כל מילה בסלע.
ווסטברוק זה שחקן שמאוד סלדתי ממנו בשיאו, בדיוק מסיבות כמעט זהות, מהרגע שדוראנט ברח, הוא העדיף סטטיסטיקה על פני הישגים, אני מסכים. כל הקבוצה עבדה למען הטריפל דאבלים שלו וזה היה קצת מגעיל.
בנוגע להארדן, אני לא מסכים. הארדן שחקן על, יוסטון גם בניגוד לאוקלהומה הייתה קבוצה רצינית שהייתה תחרותית בפלייאוף. כולל הסדרה ההיא מול גולדן סטייט. הכי קרוב שהיה לעצירת המפלצת.
בנוגע לשאקטין, אני מבין שהכוונה הייתה שהם עושים דברים מגוחכים. אבל אני רק מזכיר שהסיבה שלא ראית את זה בעבר היא כי פשוט לא היה דבר כזה. מדובר בסגמנט שמטרתו לעשות צ׳רי פיקינג ולהגחיך. ד"ש למקגי שהיה לא רע וזה שם לו תווית בתחילת הקריירה.
בנוגע להגנה של שחקנים. כמו שאמרת המדע והטכנולוגיה השתפרו, היום במשחק עם אוריינטציה התקפית כל כך, עולה השאלה האם לאחד כמו הארדן לא עדיף לשמור אנרגיה לפעמים על מנת להיות יותר אפקטיבי בהתקפה. המשחק השתכלל גם בפן הזה.
מסכים, כמות המשחקים באמת מוגזמת. יש פה שילוב של כמות משחקים עצומה וליגה שמתמרצת קבוצות גם להפסיד. היורוליג לא דוגמא טובה כי אין לאף קבוצה על הנייר אינטרס לנסות להפסיד, אין איזה פרס שמחכה בקצה המנהרה. זו כמובן לא הבעיה היחידה. אף אחד לא טוען שהליגה מושלמת, אבל הפלייאין לטעמי ניסיון מעניין מאוד כדי לשפר את העניין הזה.
שחקנים כמו מיצ׳ל תמיד היו ותמיד יהיו, מה שהשתנה זה האינפלציה בנקודות, שלדעתי היא מבורכת ורק מעידה על השיפור המטורף.
ולגבי קרי ולברון, אני יכול להוסיף לזה גם את דוראנט, דונצ׳יץ׳, יוקיץ׳, יאניס ועוד.
התופעה של הסטאט פאדינג אכן מתרחבת בשנים האחרונות אבל זה לא ברמה שציינת/רמזת.
