש ובעיקר נתנו 160 ל-4 לכריס פול עמוס הפציעות והכבר לא כל כך צעיר. העונה הקרובה תהיה עונת מבחן למנהיגות של פול ולכוכבות של הארדן, האם הם הדבר האמתי או לא. בסה"כ יוסטון שמרו על כל מי שצריך לשמור, מלבד אריזה, ויקוו שכוח האש שמלו יוסיף יוכל לתת להם אקסטרה נחוצה נגד הווריירס.

עם או בלי אריזה, אני לא רואה מצב שהרוקטס לא חוזרים לגמר המערב והשאלה היא נטו האם הם יכולים לנצח הפעם. אני מניח שהם כן יוכלו אבל הם כמובן לא פייבוריטים. יש דיבור על טרייד עם אטלנטה שעל פי שמועות, מוכנים לספוג את ראיין אנדרסון ולתת את קנת’ בייזמור. אם זה יקרה זה יסגור את הנושא ההגנתי בכנף, יוסיף שחקן מצוין בעמדות 2-3 ויאפשר לרוקטס לקבל את האקסטרה הנחוצה נגד הווריירס. כרגע, בלי הטרייד הזה אני חושש שהרוקטס לא יהיו מספיק טובים (הם לא בהכרח פחות טובים משנה שעברה) בשביל לעלות לגמר אבל אם הטרייד הזה יקרה, אז הטקסט הזה יצטרך להשתנות כי אז אני מאמין שהרוקטס יוכלו לעבור את הווריירס. זה לא כי בייזמור הוא איזה סטאר גדול אבל אין ספק שהם חזקים יותר התקפית עם מלו ואם יצליחו לכסות על האובדן ההגנתי של אריזה אז למעשה הם חזקים יותר בשני צידי המגרש לעומת שנה שעברה ואם שנה שעברה הם היו מרחק הבריאות של פול מגמר הנ.ב.א אז השנה הם יוכלו לסיים את העבודה.

בנימה אישית:
זה אחד הפרנצ’ייזים החביבים עליי, בעיקר בגלל ימי האקים אבל לא רק. פלייאוף אחרון ראיתי את כל הסדרה נגד הווריירס, קפצתי בשקט ב-5 בבוקר על כל מיני ריצה של הרוקטס והתבאסתי קשות אחרי הפציעה של פול. ממש קיוויתי שהרוקטס יעשו גמר נ.ב.א. סוף סוף כי היסטורית, כל פעם שהם שם, הם מנצחים. אני חושב שהצמד הארדן-פול הוא קטלני ביותר ובמשחק המודרני הוא יעיל לא פחות ממש שהאקים-סמפסון או האקים-קלייד היו בהתאם לעשור ההוא. מאוד מקווה שאכן בייזמור יבוא וגם אם לא, שהרוקטס ימצאו דרך להעיף את הווריירס ולתת לנו עניין בגמר (אולי שחזור הגמר מ-86 אלא שהפעם הרוקטס יהיו הקבוצה המנוסה והדורסנית והסלטיקס יהיו הצעירים שמחפשים להפתיע).

לסיכום:

• תסריט אופטימי: כן טרייד או לא טרייד על בייזמור, הרוקטס חוזרים לגמר מהערב, פול בריא עד הסוף, הארדן טוב יותר מהסדרה הקודמת והרוקטס מדהימים את העולם עם 4-3 קשה ועולים לגמר בדרך לאליפות.

• תסריט פסימי: מלו עושה שכונה, ההיחלשות ההגנתית גובה מחיר והפעם הווריירס עושים את זה פשוט וקל ולוקחים את הסדרה בסוויפ או ב-5 משחקים.

• תסריט ריאלי: יוסטון יהיו בגמר המערב, פשוט כי אף אחד לא יכול לעצור אותם עד הווריירס. הם יתנו סדרה חזקה אבל לצערי, יפסידו שוב. זה לא יהיה סוויפ או 5 משחקים אבל עלול להיגמר ב-6.

[gilos86]

והיום: האינדיאנים עולים למעלה.

אינדיאנה פייסרס:

פרופיל:
עיר: אינדיאנפוליס, אינדיאנה.
אוכלוסיה: 785 אלף תושבים.
אולם: Bankers Life Fieldhouse (18 אלף מושבים).
בעלים: הרברט סיימון.
ג’נרל מנג’ר: קווין פריטצ’רד.
מאמן: נייט מקמילן (עונה 3).

היסטוריה:
אליפויות: 0.
אליפויות קונפרנס: 1.
הופעות בפלייאוף: 25.

האגף המקצועי:
נשארו: איקה אניגבוגו, בויאן בוגדנוביץ’, דארן קוליסון, קורי ג’וזף, טי ג’יי ליף, ויקטור אולאדיפו, דומנטס סאבוניס, מיילס טרנר, ת’דאוס יאנג.
הגיעו: טייריק אוואנס, קייל או’קווין, ארון הולידיי (רוקי), דאג מקדרמוט, אלייז’ה ג’ונסון (רוקי).
עזבו: אל ג’פרסון, גלן רובינסון ה-3, לאנס סטיבנסון, אלכס פוית’רס, ג’וזף יאנג, בן מור, טרבור בוקר.
חופשיים שטרם הוחתמו: אדמונד סאמר.

סך משכרות: 106,243,089 מ’ דולר.

רוסטר:
פוינט: קוליסון/ג’וזף/הולידיי
שוטינג: אולאדיפו/טייריק
סמול: בויאן/מקדרמוט
פאוור: יאנג/ליף/ג’ונסון
סנטר: טרנר/סאבוניס/או’קווין/אניגבוגו

מה שהיה:
למרות שהפייסרס הם מהפרנצ’ייזים המפורסמים בשנות ה-90, סה"כ אין להם הרבה הישגים. הקבוצה שהכילה שמות אדירים כמו רג’י קילר מילר, סטיבן ג’קסון, ג’רמיין או’ניל וגם שמות כמו דני גריינג’ר, ריק סמיתס ורון ארטסט, לא באמת הצליחה מעולם להשיג משהו משמעותי. עונת השיא של הפרנצ’ייז הייתה 99-00, אז הם עשו את גמר הנ.ב.א היחידי בתולדותיהם. הקבוצה, בהנהגת ג’יילן רוז, רג’י מילר הותיק, ריק סמיתס וסוללת משלימים סולידית בהנהגת אוסטין קרוז’יר, דייל דייויס וטראוויס בסט, הצליחה לנצח את הניקס בגמר האזורי בשביל להעפיל לקרב עם הלייקרס האדירים של שאקובי ופיל. כמובן שאליפות לא יצאה מזה אבל סדרה לא רעה שנגמרה ב-4-2 סביר, כן. רג’י מילר, אחד השחקנים המרגשים בתולדות המשחק, אז כבר בן 34, נתן סדרה פנומנלית עם 24.3 נק’ למשחק (2.5 שלשות למשחק, בזמנו זה היה המון), 3.7 אס’ ו-97.8% פסיכיים מהקו (45 מ-46! שהם 7.5 צליפות למשחק). מי שעזר לו היה בעיקר ג’יילן רוז עם 23 נק’, 4.5 רב’ ו-50% מחוץ לקשת (קצת מעל שלשה למשחק). סה"כ זו לא הייתה קבוצה נוצצת במיוחד, היו להם סגלים טובים יותר בשנים שאחרי מילר ואולי בגלל זה ההישג כל כך מרשים.

הפייסרס שאני זוכר ממש לטובה היו המיני בד בויז, הקבוצה של אמצע שנות ה-00, עם שחקנים קשוחים וקצת שרוטים כמו רון ארטסט (מטה וורלד פיס בימינו אנו), סטיבן ג’קסון וג’רמיין או’ניל. אני זוכר את היריבות עם הבד בויז 2.0 ועליה אני אכתוב קצת. זה התחיל בעונת 03-04, אז הקבוצות נפגשו בגמר המזרח. הפייסרס הובלו ע"י ארטסט, ג’וניל, אל הארינגטון וכן, עדיין רג’י מילר הבלתי נגמר (עונה של 10 נק’ למשחק בגיל 38). הפיסטונס מן הצד השני הובלו ע"י אחת החמישיות המאוזנות בהיסטוריה עם ריפ המילטון, ראשיד וואלאס, צ’ונסי בילאפס, ביג בן וואלאס וטייסון פרינס הצעיר. זו הייתה סדרת מופת הגנתית כששיא הנקודות בסדרה היה של הפיסטונס במשחק 3, עם 85 נק’ בלבד. התוצאה הממוצעת בסדרה הייתה 75-72 לפיסטונס כשהפייסרס קולעים במשחקים 5 ו-6 רק 65 נק’ בכל משחק. בן וואלאס הוריד ממוצע פסיכי של 15.5 רב’ למשחק בסדרה הזו וריפ המילטון הפציץ 23.7 נק’ למשחק (שליש מהנקודות של הפיסטונס כל משחק ממוצע). הבד בויז המשיכו לגמר, שם זכו באליפות ההיא נגד הלייקרס של שאקובי, מלון ופייטון. בעונת 04-05 הקבוצות שוב נפגשו בפלייאוף והפעם בחצי הגמר האזורי וכמו בשנה שלפני כן, רג’י מילר עדיין היה שם, בן 39, אבל עדיין שם וקולע 14.8 נק’ למשחק לאורך העונה.

הפעם, עם התקפה טובה יותר בזכות הצטרפותו של סטיבן ג’קסון, הפייסרס שחקו התקפה טובה יותר אבל גם הפעם אחרי 6 משחקים טובים, זה נגמר 4-2 לבד בויז 2.0 ושוב בשני המשחקים האחרונים הפיסטונס חיסלו את התקפת הפייסרס, ניצחו 2 ברצף ועלו שלב (ימשיכו להפסד נגד הספרס בגמר נ.ב.א שני ברציפות שלהם). אז את שתי העונות הללו אני זוכר ומי שרוצה להבין על מה מדובר כשאומרים דרבי בד בויז וכמה שגעון הלך שם, חפשו ביוטיוב Pacers / Pistons Brawl (מעונת 2004).
משם הפייסרס הלכו ל-4 עונות רצופות מחוץ לפלייאוף. ימי רג’י מילר נגמרו, ג’וניל ירד ברמה מסיבות אלו ואחרות, הכוכבים התפזרו לכל עבר והקבוצה עברה לניהולו של לארי בירד בדרך לבניה מחדש, ואיזו בניה זו הייתה. עונת 2010-11 הייתה עונת הקאמבק של הפייסרס לפלייאוף וזה קרה דני גריינג’ר, רוי היברט, דארן קוליסון וילד צעיד בן 20 בשם פול ג’ורג’. באותה עונה הם נפלו בסיבוב הראשון כי הבולס של דריק רוז בשיאו היו יותר מדי בשבילם אבל משם הקבוצה רק עלתה. עונה אחר כך הם כבר עשו חצי גמר אזורי ועפו נגד ההיט של לברון. בעונת 12-13 הפייסרס הגיעו לגמר המזרח וסיפקו לנו נגד מיאמי את אחת הסדרות הכי זכורות בעשור האחרון. הפייסרס הונהגו ע"י פול ג’ורג’ נתן סדרה טובה של 19.4 נק’, 6 רב’, 5.1 אס’, 47.5% מהשדה, 2.1 שלשות ב-44.1% והרבה הגנה. חוץ ממנו היה שם דייויד ווסט הנפלא (16.6 נק’ ו-8.9 רב’) וג’ורג’ היל וגם איזה משוגע אחד, לאנס סטיבנסון הצעיר. אבל הסדרה הזו הייתה בעיקר סביב איש אחד, רוי היברט. היום קשה להאמין שהענק הגמלוני הזה שפרש בגיל צעיר ושהמשחק שלו היה כה לא רלוונטי בערך שנתיים אחרי אותה עונה, היה חלק כל כך מרכזי אבל זה קרה. היברט התפוצץ לסדרה הזויה של 22.1 נק’ (55.7% מהשדה, 80.4% מהקו), 10.4 רב’ וחסימה והפייסרס גררו את מיאמי ל-7 משחקים גדולים. לבסוף לברון תמיד מנצח אבל את הפייסרס ההם כולם זוכרים. בעונת 13-14 הפייסרס וההיט שוב קבעו דייט לגמר המזרח והפעם היברט כבר היה די לא רלוונטי והסדרה נגמרה ב-6 ולא ב-7 אבל זה לא משנה, זו הייתה קבוצה נפלאה ופול ג’ורג’ התעלה ליכולת נפלאה באותו קיץ. אלא ששם זה נגמר. עונה אחר כך פול ג’ורג’ נפצע וישב בחוץ שנה שלמה והפייסרס פספסו את הפלייאוף (תאכלס כששני שחקני ההתקפה הכי מרשימים שלך הם ג’ורג’ היל וסי ג’יי מיילס אז יש לך בעיה). בעונת 15-16 ג’ורג’ נשאר לבד, היברט כבר מזמן לא היה שם, סטיבנסון הלך והצוות המסייע היה מונטה אליס בשלב ירידת היכולת שלו, ג’ורג’ היל ואותו מיילס. ג’ורג’ לבד הספיק בשביל פלייאוף אבל בסיבוב הראשון זה נגמר נגד טורונטו.

קיץ 2017 היה נקודת מפנה מבחינת הפרנצ’ייז, בקיץ הזה הם נפרדו מפול ג’ורג’ בטרייד שנראה היה מוזר בהתחלה אבל מתברר היום כהצלחה גדולה. ג’ורג’ של אחרי הפציעה הוא לא אותו שחקן בדיוק והתמורה הייתה ויקטור אולאדיפו שעשה שנה שעברה עונה פסיכית, זכה בצדק בתואר השחקן המשתפר של העונה וגורם לעתיד להיראות שוב ורוד. הסדרה נגד הקאבס של לברון בסיבוב הראשון זכורה כחתיכת סדרה מטורפת וצפופה והפנים קדימה.

הוא שיהיה:
אם בעונת נפל של מיילס טרנר ועונת פריצה של דיפו, הפייסרס כמעט שלחו את לברון הביתה אז תחשבו מה יכול להיות השנה במידה וטרנר מתאפס ודיפו משתפר עוד קצת. הפייסרס עשו דברים טובים הקיץ, הם החתימו את טייריק שאמנם לא הפך לכוכב שחשבו שיהיה אחרי עונת רוקי היסטורית אבל מסורתית הוא שחקן מגוון וטוב. קייל או’קווין אחד הגבוהים המחליפים הכי יעילים פר דקה בליגה ויתרום הרבה לקו הקדמי הצעיר. מקדרמוט אולי יוסיף קליעה וירווח את המשחק עוד קצת. בגזרת העוזבים חייבים להודות שרק לאנס משמעותי ברמה מסוימת וגם הוא לא משנה משחק בשבילם. סה"כ הפייסרס ניצחו 48 משחקים שנה שעברה והשנה הם טובים יותר על הנייר ואמורים להגיע ל-50 ניצחונות ובתקווה גם לעבור סיבוב במזרח. צריך לזכור משהו חשוב, אולאדיפו רק בן 25 ולראשונה קיבל קבוצה על הגב והוכיח שהוא מנהיג מצוין וכוכב מהטופ, טרנר רק בן 22 ועוד מתייצב לאט לאט, סאבוניס רק בן 22 גם כן ועוד יהיה גבוה סולידי מאוד ברמת פלייאוף. הבסיס צעיר, שחקני המשנה מנוסים וטובים ועל הקווים יש יופי של מאמן. הפייסרס רק ילכו וישתפרו ואם לא יקרה אסון בדמות פציעה של דיפו, אין סיבה שהם לא יצרפו עוד פיסה בשנתיים הקרובות ויהפכו לכוח משמעותי מאוד במזרח.

בנימה אישית:
זה פרנצ’ייז שזכור לי כאחד שהחזיק תמיד שחקנים קשוחים ועשה חיים קשים למייקל בשנות ה-90. היריבות עם הבולס והניקס, הגדולה של רג’י, היריבות עם הפיסטונס בעשור הקודם, הכישרון של ג’וניל, הפריצה של ג’ורג’, הסדרה ההיא נגד מיאמי, זה פרנצ’ייז כייפי שתמיד היה קשוח ותמיד החזיק כוכבים שהם גם שחקני הגנה גדולים. דיפו לא יוצא מן הכלל וממשיך את הקו הזה ואני חושב שהקבוצה הזו תעשה עונה מצוינת ושהם שווים סיבוב שני במזרח (שווים לא פחות מהוויזארדס ואולי יותר).

לסיכום:

• תסריט אופטימי: דיפו מעלה רמה, טרנר חוזר להיות גבוה טוב ויעיל, הצוות המסייע נהדר, הפייסרס מנצחים 50 משחקים, מסיימים 4 במזרח, עוברים סיבוב ועפים אחרי סדרה צמודה בחצי הגמר האזורי.
• תסריט פסימי: ההגנות הפעם מוכנות לדיפו והוא מתקשה יותר, טרנר ממשיך להיות אי של חוסר יציבות והפייסרס יורדים מ-48 ל-46 ניצחונות, מסיימים 5-6 במזרח ועפים סיבוב ראשון.
• תסריט ריאלי: הפייסרס יסיימו לדעתי טופ 4, ינצחו 49-50 משחקים ויעברו סיבוב, פשוט כי מגיע להם והם טובים מספיק. מעבר לזה? בלי חיזוק זה הכי הרבה שהם ישיגו כרגע.

[gilos86]

והיום: תור אצל הדוקטור.

לוס אנג’לס קליפרס:

פרופיל:

עיר: לוס אנג’לס, קליפורניה.

אוכלוסיה: 3.8 מיליון תושבים.

אולם: סטייפלס סנטר (19 אלף מושבים).

בעלים: סטיבן באלמר.

ג’נרל מנג’ר: לורנס פרנק

מאמן: דוק ריברס (עונה 6).

היסטוריה:
אליפויות: 0.
אליפויות קונפרנס: 0.
הופעות בפלייאוף: 13.

האגף המקצועי:

נשארו: אייברי ברדלי, מונטרז הארל, ג’וואן אוואנס, דנילו גלינרי, טובאיס האריס, ווס ג’ונסון, בובאן מריאנוביץ’, סינדריוס ת’ורנוול, לו וויליאמס, פטריק בברלי (לא מובטח), מילוש תאודוסיץ’.

הגיעו: מרצ’ין גורטאט, מייק סקוט, שיי ג’יליוס אלכסנדר (רוקי), ג’רום רובינסון (רוקי), ג’ונת’ן מוטלי, לוק רשאר אמבה אמוטה, אנחל דלגאדו (רוקי).

עזבו: דיאנדרה ג’ורדן, אוסטין ריברס, סי ג’יי וויליאמס, סם דקר, טיירון וואלאס.

חופשיים שטרם הוחתמו: אין.

סך משכרות: 121,626,171 מ’ דולר.

רוסטר:
פוינט: טאודוסיץ’/אלכסנדר/אוואנס/בוורלי
שוטינג: וויליאמס/ברדלי/רובינסון
סמול: א-מוטה/ווס ג’ונסון/ת’ורנוול
פאוור: האריס/גאלינרי/סקוט
סנטר: גורטאט/הארל/בובאן

מה שהיה:
אחד הפרנצ’ייזים הכי לא מעניינים היסטורית (ובהווה כנראה), היו להם 2 הופעות בפלייאוף בשנות ה-90 (91-93) וזהו בערך. בשני המקרים לא עברו סיבוב כמובן והכוכבים היו חבר’ה כמו דני מאנינג שעשה קריירה סולידית מאוד, רון הארפר שבהמשך יצטרף לבולס של מייקל ופיפן, קן נורמן ומארק ג’קסון המוכר מהניקס ומהפייסרס. סה"כ קבוצה אפרורית משהו שלא באמת איימה על משהו אי פעם. האמת שבעונת 92-93 הם אשכרה הצליחו למשוך את הרוקטס ל-5 משחקים כאשר האקים נותן סדרה פסיכית ונעזר בקני סמית’ הנפלא ובאוטיס ת’ורפ בשביל לגבור על הקליפרס הצנועים. גם עונה לפני כן הם משכו את הג’אז של מלון וסטוקטון ל-5 משחקים אבל כמובן, הלכו הביתה. בעונת 96-97 הם ביקרו פעם נוספת בפוסט סיזן אבל הפעם חטפו סוויפ מהג’אז כשכוכבי הקליפרס באותה עונה היו לוי ווט (מי?), מאליק סילי ורודני רוג’רס. אמממ… כן. הקליפרס לא יחזרו לפלייאוף שוב עד עונת 2005-06, אז תאמינו או לא, הם אפילו עברו סיבוב. דווקא את הקליפרס האלו אני זוכר די לחיוב כשמי שהובילו אותם היו אלטון בראנד, קורי מגטי, סם קאסל לקראת סוף הקריירה, קאטינו מובלי וכריס קיימן היעיל.

אחד מרגעי השיא ההיסטוריים של הפרנצ’ייז היה בדראפט 1998 אז הקבוצה בחרה בפעם השנייה בתולדותיה ראשונה בדראפט (מאנינג היה הראשון). על הלוח עמדו אנטואן ג’יימיסון, מייק ביבי, וינס קארטר, ג’ייסון “שוקולד לבן” וויליאמס, דירק נוביצקי, פול פירס ורשארד לואיס. הקליפרס בחרו את מייקל אלוואקנדי (תנו לזה לשקוע רגע) שזכור, כנראה, כאחת הבחירות הכי גרועות אי פעם בבחירה ראשונה (או בכלל). הפנומן הזה העמיד ממוצעי קריירה מטורפים של 8.3 נק’, 6.8 רב’, 1.4 חס’ ו-43.5% מהשדה. עונת השיא שלו הייתה 02-03 אז התפוצץ עם 12.3 נק’ ו-9.1 רב’.

בדצמבר 2011 הלייקרס הגיעו לסיכום עם ההורנטס על טרייד שיביא את כריס פול אליהם ובכך תושלם קבוצת על לצד קובי בראיינט ופאו גאסול. בזמנו להורנטס לא היו בעלים והליגה הוגדרה כבעלי הקבוצה על פי חוקי הליגה עצמה. דייויד סטרן, הקומישינר בזמנו, ביטל את הטרייד בטענה שהוא לא טוב מספיק להורנטס. לאחר מספר ימים גם הקליפרס הגישו הצעה שבוטלה ע"י הליגה ולבסוף סטרן אישר טרייד שהעביר את פול לקליפרס תמורת חבילה מכובדת ובראשה, הבחירה הבלתי מוגנת של מינסוטה ואריק גורדון. המהלך הזה הביא ליצירת הקבוצה הטובה בתולדות הפרנצ’ייז שהוגדרה ע"י בלייק גריפין כ- Lob City, כינוי שאומץ ע"י כולם לאחר מכן.

הקבוצה הזו, עם פול, גריפין וג’ורדן הייתה די מוצלחת והגעתו של אלוף הנ.ב.א, דוק ריברס, בקיץ 13 גרמה לאנשים להאמין שיש פה פוטנציאל לקבוצה אלופה. באפריל 2014 התפוצצה פרשיית גזענות חמורה של בעלי הקבוצה דאז, דונלד סטרלינג שהוקלט מתבטא נגד שחורים ולטינים. כמה חודשים לאחר מכן, סטרלינג, שהושעה לכל החיים ע"י הליגה, מכר את הקבוצה רשמית לסטיב באלמר.

תחת ריברס ובהנהגת השלישייה, הקליפרס הגיעו בעונת 2013-14 לפלייאוף והודחו בחצי הגמר ע"י הת’אנדר המצוינים. גם בשנה שלאחר מכן קרה אותו הדבר והפעם היו אלו הרוקטס ששלחו את הקליפרס הביתה בחצי הגמר האזורי. בעונת 15-16 הקליפרס אפילו לא עברו סיבוב כשלמרות יכולת גבוהה של כריס פול וג’מאל קרופורד, בלייק היה חלש והקבוצה שוב סיימה מוקדם את העונה. ההדחה בסיבוב הראשון עונה לאחר מכן נגד הג’אז, גרמה לכריס פול לרצות לעזוב וכך בקיץ 2017 הוא הועבר בטרייד ליוסטון רוקטס תמורת לו וויליאמס, פטריק בברלי, מונטרז הארל ועוד כמה פיצוחים. באותו קיץ הקליפרס החתימו את בלייק גריפין על חוזה נוראי של 173 ל-5 ובאמצע העונה הם קיבלו חבל הצלה ושלחו אותו לפיסטונס תמורת טוביאס האריס. העונה נגמרה ללא פלייאוף כמובן.

הוא שיהיה:
הקיץ הזה התחיל עם עזיבתו של דיאנדרה ג’ורדן לדאלאס והפרק של Lob City תם סופית. הקליפרס עשו סה"כ קיץ לא רע בכלל כשהשיגו את שיי ג’יליוס אלכסנדר המוכשר בדראפט (טרייד בחירות עם שארלוט), שלחו את אוסטין ריברס החביב לוויזארדס תמורת מרצ’ין גורטאט שיהיה מחליף סולידי לג’ורדן לעונה הקרובה ולבסוף הוסיפו גם כמה שחקנים חביבים כמו מייק סקוט ולוק אמבה א-מוטה. סה"כ יש שם קבוצה סולידית כשצריך לזכור שגאלינרי והאריס עוד שם, כמו גם לו וויל, טאודוסיץ’ וברדלי. לקליפרס אין הרבה על מה לבנות השנה והם פשוט ינסו לפתח את אלכסנדר בתוך הצפיפות שיש שם באזור הגארדים ויקוו שגאלו יהיה בריא לשם שינוי. זו תהיה עונה משעממת משהו לאוהדי הקליפרס אבל הקבוצה לא באמת במוד בנייה מחדש אלא מנסים בכל זאת לבנות תלכיד שינצח כמה שיותר.

העניין הוא שהקליפרס נמצאים במצב מעניין כשמצד אחד הם מחויבים רק על 60 מ’ דולר לעונה הבאה אך מצד שני רצו לשמור את האריס שמצידו, דחה הצעה לחידוש חוזה וירצה לנסות את השוק בקיץ הבא. בסופו של דבר הקליפרס במצב די תקוע, לא מספיק טובים בשביל פלייאוף אבל ממש לא מספיק גרועים בשביל טאנק כהלכתו וכך הם כנראה יעבירו עונה אפרורית סביב מקום 10.

בנימה אישית:
אין לי ממש מה להגיד, לא מחבב את הפרנצ’ייז, לא מתעניין בו במיוחד ובטח השנה אין הרבה מה להגיד עליהם. סליחה.

לסיכום:

• תסריט אופטימי: גאלו נפצע שוב, האריס סובל מכאבים בשריר החשק, גורטאט מתפורר ונשלח לגריטה בפולין, לו וויל בורח בטרייד במהלך העונה בשביל לשחק על אליפות איפשהו, טאודוסיץ’ נוסע לחופשה בסרביה ולא חוזר והקליפרס מסיימים 12-13 במערב ומקבלים בחירה סולידית בלוטרי.

• תסריט פסימי: האריס משחק על חוזה ונותן עונת שיא, גאלו משחק 82 משחקים, שיי ג’יליוס הוא גניבת הדראפט, טאודוסיץ’ מחלק בונבונירות לחבר’ה, גורטאט חוזר לתת דאבל דאבל והקליפרס מסיימים 10, על סף ה-9. לא פלייאוף ולא בחירה טובה בקיץ.

• תסריט ריאלי: ניצחו 42 פעמים שנה שעברה כשגריפין שחק שם מעל חצי עונה (סוג של שחק) ולו וויל היה בעונה גדולה. השנה ינצחו סביב 35 משחקים לכל היותר, יסיימו 10-11 במערב וישתדלו שלא להרדים יותר מדי אוהדים בדרך לקיץ.

[sari.23.11]

רק נקודה קטנה על גמר המערב, כולם מדברים על הפציעה של פול שהכריעה את הסדרה אבל אף אחד לא מתייחס להיעדרות של איגודאלה שהייתה לא פחות משמעותית בשביל ג"ס.
לדעתי אם איגודאלה לא היה נפצע הסדרה הזאת הייתה מסתיימת הרבה לפני משחק 7.
אחלה סיקורים.

[gilos86]

הפציעה של איגי משמעותית אבל לגולדן סטייט עדיין היו ארבעת הכוכבים שלהם.
אני חושב שבמקרה של יוסטון, קבוצה עם 2 כוכבים, לאבד אחד מהכוכבים זו בעיה גדולה יותר מאשר לאבד רול פלייר.