NBA 18/19 :: סיקורי קבוצות - פרויקט תחילת עונה

season-18-19
basketball

#21

והיום: ארמונו החדש של המלך.

לוס אנג’לס לייקרס:

פרופיל:

עיר: לוס אנג’לס, קליפורניה.
אוכלוסיה: 3.8 מיליון תושבים.
אולם: סטייפלס סנטר (19 אלף מושבים).
בעלים: משפחת באס.
ג’נרל מנג’ר: מג’יק ג’ונסון.
מאמן: לוק וולטון (עונה 3).

היסטוריה:
אליפויות: 16.
אליפויות קונפרנס: 31.
הופעות בפלייאוף: 59.

האגף המקצועי:
נשארו: לונזו בול, קונטביוס קולדוול פופ, לואול דנג, ג’וש הארט, ברנדון אינגרם, קייל קוזמה, איביצ’ה זובאץ’.

הגיעו: לברון ג’יימס, מייקל ביזלי, רג’ון רונדו, ג’ואל ברי (רוקי), ג’אבל מקגי, מליק ניומן (רוקי), לאנס סטיבנסון, מוריץ וואגנר (רוקי), סיבאטוסלב מייחיילוק (רוקי), אייזק בונגה (רוקי).

עזבו: אייזאה תומאס, תומאס בראיינט, ג’וליוס רנדל, ברוק לופז, טיילר אניס, אנדרה אינגרם, גארי פייטון ה-2, מליק ניומן (רוקי).

חופשיים שטרם הוחתמו: אלכס קרוסו, טרוויס ווייר.

סך משכרות: 108,194,186 מ’ דולר.

רוסטר:

פוינט: בול/רונדו/ברי
שוטינג: קולדוול-פופ/סטיבנסון/הארט
סמול: אינגרם/מייחיילוק/דנג/בונגה
פאוור: לברון/קוזמה/ביזלי/וואגנר
סנטר: זובאץ’/מקגי

מה שהיה:
מאיפה להתחיל בכלל? מדובר בפרנצ’ייז הכי אהוב והכי שנוא בליגה, זה שתמיד היה נוצץ עם כוכבי על ומצד שני נתפס הרבה פעמים כחסר נשמה ודורסני. היריבות ההיסטורית עם הסלטיקס החלה כבר בשנות ה-60 כשהלייקרס עברו ממיניאפוליס ללוס אנג’לס. אבל עוד לפני שנגיע לסלטיקס צריך להזכיר קבוצה שעשתה ללייקרס את המוות באותן שנים והדיחה אותם מהפלייאוף במערב שנתיים ברציפות בשנים 59-61. עונת 59-60 הייתה האחרונה של הלייקרס במיניאפוליס וכוכב הקבוצה היה אלג’ין ביילור האגדי. באותה עונה הלייקרס הודחו מהפלייאוף ע"י סנט לואיס הוקס (אלו שיהפכו בחלוף עשור בערך לאטלנטה הוקס) בה כיכב בוב פטיט. שנה אחר כך כשהלייקרס עברו ללוס אנג’לס הם שוב פגשו את ההוקס מסנט. לואיס בסיבוב השני של הפלייאוף המערבי (בזמנו סיבוב שני היה גמר אזורי) ושוב הפסידו את הסדרה. באותה עונה אגב שחק בלייקרס, בעונת הרוקי שלו, הלוגו של הליגה, ג’רי ווסט וגם הוא לצד ביילור לא הספיק.

דיברנו על היריבות עם הסלטיקס אז היא החלה בעונת 61-62. הלייקרס הגיעו לגמר הנ.ב.א. שם חיכו כמובן הסלטיקס שהיו ככה בקטנה, אלופים ב-3 העונות האחרונות (חלק מרצף פסיכי של 8 אליפויות רצופות בין השנים 1958-1966 ו-11 אליפויות ב-13 עונות בין 1955-1968). הלייקרס הובלו ע"י אלג’ין ביילור (40.6 נק’ למשחק בסדרת הגמר לצד 18 רב’) וג’רי ווסט הסופמור (31.1 נק’ ו-5 רב’ בסדרת הגמר) אלא שמלבדם ללייקרס לא היה מספיק עומק ועוצמה והם לא יכלו לסלטיקס של ביל ראסל האגדי (23 נק’ ו-27 רב’ למשחק בסדרת הגמר לצד 5.7 אס’, סוג של פוינט סנטר הרבה לפני שמישהו חשב שיש דבר כזה), סם ג’ונס, טום הייסון ובוב קוזי הגדול.

שנה לאחר מכן הלייקרס הפסידו שוב לסלטיקס בגמר ושנה אחר כך הודחו שוב ע"י סנט. לואיס הוקס בחצי הגמר האזורי במערב. שנה אחר כך שוב זה נגמר עם הפסד בגמר הנ.ב.א לסלטיקס האדירים והיריביות הזו בינתיים נראת חד צדדית לחלוטין. צריך לציין שללייקרס היו כבר בשלב הזה 5 אליפויות אבל זה היה בשנות ה-40-50 כמיניאפוליס וזה היה לפני שהסלטיקס הפכו למפלצת. תחת השם לוס אנג’לס לייקרס הם לא זכו באליפות עוד אותו רגע. עונת 65-66 נגמרה, כרגיל, עם הפסד לראסל והסלטיקס בגמר הנ.ב.א. וכך בשנים הבאות הלייקרס המשיכו להגיע לגמרים נגד הסלטיקס ולהפסיד ולפעמים לעוף עוד בפלייאוף האזורי. בשנים 1968-1973 שחק בלייקרס בשלהי הקריירה גם ווילט צ’מברלין (עדיין היה קטלני אבל כבר היה בן 30 בערך כשהגיע לעיר המלאכים) וגם זה לא עזר לצד ביילור ו-ווסט (וגם פט ריילי אגב).

לנצח אנשים יזכרו את היריבות בין ווילט לראסל כשהראשון מעמיד מספרים מטורפים והשני לוקח תארים. הראשון אתלט על בחסד והשני חכם ויעיל בצורה מדהימה וכך עברו להם כמה שנים ירוקות. עונת 1971-72 הייתה עונה נדירה, הלייקרס גברו בפלייאוף על הבולס (אז שחקו במערב) של ג’רי סלואן, בוב לאב וקליפורד ריי כשאצל הלייקרס מככבים ג’רי ווסט בן ה-33, ווילט צ’מברלין בן ה-35 ומלך הסלים של הקבוצה גייל גודריץ’. בסיבוב השני הלייקרס הדיחו את מילווקי באקס של אחד, לו אליסנדור (שישנה את שמו באותה עונה לקארים עבדול ג’באר) והגיעו לגמר נגד הניקס של וולט פרייז’ר וג’רי לוקאס הנפלאים. הלייקרס סוף סוף ניצחו וזכו בתואר 6 וראשון תחת השם לוס אנג’לס. מכאן הלייקרס ימשיכו ל-7 עונות קשות בלי אליפות ובחלק מהזמן גם בלי פלייאוף.

בשנת 75 קארים עבדול ג’באר הגיע ללייקרס והיה הסנונית הראשונה של אחת הקבוצות הגדולות בתולדות המשחק, ששלטה בליגה בשנות ה-80 וחידשה את היריבות עם הסלטיקס והפעם על אש גבוהה מאוד. בדראפט 1979 הלייקרס בחרו בבחירה הראשונה את הקוסם, ארווין “מג’יק” ג’ונסון הגאון וכך נולדה הקבוצה שכונתה “Show Time”. עונת הרוקי של מג’יק לצד קארים הסתיימה, איך לא, עם אליפות גדולה כשהלייקרס גוברים בפלייאוף האזורי על פיניקס סאנס וסיאטל סוניקס בדרך לסדרת גמר מרתקת נגד פילדלפיה. הלייקרס בהנהגת קארים, מג’יק וג’מאל ווילקס עלו לסדרה נגד פילי של ד"ר ג’יי ומוריס צ’יקס.

בעונת 80-81 הלייקרס אפילו לא עברו סיבוב כשיוסטון המופלאה של מוזס מלון שלחו אותם הביתה מוקדם. בעונת 81-82, עם פט ריילי על הקווים הלייקרס לקחו שוב את התואר ובעונת 1983-84 קיבלנו גמר גדול בין הלייקרס והסלטיקס. הלייקרס הגיעו לגמר כשהם גוברים על קנזס קינגס, דאלאס מאבריקס ופיניקס סאנס בדרך לשם ואת הקבוצה הובילו אז קארים בן ה-36, ג’יימס וורת’י, מג’יק, מייקל קופר ובוב מקאדו. מהצד השני עמדו לארי לג’נד בירד, דניס ג’ונסון, רוברט פאריש, קווין מקהייל ודני איינג’. הלייקרס פתחו חזק את הסדרה והובילו 2-1. במשחק 4 היה אירוע זכור שבו קווין מקהייל עשה, מה שאפשר לתאר רק כ-Clothesline (אם לאמץ את עולם ההיאבקות) על קורט ראמביס מהלייקרס במהלך התקפת מעבר מהירה (חפשו ביוטיוב Kevin McHale Clotheslines Kurt Rambis). זה עורר מהומה כשגם שחקני הספסל מצטרפים. קורט ראמביס אמר בדיעבד שאם ג’יימס וורת’י לא היה עוצר אותו הוא היה רב עם הספסל של הסלטיקס. וורת’י עצמו אמר בסרט הדוקו המצוין Celtics/Lakers: Best of Enemies שהוא מצטער על שעצר את ראמביס. לארי בירד דווקא לא חושב שזה היה כזה גרוע ואמר בראיון ששם החל עידן הפלופים והפאול לא היה כזה חזק כמו שראמביס עשה הצגה מסוימת. ומקהייל? הוא בכלל חושב שיצא לו קצת חזק מדי אבל אמר “לא היה אכפת לי לפגוע בו בשלב הזה, אבל תכננתי משהו פחות חזק”. איך שלא יהיה, העבירה הזו והמהומה שאחריה נחשבות לנקודת המפנה בסדרה, הסלטיקס קיבלו דחיפה מנטלית, הלייקרס יצאו מאיזון והסדרה הלכה לבוסטון שניצחה אותה 4-3.

שיא תקופת ה-Showtime היה באמצע שנות ה-80 אז הלייקרס חיברו לוורת’י, מג’יק וסבא קארים, גם את ביירון סקוט והציגו את הקצב המהיר והמשחק האטרקטיבי שנתן להם את הכינוי. הלייקרס והסלטיקס יפגשו לעוד גמר אחד בשנות ה-80 וגם אותו הלייקרס ינצחו. בסוף שנות ה-80 עלתה במזרח מפלצת חדשה ובשם דטרויט פיסטונס (כתבתי עליהם בהרחבה, לכו לקרוא את זה אם שכחתם). הלייקרס והפיסטונס יפגשו לשני גמרים רצופים וכל אחת תנצח פעם אחת. אחרי היריבויות הגדולות עם הסלטיקס והפיסטונס הגיעה סיומה של תקופת השואוטיים. זה התחיל עם הפרישה של קארים בסוף עונת 88-89 ונמשך עם העברת השרביט הרשמית למייקל ג’ורדן והבולס בגמר של עונת 90-91. הלייקרס יכנסו ל-8 עונות רצופות מחוץ לגמר הנ.ב.א ולפעמים מחוץ לפלייאוף עד שתגיע השושלת הצהובה הבאה.

בדראפט 1996 הלייקרס רקחו טרייד עם שארלוט שהביא להם את קובי בראיינט, תיכוניסט מוכשר שרצה לשחק “רק בלייקרס”. באותו קיץ הלייקרס החתימו את הפרי אייג’נט הכי חם בשוק, שאקיל או’ניל ושם נוצר הבסיס לשושלת השלישית של הלייקרס. אלא שאליפות לא יצאה מזה, גם כי ג’ורדן עוד היה בליגה וגם כי הקבוצה לא הייתה מאומנת טוב מספיק. בקיץ 1999 הלייקרס רצו להחתים את קורט ראמביס כמאמן קבוע (היה מאמן בחלק מהעונה שלפני כן) אלא שהקהל רצה שם גדול יותר וכך יצא שפיל ג’קסון הגדול הגיע לל.א. החלק המשמעותי הוא שהוא הביא איתו את עוזר המאמן המיתולוגי שלו, טקס ווינטר (מי שלא מכיר, חפשו עליו מידע ביוטיוב), האיש שהביא לשלמות את התקפת המשולש שכה אפיינה את הקבוצות של פיל והביאה 6 אליפויות לבולס. ווינטר הכניס את השיטה הזו ללייקרס ומשם הכל היסטוריה.

לפני תחילת עונת 99-00, לצד החתמת פיל וטקס, הלייקרס הוסיפו את בראיין שואו ורון הארפר הותיקים ולצד קובי, שאק, גלן רייס, ריק פוקס, רוברט הורי ודריק פישר, נוצרה אחת הקבוצות הדורסניות ביותר שאי פעם היו בליגה הזו. הלייקרס רצו באותה עונה 67-15 בדרך למקום הראשון בליגה. בפלייאוף הם זרקו את הקינגס של וובר, דיבאץ’, ג’ייסון “שוקולד לבן” וויליאמס (אולי המוסר הכי פסיכי בתולדות המשחק) ופג’ה סטויאקוביץ’. בסיבוב השני גם פיניקס של פני הארדוויי, קליפורד רובינסון וג’ייסון קיד (ולוק לונגלי האגדי) נפלה. בגמר המערב חיכו הטרייל בלייזרס מפורטלנד בהנהגת ראשיד וואלאס, סטיב סמית’ וסקוטי פיפן וגם הם נפלו. בגמר חיכו הפייסרס של קילר מילר אבל הלייקרס סיימו עם האליפות.

עונת 01-02 היא עונה זכורה בזכות הפלייאוף שהלייקרס הציגו, דורסני באופן חסר תקדים. הלייקרס לא הפסידו אפילו משחק אחד במערב כשהעיפו בסוויפ את הבלייזרס, את הקינגס ואת הספרס של דאנקן, רובינסון ואייברי ברדלי (האלופים שתי עונות לפני כן להזכירכם). בגמר הנ.ב.א הלייקרס הביסו בקלות את פילי של אייברסון, מוטאמבו, סנואו ומק’קי. מה שאני זוכר מהסדרה הזו זה את דיקמבה מוטאמבו אומר שהוא יעצור את שאק וייתן לו בראש ובפועל, נכון שדיקמבה עשה הגנה גדולה אבל שאק עדיין סיים סדרה עם 33 נק’ (57.3% מהשדה), 15.8 רב’ ו-3.4 חס’. הסדרה נגמרה 4-1 קליל והלייקרס סגרו פלייאוף במאזן פסיכי של 15-1. שאקיל בעצמו אמר שזו הקבוצה הכי טובה שהייתה אי פעם בליגה וגם אם אני לא מסכים במאה אחוז (ואני די כן), אפשר להגיד שהוא לא ממש מגזים.

הלייקרס ימשיכו וישלימו אליפות שלישית ברציפות, לא לפני שיפגשו את הקינגס שוב לסדרה שכללה משחק שנחשב לשנוי ביותר במחלוקת בהיסטוריה. מדובר על משחק 6 בסדרת גמר המערב שהפגיש את שתי הקבוצות שנחשבו לחזקות ביותר בליגה בזמנו. הקינגס עשו עונה של 61-21 וסיימו ראשונים בליגה ובקבוצה שחקן וובר, סטויאקוביץ’, ביבי (הגיע בטרייד מונקובר תמורת ג’ייסון וויליאמס וזה הציל לו את הקריירה), דאג כריסטי, בובי ג’קסון וולאדה דיבאץ. הקינגס שחקו כדורסל חסר אגו, מלהיב ויפה לעין ונראו בשלים לזכות בתואר וכל מי שלא אהד את הלייקרס, היה בעדם. הלייקרס לעומת זאת חוו סדקים ראשונים במערכת היחסית הסבוכה בין קובי לשאק וזו הייתה עונה עם בעיות כימיה קשות בחדר ההלבשה. צריך להגיד שהלייקרס הדיחו את הקינגס מהפלייאוף שתי עונות ברציפות ובין הקבוצות היה דם רע מאוד. שאק כינה את סקרמנטו בראיון “סקרמנטו קווינס” ובאופן כללי הייתה אווירה חמה בין שני המועדונים.

הקינגס הובילו 3-2 ונראה היה שהפעם כלום לא יעצור אותם בדרך לגמר ולאליפות אלא שאז קרה משחק 6. דייויד סטרן, הקומישינר בזמנו, אמר בראיון באותה שנה שגמר הנ.ב.א החלומי מבחינתו הוא לייקרס נגד לייקרס ושיש סביבם קסם מסוים. התבטאויות כאלו גרמו לאמונה שהליגה ממש רוצים לראות את הלייקרס בגמר. 3 דקות לסיום הקינגס הובילו ב-2 והכדור הלך לוובר בפנים. סי ווב עשה ג’אמפר קל ל-2 נק’ על רוברט הורי אלא שנשרקה נגדו עבירת תוקף הזויה לחלוטין. ביל וולטון שפירשן אמר “זו שריקה נוראית”. משם זה הלך והתדרדר ופשוט חפשו ביוטיוב KINGS Vs LAKERS 2002 WCF G6 - All Controversial Calls! ותראו לבד. שורה תחתונה הלייקרס המשיכו לאליפות.

מכאן ההיסטוריה זכורה היטב, הלייקרס עפו ב-03 מהפלייאוף נגד הספרס ושנה אחר כך צרפו את מלון ופייטון רק כדי להפסיד לפיסטונס בגמר בעונה של בעיות קשות בחדר ההלבשה (בעיקר קובי-מלון). הלייקרס איבדו את שאק ונכנסו לשלוש שנים רעות עד שקובי איים לעזוב וההנהלה הביאה לו את פאו גאסול בטרייד הזוי שבדיעבד יצא לא רע בכלל לגריזליס. הלייקרס עוד יפגשו פעמיים את הסלטיקס בגמר הנ.ב.א, בפרק האחרון עד כה של היריבות הזו וזה יהיה 1-1. אלא שמאז 2010 הלייקרס לא הגיעו לעוד גמר ומן הסתם לא זכו בעוד אליפות ועל הדרך עברו את טראומת סטיב נאש, דווייט הווארד והפציעות של קובי.

הוא שיהיה:
קשה להגדיר קיץ שבו לברון מגיע כקיץ לא טוב אבל יש טיפה טעם חמוץ. הלייקרס דיברו על ג’ורג’ וקוואי ואולי על אחד מהם ובסוף סיימו עם הצעירים של שנה שעברה פלוס כמה משלימים חביבים ושום סיכוי ליותר מחצי גמר אזורי. בסופו של דבר לברון יחזיר אותם לפלייאוף ואולי יביא להם ביתיות בסיבוב הראשון אבל לא מעבר. הלייקרס מכוונים כבר לקיץ הבא ובונים על קוואי כשחקן חופשי ואולי אז יוכלו לדבר על אליפות. לא הכי ברור לי למה ויתרו על ג’וליוס רנדל שחתם על חוזה נוח להחריד בפליקנס ויכל לעזור לקו הקדמי השנה אבל זה היה ונגמר ושורה תחתונה לברון בא וכל הצעירים נשארו אז זה קיץ טוב בהחלט. הלייקרס יכוונו לחצי גמר אזורי, ינסו להבין עם מי מהצעירים שווה ללכת הלאה ויחכו לקוואי בקיץ הבא.

בנימה אישית:
אף פעם לא אהבתי את הלייקרס אבל כן אהבתי את קובי בראיינט שסימל בעייני ווינריות וקילריות של ממש. השנים האחרונות של קובי היו די מעוררות רחמים וכאב לי עליו, הוא סבל מפציעות, כולל אחת קשה באיכלס, הגוף שלו היו שבור והצוות סביבו היה זוועה. בסופו של דבר זה פרנצ’ייז שגם אם יעבור שנים קשות, בסוף יחזור לטופ כי כוכבים רוצים לשחק שם. זה פרנצ’ייז שעברו בו אלג’ין ביילור, ג’רי ווסט, ווילט צ’מברלין, מג’יק ג’ונסון, קארים עבדול ג’באר, שאקיל או’ניל, קובי בראיינט ועכשיו לברון ג’יימס. בגלל זה הם הכי שנואים ומצד שני הכי אהובים. הם קונים נשמה בכסף אבל בסוף אחראים לכמה מהקבוצות הכי גדולות ומלהיבות אי פעם וזה מה שחשוב. בעייני זה הפרנצ’ייז הכי גדול בהיסטוריה ושיהיה להם בהצלחה בדרך חזרה למעלה.

לסיכום:

  • תסריט אופטימי: בול עושה קפיצת מדרגה, אינגרם נפלא, לברון זה לברון והלייקרס מסיימים 3 במערב. בפלייאוף לברון מוציא מעצמו דברים מדהימים והלייקרס מדיחים את יוסטון בחצי הגמר בדרך להדחה נגד הווריירס בגמר. בקיץ הבא קוואי מגיע ויאללה בלגן.

  • תסריט פסימי: לברון ענק, הצעירים סבבה אבל חוסר האיכות פוגע. הלייקרס מסיימים 5-6 במערב ועפים סיבוב ראשון. הפנים הלאה לקוואי.

  • תסריט ריאלי: הלייקרס יהיו טובים אבל צריך לזכור שהם ניצחו רק 35 משחקים שנה שעברה ואפילו לברון לא יהיה שווה לבד 16-17 ניצחונות נוספים. הם ינצחו 47-48 משחקים, יסיימו לדעתי 5 לכל היותר, יעברו סיבוב ויעופו בחצי נגד הרוקטס/ווריירס. הפנים הלאה לקוואי בכל מקרה.


#22

אם הופכים את התמונה של הסמל של הבולס, יוצא רובוט קורא תנ"ך.


#23

והיום: אלביס ושלושת הדובים.

ממפיס גריזליס:

פרופיל:
עיר: ממפיס, טנסי.
אוכלוסיה: 670 אלף תושבים.
אולם: פדקס פורם (18 אלף מושבים).
בעלים: רוברט פרה.
ג’נרל מנג’ר: כריס וואלאס.
מאמן: JB ביקרסטף (עונה 2).

היסטוריה:
אליפויות: 0.
אליפויות קונפרנס: 0.
הופעות בפלייאוף: 10.
האגף המקצועי:

נשארו: דילון ברוקס, מרשון ברוקס, מייק קונלי, מארק גאסול, ג’מייקל גרין, צ’נדלר פרסונס, איבן ראב, אנדרו האריסון (לא מובטח), וויין סלדן.

הגיעו: גארט טאמפל, עומרי כספי, קייל אנדרסון, שלווין מק, ג’ארן ג’קסון (רוקי), ג’בון קרטר (רוקי), יוטה ווטאנאבו (רוקי), דקרי ג’ונסון.

עזבו: טייריק אוואנס, דיוטה דייויס, בן מקלמור, ג’ארל מרטין, מריו צ’למרס, מייק הנרי, עומארי ג’ונסון, קובי סימונס.

חופשיים שטרם הוחתמו: אין.

סך משכרות: 124,636,551 מ’ דולר.

רוסטר:
פוינט: קונלי/מאק/קארטר/האריסון
שוטינג: מרשון ברוקס/טמפל/סלדן
סמול: אנדרסון/דילון ברוקס/כספי/פארסונס
פאוור: גרין/ג’ארן ג’קסון/ראב
סנטר: מארק/ג’ונסון

מה שהיה:
נתחיל מזה לקבוצה יש היסטוריה מאוד קצרה. הם היו הקבוצה הקנדית הראשונה בליגה לצד הראפטורס ושתי הקבוצות נכנסו לליגה בשנת 95. אין הרבה מה לספר על תחילת הדרך של הקבוצה מלבד כמה אנקדוטות חביבות כמו זה שביירון סקוט היה שם בגיל 34 לעונת הבכורה שלהם ומלבדו היה סגל אלמוני לגמרי והקבוצה הייתה גרועה מאוד. מה שמפתיע זה שהם אשכרה פתחו עם 2 ניצחונות רצופים אבל אז הפסידו 19 ברצף ו… טוב אתם מבינים לאן זה הולך. בעונה השניה הקבוצה נפלה מ-15 ל-14 ניצחונות מרשימים אבל גם השיגו בדראפט את שאריף עבדור רחים המצוין. בעונה המקוצרת (98-99) הם ניצחו 8 משחקים שזה אחלה וגם הציגו לראשונה את מייק ביבי בן ה-20 שיהפוך בעתיד לפקטור בסקרמנטו המלהיבה.

בעונת 2001-02 הקבוצה עברה לממפיס והותירה את טורונטו כקבוצה הקנדית היחידה בליגה, אז הם גם עשו את אותו טרייד שבדיעבד התברר כגאוני, רק לא בשבילם. ג’ייסון וויליאמס, השוקולד הלבן הגיע מהקינגס עם הכדורסל הסופר מלהיב שלו תמורת מייק ביבי. באותה עונה הם גם בחרו את פאו גאסול בדראפט והוסיפו גם את שיין באטייה והתחילו להיראות כמו משהו נורמלי לראשונה. בעונת 2003-04 הם נכנסו לראשונה לפלייאוף בהנהגת פאו גאסול, ג’יימס פוזי, בונזי וולס, מייק מילר וכן, עדיין השוקולד הלבן היה שם. זו הייתה קבוצה צעירה ומבטיחה (רק 2 שחקנים בסגל בני 30 ומעלה) והעתיד נראה מבטיח. בעונת 04-05 הם החליפו את הסמל הישן והמכוער בדב שכולם מכירים היום ועל הדרך עשו עוד פלייאוף. הקבוצה המשיכה להופעה שלישית ברצף בפלייאוף ולהדחה שלישית ברצף בסיבוב הראשון אלא שדווקא בעונת 06-07 עם צירופם של רודי גיי מהדראפט, צ’אקי אטקינס והאקים ווריק, הקבוצה נפלה שוב לתחתית הליגה.

בקיץ 2008 הגריזליס שלחו את פאו ללייקרס תמורת חופן בוטנים ובחירת דראפט שהפכה למארק גאסול ויצאה לבניה מחדש. הקבוצה חזרה לפלייאוף בהנהגת זאק רנדולף, רודי גיי, מארק גאסול ומי שהיה פעם שחקן התיכונים הטוב במדינה, OJ מאיו. מעבר לזה עשו בחירה נפלאה בדראפט בדמות האשים תאביט. למרות ששנה אחרי שנה הקבוצה הגיעה לפלייאוף, משהו היה חסר ולקבוצה חסר הגרוש ללירה. ב-2012 מאיו נשלח החוצה אחרי שהקבוצה לא מימשה את האופציה עליו. ב-2013 קבוצה לוחמנית בהנהגת זיבו, מארק, טוני אלן, מייק קונלי וגם רודי גיי הצליחה להגיע לגמר המערב שם כמובן הובסו בסוויפ ע"י הספרס. באותו קיץ רודי גיי עזב והגריזליס הפכו רשמית למכונת הטחינה שכולם מכירים היום (או לפחות הכירו עד לפני שנה). עד העונה האחרונה הם היו חברים קבועים בפלייאוף אבל לא עשו יותר מדי ובשנה האחרונה הפציעה של קונלי גמרה אותם והעזיבה של זיבו לא תרמה והקבוצה פספסה את הפלייאוף.

הוא שיהיה:
האמת שהקיץ היה די שקט והקבוצה בעיקר התרכזה בלקבל חזרה את קונלי ולהחתים שורה של שחקנים משלימים נחמדים מאוד כמו קייל אנדרסון וגארת’ טמפל. הם עשו דראפט מעולה עם פוטנציאל לרוקי העונה ולשחקן הכי טוב במחזור הזה, ג’ארן ג’קסון ג’וניור ועל הדרך שחררו כמה שחקנים שוליים וגם טייריק אוונס אחד. גם עומרי כספי אגב, בהצלחה לגריזליס. המטרה היא לחזור לפלייאוף אבל לא נראה שלגריזליס יש את הכלים לעבור סיבוב. תהיה עונה סולידית סביב המקומות 7-8 לקראת קיץ שבו הם יצטרכו להתחיל לחשוב על העתיד. קונלי עדיין חתום אבל למארק יש אופצית שחקן בקיץ הבא, הם יכנסו לשנה האחרונה בחוזה הנוראי של פארסונס ואולי יסחרו בו כחוזה נגמר ויצטרכו לקבל החלטות לגבי כמה צעירים כמו וויין סלדן ואנדרו האריסון, יהיה מעניין.

בנימה אישית:
פרנצ’ייז לוחמני שהצליח להיבנות מאפס ולהצטרף מאוחר מאוד לליגה ועדיין להפוך לרלוונטי. זו קבוצה שעשתה החלטות טובות בעבר לצד החלטות פחות טובות אבל בכללי, זה נראה כמו פרנצ’ייז שלא יגיע לעולם לגמר הנ.ב.א. אין להם את היוקרה בשביל למשוך כוכבים וביום שאחרי קונלי את מארק, הם יצטרכו לקוות ממש שג’קסון יהיה בול פגיעה ושהם יצליחו שוב לחלץ משהו טוב מהדראפט.

לסיכום:

  • תסריט אופטימי: קונלי ומארק בריאים, ג’ארן תותח, אנדרסון עושה עבודה וכספי נזכר איך קולעים, הקבוצה נכנסת לפלייאוף, עושים סיבוב ראשון לוחמני משהו ועפים ב-5 משחקים ליוסטון או לווריירס.

  • תסריט פסימי: קונלי או מארק נפצעים, הצוות המסייע לא מספיק בשביל לפצות, ג’ארן מתברר כלא בוגר מספיק, מסיימים 9 והביתה.

  • תסריט ריאלי: יעשו את שלהם, ילחמו, ינצחו, יהיו אפורים וסיימו 8 בדרך להדחה בסוויפ לווריירס סיבוב ראשון.


#24

והיום: ברוכים הבאים לפלורידה.

מיאמי היט:

פרופיל:
עיר: מיאמי, פלורידה.
אוכלוסיה: 404 אלף תושבים.
אולם: אמריקן איירליינס ארנה (18 אלף מושבים).
בעלים: מיקי אריסון.
ג’נרל מנג’ר: פט ריילי.
מאמן: אריק ספולסטרה (עונה 11).

היסטוריה:
אליפויות: 3.
אליפויות קונפרנס: 5.
הופעות בפלייאוף: 20.

האגף המקצועי:
נשארו: בם אדבאיו, גוראן דרגיץ’, ג’יימס ג’ונסון, טיילר ג’ונסון, דריק ג’ונס, רודני מקגרודר, קלי אוליניק, ג’וש ריצ’רדסון, דיון ווייטרס, חסן ווייטסייד, ג’סטיס ווינסלאו, וויין אלינגטון.
הגיעו: דאנקן רובינסון (רוקי), מליק ניומן (רוקי), ג’ארנל סטוקס, בריאנטה וובר.
עזבו: דריק וולטון, לוק באביט, יודוניס האסלם, ג’ורדן מיקי, דוויין ווייד.
חופשיים שטרם הוחתמו: אין.

סך משכרות: 129,550,118 מ’ דולר.

רוסטר:
פוינט: דראגיץ’/טיילר ג’ונסון/ניומן/וובר
שוטינג: ווייטרס/אלינגטון/מקגרודר
סמול: ריצ’ארדסון/ווינסלאו/ג’ונס
פאוור: אוליניק/ג’יימס ג’ונסון
סנטר: ווייטסייד/אדבאיו/סטוקס

מה שהיה:
קבוצה יחסית חדשה בליגה, נכנסו בשנת 1988 וכבר בעונתם הרביעית בליגה נכנסו לפלייאוף בהנהגת גלן רייס (לא המשוגע מחולון כן? האבא כמובן שהיה שחקן נפלא) וסוללת משלימים שיהיו אלמוניים לרובנו. הפלייאוף הזה נגמר בסיבוב ראשון בסוויפ נגד הבולס של אחד, מייקל ג’ורדן (חתיכת קבלת פנים לפלייאוף אה? ישר מייקל). בשנת 1995 הקבוצה החליפה בעלות ושני שחקנים סופר משמעותיים הגיעו, אלונזו מורנינג וטים הארדוואיי (שוב, לא זה מניו יורק, אלא האבא המצוין). שנה אחר כך הגיע ג’מאל משבורן וההיט הגיעו להישג השיא שלהם, גמר המזרח כשבדרך הם עוברים את המג’יק בדרבי של פלורידה ואת הניקס המצוינים לפני שנעצרו מול הבולס בגמר (מה יהיה עם הבולס?). ההיט המשיכו להיות קבוצת פלייאוף סולידית בשנים הבאות בהנהגת שחקנים כמו אדי ג’ונס ואנת’וני מייסון אבל היו חסרים את הסטאר שייקח אותם לשלב הבא.

שנתיים קשות בהן אלונזו מורנינג אובחן כסובל מבעיית כליות, בעקבותיה החמיץ את כל עונת 02-03 ולבסוף עזב שלחו את ההיט לבחור גבוה בדראפט של 2003. בדראפט הזה הם בחרו בשחקן סולידי וחביב ממכללת מארקט שעונה לשם דוויין ווייד. אחרי עונת רוקי סבירה ותו לא, הפלאש החל להתפוצץ ולהציג את היכולת שתהפוך אותו לאחד השחקנים האהובים והמוערכים בליגה בעשור וחצי הבאים. בהנהגת ווייד, שאקיל או’ניל שהגיע מהלייקרס וחבורת משלימים כמו אדי ודיימון ג’ונס וכמו יודוניס האסלם, הקבוצה הגיע לגמר המזרח ונעצרו מול הפיסטונס שהיו בדרך לגמר נ.ב.א שני ברציפות (שנתיים רצוף שלחו את שאק הביתה בשתי קבוצות שונות, מכובד).

עונת 05-06 הייתה עונת התפנית בהיסטוריה של הפרנצ’ייז הזה. ווייד נתן עונת שיא נפלאה של 27 נק’ למשחק, שאק המשיך להיות משאית ולספק מספרים איכותיים יחסית, הכפפה גארי פייטון אחרי טראומת הלייקרס, ג’ייסון וויליאמס (השוקולד הלבן), אנטואן ווקר, יודוניס האסלם וגם אלונזו מורנינג המתקמבק היו שם כדי לעזור לצמד. ההיט העיפו את הבולס (בלי ג’ורדן, תרגעו), הנטס (אז עוד בניו ג’רזי) והפיסטונס (בשעה טובה) בשביל להגיע לגמר הנ.ב.א שם חיכו הדאלאס מאבריקס של נוביצקי. ההיט בסדרה גדולה של ווייד (34.7 נק’, 7.8 רב’, 3.8 אס’, 2.7 חט’ וחסימה עם 47.8% מהשדה) ועזרה סולידית של ווקר, שאק וג’יי וויל הצליחו להתגבר על קבוצה חזקה ופייבוריטית מטקסס בהנהגת נוביצקי, ג’ייסון טרי בשיאו, ג’וש הווארד הצעיר, ג’רי סטקהאוס הותיק וסוללת משלימים טובים וניצחו 4-2 משכנע בדרך לאליפות היסטורית.

משם הקבוצה עברה כמה שנים קשות כשווייד לא מפסיד להיפצע, שאק מזדקן ולבסוף עוזב ושחקנים כמו שון המטריקס מריון, ריקי דייויס ואחרים לא מצליחים לסחוב את העסק בהיעדרו. אחרי ההדחה נגד הסלטיקס בסיבוב הראשון של פלייאוף 2010 ההיט החליטו לחשב מסלול מחדש והלכו לקיץ שהיה אחד הגדולים של קבוצה אי פעם. ההיט סגרו עם לברון ג’יימס אחרי סאגה מכוערת של הקינג והוסיפו גם את כריס בוש וסביבם החתימו כמה ותיקים טובים כמו מייק ביבי (שהספיק באותה עונה לשחק ב-4 קבוצות שונות!) ויודוניס האסלם שהמשיך בקבוצה והשלימו את הביג 3. העונה הראשונה של השלישייה נגמרה באכזבה כשלברון נחנק בסדרת הגמר וההיט מפסידים למאבס שסגרו חשבון מ-2006 אז הגיעו כפייבוריטים והפסידו למיאמי.

ההיט חזרו לגמר גם בשלוש השנים הבאות ובעונות 11-12 ו-12-13 זכו בצמד אליפויות והפגינו שליטה אדירה בליגה. גם כשהלך קשה, כמו ב-2013 נגד הספרס, היה שם ריי אלן הותיק בשביל לתת שלשה גדולה במאני טיים ולקחת את הסדרה לפלורידה. סוף השושלת הגיע בעונת 13-14 אז ההיט חזרו לגמר נוסף נגד הספרס אך הפעם כשלו והובסו 4-1 מביך. בשלב הזה ווייד עמוס הפציעות (כולל בעונה הזו) כבר היה אחרי השיא, כריס בוש גם כן נראה היה מתחת לשיאו ולברון נשאר לסחוב את העסק כמעט לבד. בקיץ 2014 הקינג קיבל החלטה וחזר הביתה לקליבלנד והשאיר מאחור את ההיט לאסוף את השברים. בשלב הזה כריס בוש החל לסבול מבעיות בריאותיות שמנעו ממנו לשחק מספיק משחקים בשביל לעזור להיט והפלאש המשיך לצלול ביכולת וכך ההיט עברו מ-4 שנים רצופות בגמר הנ.ב.א ו-2 אליפויות גדולות להתרסקות ולעונה מחוץ לפלייאוף. בקיץ 2016 ווייד עבר לעיר ילדותו, שיקגו ובמקביל בוש נאלץ לפרוש בגלל הבעיה בדם והשושלת סופית מתה. ב-16-17 ההיט יפספסו את הפלייאוף שוב ושנה אחר כך יודחו בסיבוב הראשון.

הוא שיהיה:
מיאמי עשו קיץ אחד המשעממים אי פעם והדבר הכי מעניין הוא שווייד סרב לחתום חוזה חדש ולא ימשיך כנראה בקבוצה (יילך לסין או יפרוש). מעבר לזה פשוט כלום, שחקנים לא משמעותיים עזבו, אחרים הגיעו ובשורה התחתונה לא פחות מ-12 שחקנים ממשיכים משנה שעברה. כעת ההיט יקוו לעשות עונה סבירה עד כמה שאפשר בהנהגת הדרקון, גוראן דראגיץ’ הותיק וחסן ווייטסייד הלא יציב. בסופו של דבר ההיט כבר מנסים לקדם את בם אדבאיו על חשבון חסן ומחכים שהחוזה של חסן וגוראן ייגמר בשביל לנסות לבנות מחדש. נכון לעונה הזו ולעונה הבאה, ההיט חנוקים מבחינת שכר אז כנראה שנצטרך לחכות לפחות לקיץ 2020 בשביל לראות אם ריילי מסוגל לעשות עוד קסם ולהפוך את ההיט שוב לרלוונטיים.

בנימה אישית:
זה פרנצ’ייז שלא עניין אף אחד עד שווייד הגיע וכמובן עורר שנאה רבה בתקופת הביג 3 (בעיקר בזכות נאום ה-לא 1, לא 2, לא 3 של לברון) שנתפסו כשחצנים וככאלו שמייצגים את כל מה שרע בליגה. הם חזרו למצב של חוסר עניין בשנים האחרונות ויישארו כאלו גם בשנים הקרובות. סה"כ אין לי חיבה מיוחדת אליהם, הייתי בעד דאלאס גם ב-06 וגם כמובן ב-2011 ובכללי להוציא את ווייד אף פעם לא אהבתי אף שחקן שם. למרות זאת, יש להם מיקום אטרקטיבי ואת ריילי אז אולי הם עוד יחזרו למעלה, אם לא דרך פרי אייג’נסי אז דרך דראפט.

לסיכום:

  • תסריט אופטימי: בערך מה שהיה שנה שעברה פלוס פריצה של בם ועונה של 44-45 ניצחונות והדחה בסיבוב הראשון.

  • תסריט פסימי: בערך מה שהיה שנה שעברה פלוס חסן ווייטסייד מאבד את זה סופית והקבוצה עושה 41-42 ניצחונות ועפים סיבוב ראשון.

  • תסריט ריאלי: ראו תסריט אופטימי. באמת שטווח התסריטים הוא כל כך צר בקבוצה שלא שנתה כלום בקיץ עד שאין ממש תסריט קיצוני בקנה.


#25

והיום: יא מאס!

מילווקי באקס:

פרופיל:
עיר: מילווקי, וויסקונסין.
אוכלוסיה: 602 אלף תושבים.
אולם: BMO האריס ברדלי סנטר (18.7 אלף מושבים).
בעלים: ווסלי אדנס ומארק לאסרי.
ג’נרל מנג’ר: ג’ון הורסט.
מאמן: מייק בודנהולצר (עונה 1).

היסטוריה:
אליפויות: 1.
אליפויות קונפרנס: 2.
הופעות בפלייאוף: 30.

האגף המקצועי:
נשארו: יאניס אנטטקומפו, אריק בלדסו, סטרלינג בראון, מלקולם ברוגדון, מת’יו דלבדובה, ג’ון הנסון, ת’ון מייקר, קריס מידלטון, טוני סנל, די ג’יי ווילסון, טיילר זלר (לא מובטח), שבאז מוחמד.
הגיעו: ברוק לופז, ארסן איליאסובה, דונטה דיוצ’נזו (רוקי), פט קונטון, טרבון דובאל (רוקי), ג’יילן מוריס, כריסטיאן ווד.
עזבו: ג’בארי פארקר, מרשל פלאמלי, ג’ייסון טרי, ברנדון ג’נינגס, זבייאר מנפורד.
חופשיים שטרם הוחתמו: אין.

סך משכרות: 118,287,301 מ’ דולר.

רוסטר:
פוינט: בלדסו/דלבדובה
שוטינג: סנל/ברוגדון/די ויצ’נזו/קונאטון
סמול: מידלטון/בראון/מוחמד
פאוור: יאניס/איליאסובה/ווילסון/ווד
סנטר: הנסון/לופז/זלר/מייקר

מה שהיה:
הבאקס הוקמו בשנת 1968 ותאמינו או לא אבל היו עם אותו שם מהיום הראשון (לא מובן מאילו בליגה שבה כל קבוצה כמעט החליפה כמה שמות). העונה הראשונה לא היתה משהו מיוחד לספר עליו מלבד זה שהיא סדרה להם את הבחירה הראשונה בדראפט 1969. בדראפט הזה הקבוצה בחרה אחד, לו אליסנדור שמו, שידוע לכולכם בשמו המוסלמי, קארים עבדול ג’באר. כבר בעונה הראשונה של קארים, הקבוצה הדיחה את הסיקסרס בפלייאוף לפני שהודחו בגמר המזרח (היו רק שני סיבובים בפלייאוף האזורי בזמנו) נגד הניקס החזקים של וויליס ריד. בעונת 70-71, עונתו השלישית בלבד של הפרנצ’ייז הצעיר והשנייה של קארים, הקבוצה עשתה עונה אדירה במאזן 66-16 (מקום ראשון בליגה בפער עצום של 14 משחקים על השניה, הניקס) ובפלייאוף דרסו את המערב (עברו למערב בשנה הזו) כשניצחו 4-1 גם את סן פרנסיסקו ווריירס של ג’רי לוקאס ונייט ת’ורמונד (הקבוצה ששנה אחרי תהפוך לגולדן סטייט ווריירס) וגם את הלייקרס של ווילט צ’מברלין. בגמר הנ.ב.א הם הביסו בסוויפ את בולטימור בולטס וזכו באליפות ראשונה (ויחידה).

הבאקס המשיכו להרשים בשנים הקרובות ועשו פלייאוף אחרי פלייאוף אך לא הצליחו לשחזר את הישג השיא מ-71. עונת 74-75 הייתה עונה די מקוללת כשקארים סבל בתחילתה מפציעה שגרמה לבאקס לפתוח את העונה במאזן 3-13 שלילי, אחרי החזרה שלו שחקנים אחרים נפצעו (ג’ים פרייס שחק רק 41 משחקים כל השנה ובכל רגע נתון היו שחקני מפתח פצועים) והבאקס הסתפקו במאזן שלילי 38-44 ונותרו מחוץ לפלייאוף. בקיץ 75, אחרי עונת השפל הזו, קארים הנחית פצצה והודיע שהוא עוזב את הקבוצה והולך לשחק עם הלייקרס.

עונה אחת אחרי העזיבה של קארים הבאקס עוד עשו פלייאוף אבל משם הלכו לכמה שנות מעבר תחת המאמן המצוין דוני נלסון. הקבוצה כן הגיע לפלייאוף אבל לא הצליחה לייצר כוכב שייקח אותם לטופ. הבאקס המשיכו להיות קבוצת פלייאוף רלוונטית גם בשנות ש-80 תחת כוכבם החדש, סידני מונקרייף (עשה 5 שנות שיא בבאקס בין השנים 1981-1986 עם קצת מעל 20 נק’ למשחק). בשנים הללו הבאקס היו הקבוצה היחידה עד 2003 שהדיחה את הסלטיקס בסוויפ בסדרה של הטוב מ-7 (שנת 1983), היו היריבה הראשונה של ג’ורדן בפלייאוף (84, עונת הרוקי) והדיחו אותו וגם משחק הפרידה של ד"ר ג’יי מהענף היה נגדם בשנת 87.

שנות ה-90 היו מזעזעות לפרנצ’ייז שהפך לא תחרותי ונותר מחוץ לפלייאוף שנה אחרי שנה מ-1991 ועד העונה המקוצרת של 98-99 אז חזרו לפוסט סיזן ועפו סיבוב ראשון בסוויפ נגד הפייסרס של רג’י. המפנה החל בשנת 1994 אז הבאקס בחרו בדראפט את גלן ביג דוג רובינסון שהיה החלק הראשון ממה שיהפוך כמה שנים אחר כך, לביג 3 של מילווקי. ב-96 מינסוטה בחרו את ריי אלן בבחירה ה-5 ושלחו אותו לבאקס תמורת הזכויות לבחירה 4 של הבאקס, סטפון מרבורי ולבאקס סוף סוף היה כוכב על. ב-98 הבאקס השיגו את סם קאסל הותיק ואת טים תומאס הצעיר והשלימו קבוצה נפלאה ואטרקטיבית. אכן, הבאקס הגיעו בעונת 00-01 לגמר המזרח כשהם עוברים בדרך את המג’יק של טרייסי מקגריידי (33.8 נק’ ממוצע למשחק בסדרה הזו) ב-4 משחקים (3-1) ואת שארלוט הורנטס בסדרה קשה של 7 משחקים לפני שנעצרו בגמר המזרח נגד הסיקסרס הסופר חזקים של אלן אייברסון, דיקמבה מוטאמבו, ארון מק’קי ואריק סנואו.

אגב, בקיץ 00 הקבוצה בחרה את מייקל רד המוכשר בדראפט ואחרי הכישלון בגמר המזרח של 01 (7 משחקים נגד פילי כאמור) הם החליטו לעשות צעד שאמור היה להפוך אותם לאלפא דוגז של המזרח כשעשו טרייד שהביא להם את אנת’וני מייסון. אבל כמו שהלייקרס יגלו כמה שנים אחר כך, הרבה כוכבים זה לא אומר בהכרח הצלחה ולפעמים השלם קטן מסך חלקיו. כך היה בעונת 01-02 כאשר אולסטארים של הבאקס התפורר לחלוטין בגלל בעיות חברתיות בחדר ההלבשה. אנת’וני מייסון שבא כהבטחה סבל מבעיות משקל ולא הביא את עצמו לידי ביטוי ובמקביל הכוכבים בינם לבין עצמם ולבין המאמן סבלו בעיות וריבים והקבוצה אפילו לא נכנסה לפלייאוף.

בקיץ גלן רויבנסון נשלח בטרייד בשביל טוני קוקוץ’ ובחירת דראפט עתידית ובמהלך העונה הבאה ריי אלן נשלח לסיאטל תמורת גארי פייטון ודזמונד מייסון. הבאקס הגיעו לפלייאוף והודחו סיבוב ראשון בקיץ 2003 איבדו את פייטון שעבר ללייקרס (חזרה לנושא של שלם שקטן מסך חלקיו). משם זו הפכה להיות הקבוצה של מייקל רד כששחקנים שונים מגיעים לשחק סביבו (קית’ ואן הורן, ג’ו סמית’, דזמונד מייסון, טים תומאס, מייק ג’יימס, מו וויליאמס, טי ג’יי פורד, אנדרו בוגוט ועוד) אבל הקבוצה לא ממש חזרה להיות כוח במזרח. בעונת 08-09 מייקל רד החל לסבול מפציעות והפך ללא רלוונטי ובדראפט 2009 הקבוצה בחרה את ברנדון ג’נינגס ככוכב הבא שלהם. הקבוצה של תחילת העשור הזה בהנהגת ג’נינגס, מונטה אליס, דרו גודן ואחרים לא הצליחה להניב הישגים ואף נותרה מחוץ לפלייאוף מדי פעם.

בדראפט 2013 הקבוצה בחרה את יאניס, הגריק פריק ושם מתחיל הפרק האחרון שעדיין נמצא בריצה מבחינת הבאקס.

הוא שיהיה:
הבאקס עשו ויתור על ג’בארי פארקר הקיץ, מוצדק לטעמי ובעיקר שמרו על יציבות בסגל. המהלך המשמעותי הוא החתמתו של מייק בודנהולצר המצוין מאטלנטה, מתוך תקווה שסוף סוף נראה קבוצה מאומנת שמוציאה מעצמה את המקסימום. הבאקס הם אחת הקבוצות הטובות במזרח וככזו, חייבים לתת עונה ראויה וסוף סוף לעבור סיבוב במזרח. רק שתבינו, מאז עונת 00-01 הם לא עברו סיבוב בפלייאוף! זה בלתי נסבל לקבוצה שכמעט תמיד החזיקה כוכב על בסגל. קארים הביא אליפות, ריי אלן עשה אותם רלוונטים שוב ועכשיו תורו של יאניס לקחת את הקבוצה קדימה ואין תירוצים יותר עכשיו כשיש מאמן ברמה גבוהה סוף סוף אחרי טראומת קיד.

בנימה אישית:
מת על ריי אלן ודרכו, מחבב את הפרנצ’ייז. כל הכישלון שלהם בשני העשורים האחרונים מאכזב מאוד כי תמיד היה שם כוכב ואני מקווה שהשנה הם יצליחו לטפס חזרה לפחות לסיבוב השני כי יאניס הוא בהחלט שחקן סופר מלהיב שצריך להגיע לרמות הגבוהות.

לסיכום:

  • תסריט אופטימי: הבאקס מתחברים, יאניס אדיר, בודנהולצר מוציא מהם את המקס’ והם עוברים סיבוב בשעה טובה.

  • תסריט פסימי: חוזרים על העונה האחרונה שוב.

  • תסריט ריאלי: לדעתי יעברו הפעם סיבוב, די כמה אפשר להיכשל, הגיע הזמן לעשות משהו ראוי ונכון שהוויזארדס, הראפס, הסלטיקס והסיקסרס עדיפות על הנייר אבל זה הזמן של יאניס לתת בראש ולתת ערך מוסף.


#26

והיום: הבולס, סניף מינסוטה.

מינסוטה טימברוולבס:

פרופיל:
עיר: מיניאפוליס, מינסוטה.
אוכלוסיה: 388 אלף תושבים.
אולם: טארגט סנטר (19.3 אלף מושבים).
בעלים: גלן טיילור.
ג’נרל מנג’ר: טום ת’יבודו.
מאמן: טום ת’יבודו (עונה 2).

היסטוריה:
אליפויות: 0.
אליפויות קונפרנס: 0.
הופעות בפלייאוף: 9.

האגף המקצועי:
נשארו: ג’ימי באטלר, ג’ורג’י ג’יאנג, טאג’ גיבסון, טיוס ג’ונס, ג’סטין פאטון, דריק רוז, ג’ף טיג, קארל אנת’וני טאונס, אנדרו וויגינס.
הגיעו: אנת’וני טוליבר, ג’יימס נאנלי, ג’וש אוקוגי (רוקי), קייטה בייטס דיופ (רוקי), ג’ארד טרל (רוקי), לואול דנג, סי ג’יי וויליאמס.
עזבו: קול אלדריץ’, נמניה בייליצה, ארון ברוקס, אנת’וני בראון, ג’מאל קרופורד, מרכוס ג’ורג’ס האנט, אמיל ג’פרסון.
חופשיים שטרם הוחתמו: אין.

סך משכרות: 123,967,010 מ’ דולר.

רוסטר:
פוינט: טיג/ג’ונס/רוז
שוטינג: באטלר/אוקוגי
סמול: וויגינס/דנג/דיופ/נאנלי
פאוור: גיבסון/טוליבר
סנטר: טאונס/ג’יאנג/פאטון

מה שהיה:
הטי-וולבס הם אחד הפרנצ’ייזים הכי פחות מצליחים בליגה, הם נמצאים שם כבר 30 שנה אבל עשו רק 9 הופעות בפלייאוף ומעולם לא ניצחו את המערב. למעשה אפשר להגיד שהיסטורית יש מעט מאוד שחקנים ששווים אזכור אבל בראשם יש אחד ענק בקנה מידה היסטורי. הוולבס נכנסו לליגה בעונת 89-90 והיו לקבוצה שהוקמה במקום בו פעם שחקו הלייקרס, אלא שבניגוד ללייקרס, הם לא ממש הביאו הרבה כבוד לעיר מיניאפוליס. בעונת 96-97 הם עשו פלייאוף ראשון בהיסטוריה הקצרה שלהם וזה לא מקרי, שנה לפני כן הם בחרו בדראפט כישרון תיכונים גדול בשם קווין גארנט, מי שנחשב עד היום לזאב הגדול מכולם. אז בעונת הספומור שלו, גארנט בן ה-20, מחוזק בטים גוגליוטה האגדי ובסטפון מארבורי בן ה-19, עזר להכניס את הזאבים לפלייאוף לראשונה. זה נגמר בסוויפ קליל נגד הרוקטס של האקים (כן, גם מול גארנט האקים עשה מה בא לו).

הזאבים ימשיכו ויכנסו לפלייאוף בכל אחת מ-6 השנים הבאות ויודחו תמיד בסיבוב הראשון. בעונת 03-04, בהופעתם השמינית ברציפות בפלייאוף ואחרי 7 הדחות בסיבוב הראשון, הוולבס סוף סוף הצליחו לעבור סיבוב. בהנהגת קווין גארנט, שבשלב הזה כבר היה אחד השחקנים הטובים בליגה, הוולבס הדיחו את הנאגטס בעונת הרוקי של מלו ואת הקינגס המעולים לפני שנעצרו נגד הלייקרס (הקבוצה הראשונה שהייתה במיניאפוליס) בגמר המערב. גארנט עשה עונה אדירה של 24.2 נק’, 13.9 רב’, 5 אס’, 2.2 חס’, 1.5 חט’ ו-49.9% מהשדה והציג גם הגנה אגדית. סביבו עזרו סם קאסל ולטרל ספריוול הותיקים, וולי שרביאק הקלעי המוכשר וגם פרד הויברג (מאמן הבולס לימים) ואחד, האיש והפלופ, מייקל אלווקאנדי. ראוי לציין שסם קאסל החמיץ חלקים מהסדרה נגד הלייקרס בגלל פציעה וזה בטח לא עזר ואולי מנע מהוולבס עליה היסטורית לגמר הנ.ב.א.

עונה אחר כך, למרות סגל זהה, הוולבס עשו עונה מבולגת ולבסוף על חודו של משחק אחד, נותרו מחוץ לפלייאוף לראשונה אחרי 8 שנים רצופות בפנים. בקיץ 2005 הקבוצה מינתה את דוויין קייסי למאמן ובחרה בדראפט את ברייסי רייט הידוע (אוהדי ירושלים מתגעגעים). במהלך השנתיים הקרובות הקבוצה תעשה מספר טריידים לא משמעותיים כשהשם הכי גדול שעזב הוא קאסל בן ה-35 והכי גדול שהגיע הוא ריקי דייויס בן ה-4 (מנטלית). המהלך אולי המפוקפק ביותר שהקבוצה עשתה בתקופה הזו היה כאשר בקיץ 2006 (אחרי עוד שנה מחוץ לפלייאוף), הם בחרו את ברנדון רוי המוכשר בדראפט ושלחו אותו לבלייזרס בשביל רנדי פוי וכסף. אכן מהלך נפלא.

בקיץ 2007, אחרי 3 שנים כושלות מחוץ לפלייאוף, הקבוצה עשתה לכוכבה הגדול, גארנט, טובה והסכימה לשלוח אותו בטרייד לסלטיקס תמורת אל ג’פרסון, תיאו רטליף, ג’ראלד גרין, סבסטיאן טלפייר וראין גומס. סה"כ חבילה שעל הנייר הציגה כמה פוטנציאלים צעירים. בהמשך הקבוצה המשיכה לעשות טריידים על שחקנים שונים ולמעשה פרקה את הקבוצה לגמרי בדרך לבניה מחדש. דראפט 2008 היה נקודת מפנה, הקבוצה בחרה את OJ מאיו בדראפט ושלחה אותו יחד עם עוד כמה שחקנים לממפיס בשביל הרוקי שלהם, קווין לאב ועוד כמה שחקני רוטציה. זה היה מהלך מצוין שנתן לוולבס כוכב חדש לבנות סביבו.

שנה אחרי שנה לאב העמיד מספרים מפוצצים בהתקפה וברב’ ולמרות צוות מסייע סולידי מאוד בהנהגת חבר’ה כמו קווין מרטין, ניקולה פקוביץ’, ריקי רוביו ואחרים, הקבוצה לא הצליחה להגיע קרוב לפלייאוף. בקיץ 2014 הוולבס שלחו את קווין לאב לקליבלנד בשביל לעזור לבן השב לברון ג’יימס לקחת אליפות ובתמורה הקבוצה קיבלה את אנדרו וויגינס הרוקי (וגם את אנת’וני בנט אגב…). בדראפט 2015 הוולבס בחרו את קארל אנת’וני טאונס וסוף עונת 15-16 החתימו את טום ת’יבודו המוערך כמאמן וג’נרל מנג’ר. המהלך האחרון בדרך לחזרה לפלייאוף היה החתמתו של ג’ימי באטלר משיקגו ואחר כך הגיעו גם ג’ף טיג, טאג’ גיבסון ודריק רוז ומושבת שיקגו הקטנה גדלה. בעונה האחרונה הקבוצה סוף סוף עשתה פלייאוף והנאחס נשבר.

הוא שיהיה:
הוולבס החתימו הקיץ את לואול דנג ומושבת שיקגו הפכה רשמית לסניף של עיר הרוחות. הקיץ כולו עומד בסימן חוסר הרצון של ת’יבודו מקאט ו-וויגינס, מבעיות פנימיות על באטלר ועוד כל מיני שטויות פנימיות. סה"כ זה היה קיץ שקט בגזרה המקצועית אבל רועש בגזרת חדר ההלבשה ולא ברור האם ת’יבודו יזכה לסיים שם את העונה. העונה הקרובה תלויה ברצון של קאט לנסות לשמור, ברצון של באטלר לשחק שם בכלל ובסבלנות של ת’יבס כלפי המערכת כולה. צריך לשים לב לבחירת הדראפט קייטה בייטס דיופ שמאיים להיות אחלה רול פלייר בשני צידי המגרש ועשוי להיות בינגו של הוולבס וחיזוק חשוב לספסל. מהלך פחות ברור היה החתמתו של רוז מחדש, מה שיחסל את הדקות של טיוס ג’ונס המוכשר וזה די חבל כי הפוטנציאל שם.

בנימה אישית:
גארנט אחד השחקנים האהובים עליי, לוחם חסר פחד עם IQ כדורסל נדיר. הוא הוציא את המקס’ מהוולבס אבל יש גבול למה אפשר לעשות עם עזרה מוגבלת. סה"כ כבר 25 שנה ברצף שיש כוכב בסגל אבל אחרי גארנט הקשוח, זה היה לאב הרך ועכשו קאט העוד יותר רך שלא מביאים את הקשיחות הנחוצה. אני ממש מקווה שדנג ישקם שם את הקריירה חלקית, שבאטלר ירצה לשחק ושהוולבס יעשו שוב פלייאוף, הם הקבוצה של העתיד רק לא בטוח שהעתיד הזה כולל את ת’יבודו שנראה קצת נטע זר בקבוצה הצעירה הזו.

לסיכום:

  • תסריט אופטימי: קאט מנסה לשמור, באטלר שמח להישאר, דנג מוסיף הגנה בכנף, הברכיים של רוז חותמות לעונה שלמה והקבוצה עושה קפיצת מדרגה לעומת שנה שעברה בדרך לעונה של 49-50 ניצחונות ומקום 4-5 במערב. בפלייאוף הם מדהימים את הבלייזרס/ת’אנדר ועולים לחצי הגמר, שם זה נגמר נגד הרוקטס/ווריירס. בקיץ הבא באטלר חותם מחדש.

  • תסריט פסימי: באטלר לא מרוצה ובורח בטרייד באמצע העונה, קאט לא שומר, ת’יבס מתייאש ועוזב ו-וויגינס ממשיך לחשוב שהוא כישרון על ולוקח על עצמו יותר מדי. הוולבס מתפוררים חברתית ועושים עונה של 40-41 ניצחונות ונשארים מחוץ לפלייאוף.

  • תסריט ריאלי: במינימום ישחזרו את שנה שעברה, יגיעו לפלייאוף או יסיימו 9 (תלוי ברמת המערב), גג סיבוב ראשון והביתה. אין שם מספיק אופי וקשיחות ליותר מזה ודנג לא יכול לעזור יותר מדי.


#27

והיום: השקנאי, הגבה ורוח הקודש.

ניו אורלינס פליקנס:

פרופיל:
עיר: ניו אורלינס, לואיזיאנה.
אוכלוסיה: 486 אלף תושבים.
אולם: סמות’י קינג סנטר (16.8 אלף מושבים).
בעלים: טום בנסון.
ג’נרל מנג’ר: דל דמפס.
מאמן: אלווין ג’נטרי (עונה 4).

היסטוריה:
אליפויות: 0.
אליפויות קונפרנס: 0.
הופעות בפלייאוף: 7.

האגף המקצועי:
נשארו: אלכסיס אג’ינסה, איאן קלארק, אנת’וני דייויס, סולומון היל, שיק דיאלו, ג’רו הולידיי, פרנק ג’קסון, ניקולה מירוטיץ’, אטוואן מור, דריוס מילר, אמקה אוקאפור (לא מובטח).
הגיעו: אלפריד פייטון, ג’וליוס רנדל,טרבון בלוייט (רוקי), טרוי וויליאמס, ג’ליל אוקאפור.
עזבו: רג’ון רונדו, דמארכוס קאזינס, צ’רלס קוק, ג’ורדן קרופורד, דאנדרה ליגינס, טוני קאר (רוקי שנבחר השנה).
חופשיים שטרם הוחתמו: אין.
סך משכרות: 116,160,110 מ’ דולר.

רוסטר:
פוינט: פייטון/ג’קסון/מוריס
שוטינג: הולידיי/קלארק
סמול: מירוטיץ’/מור/מילר/היל/וויליאמס
פאוור: רנדל/דיאלו
סנטר: דייויס/אג’ינסה/ג’אליל אוקאפור/אמאקה אוקאפור

מה שהיה:
הקבוצה עם ההיסטוריה כמעט הכי קצרה בליגה אך עם זאת אחת המורכבות, קבוצה שהחליפה שם, עברה בין ערים, בלגן שלם. היו נסיונות להביא קבוצה לעיר עוד בשנות ה-60 ו-70 אך זה לא הצליח בנוסף הקבוצה המקורית של העיר, הג’אז, עזבו ב-79 ליוטה. ב-94 כמעט הצליחו להביא לעיר קבוצה כאשר מינסוטה הסתבכו כלכלית אך עניינים כלכליים גרמו להנהלת הנ.ב.א להטיל וטו על המהלך. לבסוף זה קרה בעקיפין. הבלגן מתחיל ב-88 אז קמו השארלוט הורנטס תחת הבעלות של ג’ורג’ שין שניצל את הרחבת הליגה (כתבתי על ההתחלה של ההורנטס בפוסט של שארלוט בובקטס). ההורנטס שחקו בשארלוט במשך 14 שנים ואז שין העביר את הפרנצ’ייז לניו אורלינס ולראשונה מאז העזיבה של הג’אז ב-79, הייתה קבוצה בעיר. בינתיים שארלוט חזרו לחיים שנתיים אחרי כבובקטס אבל זה פחות משנה לנו.

עונת 02-03 הייתה הראשונה של ההורנטס בניו אורלינס ואפילו הסמל היה כמו זה של שארלוט. כוכבי הקבוצה היו החבר’ה משארלוט, ג’מאל משבורן, בארון דייויס ודייויד ווסלי. הקבוצה הגיעה לפלייאוף והודחה בסיבוב הראשון נגד הסיקסרס. עם סגל די דומה הקבוצה שוב הגיעה לפלייאוף שנה אחרי והודחה בסיבוב הראשון, הפעם ע"י מיאמי. שימו לב שהקבוצה משחקת באותן שנים במזרח, זכר לשארלוט, הבית הקודם שלהם. עונת 04-05 הייתה הראשונה של ההורנטס במערב מאז המעבר לניו אורלינס וזה לא יפתיע שהם סיימו מחוץ לפלייאוף כשאת הקבוצה מובילים בארון דייויס, לי ניילון (ההוא מבני השרון) ועוד כמה שחקני משנה סבירים.

פה הבלגן ממשיך, אז היה לנו מעבר משארלוט לניו אורלינס ואז הם שחקו במזרח ואחר כך במערב אז עכשיו שימו לב, ב-2005 היה אסון הטבע הוריקן קטרינה ובעקבותיו, ההורנטס נאלצו לעזוב את ניו אורלינס מוכת האסון ועברו לשחק באוקלהומה סיטי. שם הקבוצה היה זמנית ניו אורלינס/אוקלהומה סיטי הורנטס. באותו קיץ, רגע לפני שמתחילים עונה באוקלהומה סיטי, ההורנטס בחרו בדראפט את כריס פול שיהפוך לשחקן הפרנצ’ייז שלהם בשנים הבאות. פול חבר לבחירת הדראפט משנתיים לפני כן, דייויד ווסט וביחד עם צוות משלים בינוני החלו להריץ את הקבוצה. זה נגמר בלי פלייאוף באותה עונה וגם שנה אחר כך (גם היא באוקלהומה סיטי) זה נגמר מחוץ לפלייאוף למרות הצטרפותו של פג’ה סטויאקוביץ’ לחבורה.

ב-2007 הקבוצה חזרה הביתה רשמית והפכה שוב להיות ניו אורלינס הורנטס. בשלב הזה כריס פול כבר היה כוכב על (נאבק עם דרון וויליאמס על תואר הרכז הטוב בליגה, לכו תבינו), ווסט היה נפלא, סטויאקוביץ’ עוד היה שם, טייסון צ’נדלר הצטרף לחגיגה וחבר’ה כמו בונזי וולס, ג’נרו פארגו (אח של), מו פטרסון ובובי ג’קסון (השחקן השישי של העונה כשהיה במדי הקינגס) עזרו להרכיב יופי של קבוצה. כנראה שהחזרה לניו אורלינס עשתה טובה מוראלית כי הקבוצה לא רק נכנסה לפלייאוף אלא אפילו הדיחה את דאלאס בדרך לחצי הגמר האזורי, שם זה נגמר נגד הספרס הסופר חזקים.

הקבוצה בסופו של דבר לא הצליחו לעשות את קפיצת המדרגה המיוחלת והשנתיים הבאות היו לא הישגיות במיוחד, כולל שנה מחוץ לפלייאוף. בקיץ 2011 הקבוצה שלחה את כוכבה כריס פול בטרייד לקליפרס לאחר סאגה עם הלייקרס דווקא. תחילת הסיפור בסוף 2010 אז הליגה רכשה את הקבוצה מידי הבעלים ג’ורג’ שין לאחר שלא יכל יותר כלכלית לנהל את העסק. הבעיה עם קבוצה בבעלות היא ליגה היא, ובכן, שהליגה מחליטה הכל בנוגע לקבוצה ולא ברור כמה זה ספורטיבי. בקיץ 2011 הלייקרס הגישו הצעה על כריס פול שכללה מעבר של פאו גאסול ליוסטון וההורנטס היו אמורים לקבל את למאס אודום, לואיס סקולה, קווין מרטין וגוראן דראגיץ’ כמו גם בחירת דראפט מהרוקטס. הטרייד המשולש שרקח דל דמפסי, המנג’ר של ההורנטס, נראה טוב על הנייר אך דייויד סטרן, נציג הליגה, התערב והפיל את הטרייד. המוזר הוא שהליגה הודיעה אחרי רכישת הקבוצה שסמכויות הניהול יהיו בידי הצוות הניהולי של ההורנטס ובראש, דל דמפסי אבל זה לא הפריע לסטרן לחלוק עליו ולמנוע את המעבר של פול ללייקרס. כריס פול זעם ואמר שלא יגיע למחנה האימונים של ההונטרס ולאחר שיחות עם עוד כמה קבוצות (כמו הניקס), הוחלט לאשר טרייד של פול לקליפרס.

בקיץ 2012 הקבוצה נרכשה ע"י טום בנסון ובאותו קיץ הקבוצה בחרה בדראפט את אנת’וני דייויס. ב-2014 הבלגן נמשך כאשר השם, הורנטס, חזר לשארלוט שויתרו על בובקטס ובאותו קיץ ניו אורלינס בחרו את שמם החדש והנוכחי, הפליקנס. בעונת 14-15 חזרה הקבוצה לראשונה לפלייאוף על גבו של אנת’וני דייויס בעונה אדירה אך כמובן עפו סיבוב ראשון. אחרי שנתיים הפסקה חזרו הפליקנס בשנה האחרונה לפלייאוף ואפילו עברו סיבוב לראשונה מאז 2008 אך שם זה נגמר. אז מה היה לנו? שארלוט הורנטס שהפכו לניו אורלינס הורנטס שהפכו לניו אורלינס/אוקלהומה סיטי הורנטס שהפכו שוב לניו אורלינס הורנטס שהפכו לניו אורלינס פליקנס. היה לנו גם בלגן שלם סביב כריס פול, חילופי הנהלה, מעבר לידי הליגה ושוב מעבר לידיים פרטיות. בלגן אמרתי?

הוא שיהיה:
הקיץ הזה היה, ובכן, בלגן כמובן. הקבוצה שהשיגה את דמרכוס קאזינס במהלך עונת 16-17, איבדה אותו לפציעה במהלך העונה שעברה, מה שפגע בהם בפלייאוף, לבסוף איבדה אותו סופית כאשר עזב הקיץ לווריירס. לא מספיק? גם ראג’ון רונדו היעיל נטש אחרי שנה טובה ולא ברור איך זה ישפיע על ג’רו הולידיי ששחק מצוין לידו, בעיקר בפלייאוף האחרון (דמיאן לילארד יאשר את זה). בנוסף, הקבוצה יצרה איחוד זמני בין אמאקה לג’ליל אוקאפור (סיכוי טוב ששניהם לא ישחקו שם בפועל), השיגו את ג’וליוס רנדל במחיר מצחיק ואת אלפריד פייטון מינוס השיער (לא היה מקום מתחת לתקרה לשיער שלו אז הוא הסתפר). שורה תחתונה, יש שם קבוצה טובה ומגוונת אבל הם לא החליפו את השכל של רונדו ואת הכישרון של בוגי והשאלה היא איך זה יעבוד. דייויס יצטרך השנה לשחק בעיקר סנטר אחרי עזיבה בוגי והולידיי ישחק כמוביל כדור נוסף ליד פייטון. יהיה קו קדמי מעניין עם מירוטיץ’ אבל לא ברור איך זה יעבוד הגנתית כשמירוטיץ’ ורנדל ישחקו יחד (וזה יקרה לא מעט).

בקיצור, תהיה עונה מעניינת, הפליקנס שווים פלייאוף אבל אף אחד לא יפול מהכיסא אם יסיימו רק 9 במערב העמוס של השנה. מבחינת הקבוצה, השמועות שרצות לאחרונה על דייויס אמנם עדיין לא מדאיגות (מחויב לעוד שנתיים) אבל ברור ששנה רעה עשויה לדחוף אותו ללחוץ על ההנהלה לעשות עליו טרייד בקיץ מתוך הבנה שהוא לא יחדש חוזה ואז יהיה שם באמת בלגן. בהצלחה.

בנימה אישית:
חיבבתי את כריס פול, מחבב את AD, סה"כ רואה בקבוצה משהו חביב שלא שווה יותר מסיבוב ראשון השנה. לא יודע איך זה יגמר אבל מה שבטוח זה שאם דייויס יעזוב זו תהיה מכה אנושה וייקח להם זמן להתאושש מזה. מקווה שתהיה להם שנה טובה של פלייאוף ואולי הם יצליחו למצוא עוד איזה מהלך משנה עונה כפי שעשו עם בוגי ומירוטיץ’ שבאו בטריידים מפתיעים באמצע עונה.

לסיכום:

  • תסריט אופטימי: הפליקנס רצים לאחלה עונה, דייויס מפלצת, רנדל מוכיח שהלייקרס היו פראיירים, הולידיי ממשיך את היכולת מהפלייאוף והפליקנס מנצחים 50 משחקים בדרך לפלייאוף, שם הם מפתיעים בסיבוב הראשון ועפים בחצי שוב.

  • תסריט פסימי: העזיבה של רונדו מתבררת כבעיה, הקו הקדמי הלא מאוזן חורק קלות ודייויס מתוסכל. הקבוצה מסיימת במאזן חיובי כמובן אבל מסיימים 9 ולא נכנסים לפלייאוף.

  • תסריט ריאלי: הם רצו בסדר אחרי הפציעה של בוגי ונתנו פלייאוף מעולה בלעדיו אז הם יכולים להסתדר, בטח כשרנדל נוסף לקו הקדמי. הקבוצה מצליחה לשחזר את 48 הניצחונות של שנה שעברה, זה מספיק למקום 8 והדחה בסיבוב הראשון.


#28

והיום: מסעות החד קרן במכה של הכדורסל.

ניו יורק ניקס:

פרופיל:
עיר: ניו יורק סיטי, ניו יורק.
אוכלוסיה: 8.2 מיליון תושבים.
אולם: מדיסון סקוור גארדן (19.8 אלף מושבים).
בעלים: ג’ים דולן.
ג’נרל מנג’ר: סטיב מילס.
מאמן: דייויד פיטצדייל (עונה 1).

היסטוריה:
אליפויות: 2.
אליפויות קונפרנס: 8.
הופעות בפלייאוף: 38.

האגף המקצועי:
נשארו: רון בייקר, דמיאן דוטסון, טים הארדוויי, אנס קאנטר, לוק קורנט, קורטני לי, עמנואל מודאי, ג’ואקים נואה, פרנק ניליקינה, קריסטפס פורזינגיס, לאנס תומאס, טריי ברק (לא מובטח).
הגיעו: מריו הזוניה, קווין נוקס (רוקי), מיטשל רובינסון (רוקי), קאדים אלן, אלונזו טרייר (רוקי), נואה וונלה.
עזבו: קייל או’קווין, טרוי וויליאמס, מייקל ביזלי, ג’ארט ג’ק.
חופשיים שטרם הוחתמו: אייזאה היקס (מוגבל).

סך משכרות: 112,071,393 מ’ דולר.

רוסטר:
פוינט: ברק/ניליקינה/מודאיי/אלן
שוטינג: לי/בייקר/דוטסון
סמול: הארדוויי/הזונייה/נוקס/תומאס
פאוור: פורזינגיס/וונלה
סנטר: קאנטר/רובינסון/קורנט/נואה

מה שהיה:
הניקס הם אחת מהקבוצות המקוריות של הליגה, הם היו שם מההתחלה בשנת 1946 ואפילו נשארו מאז ומעולם עם אותו השם. משנת 46 ועד תחילת שנות ה-60 אין הרבה מה לספר, הניקס הובלו בעשור הראשון ע"י ג’ו לופצ’יק שהיה שחקן קולג’ים שהוחתם בקבוצה (כשהליגה רק קמה אז כמובן שלא היה עדיין מאגר שחקנים אז קבוצות פשוט החתימו שחקני קולג’ מהערים שבסביבתן) אך לא הצליח להוביל את הניקרבוקרס לאליפות. בשנת 64 הניקס בחרו בדראפט את הסנטר המוכשר ממכללת גמבלינג סטייט והמזל החל להשתנות לפרנצ’ייז הזה. למרות עונת רוקי של 19.5 נק’ ו-14.7 רב’ הניקס עדיין לא זכו בתואר. בשנת 67 הניקס הוסיפו מהדראפט את וולט פרייז’ר, הרכז המוכשר מאוניברסיטת דרום אילנוי. ההצלחה הגיעה בעונת 69-70 אז קבוצה מצוינת שכללה את ריד, פרייז’ר, ביל ברדלי, דייב ד’בושר ודיק בארנט הצליחה להדיח בפלייאוף המזרחי את הבאקס של קארים בדרך לניצחון בגמר על הלייקרס של ווילט, ג’רי ווסט ואלג’ין ביילור ולזכות באליפות היסטורית. סיפור מעניין הוא שבמשחק 5 הניקס איבדו את כוכבם וויליס ריד לקרע בשריר ברגל ימין אך הוא בכל צלע חזרה למגרש וניסה לשחק. לעזור הוא לא עזר אבל הרוח שלו גרמה לאחרים לתת יותר.

בעונת 71-72 הלייקרס השיגו נקמה כשגברו על הניקס בגמר הנ.ב.א אבל כבר בשנה שלאחר מכן נערך הקרב השלישי בין הפרנצ’ייזים הותיקים בגמר. הניקס הגיעו מחוזקים עם ארל מונרו בסגל (היה הכוכב של בולטימור בולטס שהיו כוח גדול באותן שנים) ועדיין עם ריד, פרייז’ר, ד’בושר, בראדלי וג’רי לוקאס. הלייקרס עם ווילט, בשלב הזה בן 36, ווסט, בן 34 כבר וגייל גודריץ’ לא הצליחו לעצור את הניקס שניצחו די בקלות 4-1 בסדרה למרות 5 משחקים צמודים. הניקס חגגו אליפות שנייה ונראו דומיננטים מתמיד. הניקס חוו עוד עונה אחת בטופ כששנה אחר כך הגיעו לגמר המזרח והודחו שם ע"י הסלטיקס החזקים. בסוף עונת 73-74 ואחרי ההפסד לסלטיקס, וויליס ריד הודיע על פרישה והניקס נאלצו שוב לחוות את החלקים הפחות נעימים של הטבלה. אחרי כמה שנים מחוץ לפלייאוף, הניקס חוו הצלחה רגעית כשבפלייאוף של 78, בהנהגת בוב מקאדו המצוין, הצליחו להגיע לחצי גמר המזרח אך שם הודחו נגד הסיקסרס.

שנייה לפני פתיחת עונת 82-83 הניקס שלחו את מייקל ריי ריצ’ארדסון (זה בסדר שהוא לא אומר לכם כלום) לווריירס תמורת כוכב העל ברנארד קינג. החתמתו של קינג החזירה את הניקס לרלוונטיות לראשונה אחרי כמעט עשור והקבוצה רצה בעונת הבכורה שלו לחצי גמר המזרח שם נעצרו נגד הסיקסרס של מוזס מלון, מו צ’יקס וד"ר ג’יי (חתיכת קבוצה אה?). במהלך עונת 84-85 ברנארד קינג נפצע בברך והוא לא יחזור לתפקוד מלא עד עונת 87-88 (שנתיים שיקום!). בהיעדרו הניקס הפסידו בלי סוף ובקיץ 85 עם הבחירה הראשונה בדראפט, בחרו את פטריק יואינג, כוכבה של מכללת ג’ורג’טאון. אחרי עזיבתו של קינג בטרייד בקיץ 87, הקבוצה הפכה בלעדית לזו של פט יואינג כאשר בעזרת מארק ג’קסון הצעיר וצ’ארלס אוקלי הקשוח, הוביל את הניקס לחצי גמר המזרח ב-89. שנות ה-90 היו בסימן היריבות הגדולה בין הבולס לניקס, הקרב על הכבוד בין עיר הרוחות לתפוח הגדול, שתי הערים הגדולות של החוף המזרחי.

המשחקים בין הקבוצות היו עמוסים בקטטות, טראש טוק, אמוציות, אפילו המאמנים נגררו לפעמים לבלגן. ג’ורדן וסטארקס, ג’ורדן ומקדניאלס, כולם על כולם, בלגן אחד שלם. חפשו ביוטיוב The Chicago Bulls & The New York Knicks Brawl 1994, תראו מה שהלך שם, טירוף מוחלט. בעונת 93-94 הניקס קיבלו צ’אנס אמתי לאליפות כשג’ורדן היה בפרישה הראשונה שלו. הניקס ניצחו את הבולס של פיפן בפלייאוף המזרחי והגיעו עד לגמר הנ.ב.א אלא ששם הם נתקלו בהאקים והרוקטס והפסידו ב-7 משחקים. בעונת 98-99 (המקוצרת) הניקס חזרו לגמר הנ.ב.א (הפרישה השנייה של מייקל) רק כדי לחטוף 4-1 קל מהכוח העולה החדש של הליגה, הסן אנטוניו ספרס. מעט אחרי, יואינג פורש והניקס הפכו ללא רלוונטים להרבה שנים, עונה אחרי עונה של מאזן שלילי וכישלון ומדי פעם כניסות לפלייאוף והדחה מהירה. ב-2010 הניקס החתימו את אמארה סטודמאייר המצוין מפיניקס ובאמצע אותה עונה השיגו גם את כרמלו אנת’וני וצ’ונסי בילאפס מדנבר. כל זה לא עזר לקבוצה שאמנם הגיעה 3 שנים ברציפות לפלייאוף אך מעולם לא עברה את חצי הגמר המזרחי. בשנים 2013-2016 הניקס בעיקרו חוו כשלונות בדרך לפלייאוף עם שחקנים כמו ברניאני, שבד, ג’יי אר סמית’ והשאריות של אמארה. מלו לבד לא יכל לעזור לסגל הזה. בדראפט 2015 הניקס בחרו בקריסטפס פורזינגיס ואחרי שנתיים שלו תחת מלו, הניקס שחררו את אנת’וני בקיץ 2017 והמפתחות עברו בלעדית לידי הלטבי.

הוא שיהיה:
הניקס עשו בקיץ הזה דראפט מעניין, מצד אחד בחרו בבחירה גבוהה בנוקס שרבים רואים בו פוטנציאל פלופ אך בליגת הקיץ הרשים למדי ומצד שני בבחירה מאוחרת בסיבוב השני הרימו את רובינסון שמאיים להיות חתיכת גניבה וגבוה מרשים. מעבר לזה הניקס התמקדו בהחתמת שחקנים לשנה אחת כשהעיניים לקיץ הבא, אז לניקס יהיה פורזינגיס בריא וכסף לחוזה מקס’ אחד. העונה הזו אמורה להיות סתמית לחלוטין, אולי פלייאוף, אולי לא, זה לא ממש משנה, העיקר שפורזי יחלים כראוי ושאיזשהו כוכב ירצה לבוא לתפוח בקיץ הבא. הניקס עשו מהלך טוב עם הבאתו של דייויד פיטצדייל למשרת המאמן וכמו מילווקי, סוף סוף נראה קבוצה מאומנת בניו יורק. הפרצ’ייז הזה תמיד הצליח למשוך כוכבים אבל כיום כשג’ורג’ מעדיף את OKC, קוואי תקוע בקנדה ובוגי לוקח MLE, זה מסובך יותר. יהיה סתמי השנה ומאוד מעניין בשנה הבאה.

בנימה אישית:
בתור אוהד בולס אני כמובן לא מת על הניקס אבל שני העשורים האחרונים שלהם כל כך מעוררי רחמים וכל כך רחוקים משנות ריד ואז שנות יואינג עד שאי אפשר לשנוא אותם כבר. הם קבוצה חשובה בליגה וכולי תקווה שהם יצליחו למצוא כיוון ודרך בקיץ הבא ושפורזי פשוט יהיה בריא (זה לא מובן מאילו).

לסיכום:

  • תסריט אופטימי: פורזי נשאר בחוץ כל השנה, רובינסון ונוקס מבטיחים וכל השאר גרועים, הארדוויי זורק 30 אחוז מהשדה והניקס מרוויחים עוד בחירת טופ 7 לקיץ הבא.

  • תסריט פסימי: שני הרוקיז לא מספיק טובים, פורזי חוזר ונפצע שוב, הניקס מסיימים נמוך אבל לא מצליחים למשוך כוכב בקיץ הבא והבינוניות נמשכת.

  • תסריט ריאלי: הם יהיו קבוצה סבירה, לא הכי גרועים אבל לא ברמת פלייאוף. ינצחו לדעתי 25-30 משחקים ויבחרו טופ 10 בקיץ הבא.