ודווין בוקר הביא את פינקס לגמר, ומיאמי היט הגיעו לגמר פעמים בשנים האחרונות עם ג’ימי באטלר כשחקן המוביל ואיזה 3 שחקני g league בסגל (אין לי לב להיות דמגוג ולהגיד שהוא הביא אותם לגמר). לפעמים קבוצות בינוניות מגיעות לגמר. קצת מזל, קצת מצ’אפים שנופלים על הצד הנכון.
בשני המקרים ההדחה של המאבריקס לוותה בסדרה בה הוא היה בינוני במקרה הטוב ולא נראה שהוא הצליח לתת לקבוצה שלו סיכוי אמיתי.
לוקה יותר טוב מדווין בוקר וג’ימי באטלר, אבל שוב - הוא הרבה יותר קרוב לאזור חיוג שלהם מאשר לשחקנים היסטורים אמיתיים. להגיד לברון וקרי זה לא הוגן כי הם באמת בטופ של הטופ - אז לצורך העניין - קוואי בעונה ההיא כשהיה בריא, יוקיץ’, יאניס - כולם באופן ברור טובים ממנו משמעותית ויותר קל לבנות סביבם קבוצה. אני מרגיש שהדיבור סביבו זה כאילו הוא בחבורה שלהם כשבעיניי הוא ממש לא.
לא בדיוק… מזכיר שכריס פול עוד לא היה פנסיונר, דיאנדרה אייטון עוד לא גילה את הסוני פלייסטיישן והייתה שם קבוצה ברמה מאוד מאוד גבוהה (שדונצ׳יץ׳ שבר לגמרי בעונה שלאחר כך).
הישג מטורף אבל במזרח המאוד מאוד מאוד חלש.
הוא היה בנקודת אור היחידה גם מול גולדן סטייט בגמר המערב וגם נגד בוסטון (כשקיירי נעלם לגמרי).
הוא לגמרי כן באיזור חיוג של כולם, בטח של יאניס שלא הבנתי איזה קבוצה קל לבנות סביבו (מזכיר שהוא היה קרוב מידת נעליים אחת של דוראנט להיות ללא אליפות כרגע כשהנהלת הבאקס שנה אחר שנה לא מצליחה לבנות לו קבוצה לאליפות).
יוקיץ׳ ולברון בהחלט בליגה משל עצמם. מעבר לזה שכבר טענתי פה שלברון בעיניי הכי גדול אי פעם, אני גם מרגיש בנוח להגיד שיוקיץ׳ הוא טופ 5 בהיסטוריה.
ללוקה יש עוד הרבה מה להוכיח אבל הוא כן טיר מעל כל הליגה מלבד יוקיץ׳.
ולאור חולשת המזרח כמעט כל הקריירה של לברון, זה לא ניפח גדול של הישגיו הסטאטיסטיים?
גם בעיני הוא בטופ 2, ובסוף כנראה שאכנע לעליונות המוחלטת של מספרי הקריירה של לברון…
איזה טופ 2 על מה אתם מדברים. הבנאדם בעידן שלו לא הצליח להתגבר על שחקנים בדור שלו כמו סטף קרי או דוראנט שלקחו לו טבעות. מה הופך אותו למספר 2? שהוא הפסיד הכי הרבה גמרים? שהוא שיחק עם מלא שחקנים שיכנסו להיכל התהילה ותמיד מכר לכולם שהוא לבד? הבנאדם מנפח מספרים באובססיביות, עושה הצגות בליגה רכה ממילא, לא עושה הגנה 95% מהעונה כבר שנים, ובלי קשר הוא פוסי. מדברים על המספרים שלו, בחייאת הוא משחק 20 שנה בליגה של 100+ נקודות למשחק לקבוצה. זה לא רלוונטי כבר.
גם בתקופת ג׳ורדן המזרח לא היה בדיוק אימפריה.
פחות או יותר אחרי האליפות השנייה של דטרויט…
“לא הצליח להתגבר על שחקנים בדור שלו כמו סטף קרי או דוראנט” - בעצם שחקנים מספר 2 ו-3 בדור שלו חברו יחד כדי לנצח אותו, כן?
פשוט סקוטי פיפן לגמרי לא היה שחקן טופ 10-15 בליגה, כן? או שאק וגאסול אצל קובי. (ועוד השמטתי את הוראס גראנט ואת רודמן ואת העובדה שהמאמן הכי גדול כנראה אימן אותם).
נו, ואם היה מנצח את כולם היית מוצא טיעון אחר נגדו. הוא עלה ב-4 גמרים נגד הקבוצה הטובה בהיסטוריה.
הכת הזו לטובת ג׳ורדן מזכירה לי את עצמי בגיל קטן יותר משקר לעצמי שכריסטיאנו עדיף על מסי. השנאה מעוורת.
אף אחד לא צריך להתחבר בשביל לנצח אותו, הוא עשה את זה בעצמו עם מהלך שהרס את הליגה הזאת. נוביצקי לא היה צריך להתחבר לאף אחד בשביל לנצח אותו, גם לא קוואי, גם לא סאן אנטוניו, וגם סטף קרי לקח פעמיים בלי דוראנט. הוא פשוט לא דומיננטי כמו מייקל או קובי, והמספרים שלו לא מעניינים בליגה שכל פלוץ עושה מספרים מטורפים כל שני וחמישי.
אתה חושב שבתקופה של מייקל הוא היה שורד עם האגרסיביות שהייתה שם? הוא מטופל בכפפות של משי היום, לא שזה מונע ממנו לעשות פלופים…
ביטוי קשה באמת. אני מניח שאתה כותב אותו כמעיד על עצמך, ולא באמת מתכוון לאחרים.
אעיד על עצמי שאני בוודאי לא שונא את לברון. כל כך הייתי בעדו בקדנציית קליבלנד 1 (ברור שאהדתי בגמר 1 שלו הייתה לספרס). בהמשך הוא עשה פעולה עסקית גרידא עם 2 חברים, תוך סיכון עצום למוניטין והצטרף למיאמי ודי הערכתי את האומץ (בעיני). ואז הגיע הזלזול הבוטה בדאלאס של נוביצקי עם וידאו השיעולים שנועד לרדת על נוביצקי. מאז אני כבר לא לטובתו. אבל בוודאי לא שונא.
לגבי אליפויות: זו מול אוקלהומה- שיגיד תודה להיחנקות שלהם (רגע לפני שהארדן הבין שאפשר לעשות אקסיט כלכלי), זו מול הספרס- שיודה לפופ ולריי אלן בכלל. זו מול גולדן- שיודה לבעיטה של דריימונד (רואים אותו מחייך כשהוא מבין את המשמעות של השעיה לשתי משחקים) ולסל הקלאץ של קיירי. זו בבועה- שיודה על האפשרות הזו, ולחוסר הספורטיביות שלא לדבר על זה שדייוויס היה הכוכב. ושוב- מפרגן לו על האליפויות.
את קובי תוכנתתי לשנוא מהרגע הראשון. השנאה התרככה בעשור השני למילניום אבל עדיין.
מה? זה בכלל לא בר השוואה. העובדה שהגיע שלברון להרבה גמרים בגלל דרך קלה עד שם ובגמר ניגף ברוב המקרים, ומייקל הגיע לגמר וניצח שם תמיד (6:6) את קבוצות הטופ.
פה מסכים אתך, ואתה אפילו מגמד אותו, בעיני בשקט טופ 10 בשנות ה- 90.
פעם אחת מול קליבלנד פצועה לגמרי, מספרי 2-3 של לברון היו טימופיי מוזגוב ומתיו דלאבדובה.
פעם שנייה אחרי שדוראנט עזב כשלברון לא פקטור בלבד.
חד משמעית.
יותר מזה, אני בטוח שהוא היה מצליח לקחת אליפויות מול דרקסלר ושות׳. או מול סטוקטון ומלון. בטח ובטח אם היה משחק לצד סקוטי פיפן והחברים.
עזוב את המספרים, מ-2007 פחות או יותר הוא שלט בליגה ללא עוררין. כן, הגמר מול דאלאס בהחלט כוכבית. אבל כל שאר היריבות שלו היו מנצחות כל קבוצה אחרת שיש בערך.
מייקל ניצח תמיד, ברור. הוא היה בקבוצה הכי טובה בליגה תמיד. אני לא מצליח להבין את הרומנטיזציה לתקופה. האנטי ללברון לא נובע ממספר האליפויות. הוא היה שם עוד הרבה לפני.
כן, התכוונתי לעצמי ולאיך שהסתכלתי בזמנו על מסי.
זו בדיוק הנקודה שלי. מצד אחד אומרים שלברון תמיד חבר לכוכבים ושהדרך שלו לגמרים הייתה קלה, ומצד שני ג׳ורדן לא? אין שום הבדל.
כבר ב2007 בגיל 23 לברון דרס את כל המזרח בדרך לגמר ועוד כששיחק עם נגרים.
בדרך לגמר מול דאלאס הוא שבר את הטריו של בוסטון.
הגמר מול דאלאס זה בהחלט הכתם השחור העיקרי והגדול ביותר בקריירה שלו. וגם זה נגד קבוצה הרבה יותר מנוסה, עם יוניקורן מטורף ורכז אגדי.
מייקל בגמרים היה נגד וושד אם לייקרס, פורטלנד לא ברמה, פיניקס של צ׳אק שהייתה חביבה ואולי היריב הכי רציני שבאמת היה.
כל השאר… סיאטל טיוטה, קבוצות עם שני שחקנים וזהו פחות או יותר.
אם משנים את ציר הזמן כך שלברון היה פוגש ומנצח את כל אלה, היינו שומעים את אותם תירוצים.
נו באמת- זה התארגן מבחירות דראפט, ולמעשה כך גם שלישיית גולדן, ולא ראיתי מישהו שטוען שהסתדרו שם לצורך אליפויות. מסכים שההגעה של דוראנט שינתה המון ביחסי הכוחות, אבל משום מה זה נזקף “נגד” דוראנט ולא נגד הקבוצה שנהנתה מקליטתו.
עם סקוטי פיפן איתו בקבוצה, אתה אולי תמצא משחק אחד (!!!) שבו מייקל לא היה הקלעי המוביל בקבוצה שלו במשחק מסדרת גמר. אחד! אז זה נחמד לצייר את זה כאילו הוא שיחק עם בוש ווייד, אבל קודם כל זה לא נכון, ושנית הוא תמיד היה המוביל. פיפן אף פעם לא לקח את המושכות אליו כמו שעשו חברים לקבוצה של לברון.
כמה משחקים בסדרת גמר אפשר למצוא אצל לברון? שקיירי קלע יותר, שוויד קלע יותר, שדיוויס קלע יותר. מלא! הוא פחות דומיננטי. ההשוואה למייקל מגוחכת-לא היה שחקן אחד ברמה שלו. בנוסף, אתה מתעלם ממשהו חשוב-הגנה. לברון לא עושה הגנה. ואם חבר לקבוצה מעיר לו על זה הוא גם מוצא את עצמו בטרייד, תשאל את הווארד.
הנחתי שכתבת את זה כניחוש. אז הלכתי לבדוק ולא האמנתי לתוצאות: סך הכל 6 סדרות, 35 משחקים (רק סדרה אחת הייתה קצרה מול לייקרס 5 משחקים וכל היתר 6). והיו שלושה משחקים בהם ג’ורדן לא קלע הכי הרבה: פעמיים פיפן עקף אותו (וגם זה לכל היותר בשתי נקודות) ופעם אחת טוני קוקוץ (שוב בנקודה או שתיים). מה שנקרא עליונות מוחלטת. ברור שהכל עליו ברגעי אמת. זה לא הופך את פיפן לאיזה כינור משני בשום צורה, וזה עיוות גדול להיסטוריה ולחשיבותו של פיפן. מבחינתי זה שלברון לא היה הקלעי העיקרי של קבוצתו בכזה רוב מוחלט של משחקי גמר לא בהכרח הולך נגדו, אבל כן רואים את הנראטיב שהליגה מנסה לקדם בכך שהוא נבחר ל MVP הגמר בכל הזכיות כשזה טיפה מפוקפק (לפחות בבבועה).
אבל כאן שלא נדבר על שני ה MVP של קובי שבהם היה די שקול לגורם האמיתי של הזכיה (גאסול).
וזה הנראטיב שינסה להילחם בזכיה נוספת ליוקיץ’ כ MVP לעונה הסדירה.
לא הבנת אותי, אין לי ביקורת לא נגד לברון ולא נגד ג׳ורדן ששיחקו בקבוצה עם כוכבים.
ללברון זה נזקף לרעתו ולג׳ורדן לטובתו. אז מה שמבדיל בניהם זה ג׳י אם שיודע לבנות קבוצות?
אם קליבלנד היו לוקחים את דוראנט בדראפט של 2007 ולברון היה נשאר, זה מה שהיה הופך אותו לגדול?
דווקא במקרה של מייקל יש למה להשוות, הם עשו גמר מזרח בלעדיו…
אז אתה אומר שהבעיה היא שהוא יותר קבוצתי או עם iq כדורסל גבוהה יותר? שהוא יודע לתת לאחרים להרים את הרמה כשהולך?
למה שסקוטי יקלע הכי הרבה? ממתי זו מטריקה רלוונטית?
אני חושב שאחד השודים הכי גדולים שהיו בנבא זה שלברון לא זכה בפרס שחקן ההגנה של העונה ב-2013.
כשצריך לברון תמיד עשה הגנה טוב מכולם, ד"ש מאיגודלה.
עם קצת צדק, בסוף העונה הזו יוקיץ׳ היה זוכה בmvp החמישי ברציפות שלו (עושה היסטוריה) ומשתווה ללברון שזכה ב-5 גם (עד היום תמוהה הבחירה ברוז).
לא, הבעיה היא שהוא לא דומיננטי כמו מייקל לא בקבוצה שלו ולא בNBA כמו שמנפחים אותו, ולא מתקרב למייקל במאני טיים. אלן הציל לו את התחת, ואפילו מול באטלר בזריקה האחרונה הוא נבהל ומסר אחורה לגרין.
אין דבר כזה ״כשצריך״. או שאתה שחקן כדורסל או שלא. וזאת אחת הטענות שלי ללברון-הוא הפך את זה לנורמה לעשות הגנה רק במשחקים מסוימים. לקחת גג אחד מפלצתי (לזכותו יאמר, האימא של המאני טיים) והצבעת על זה כהוכחה. הוא לא עושה הגנה כבר עשור-הוא היה 5 פעמים בחמישיית ההגנה של הליגה, קובי ומייקל היו 9. זאת לא אותה חיה תחרותית.
דווקא לא כתבתי את זה מניחוש, כנראה טעיתי. ועם זאת, זאת באמת עליונות מוחלטת, וזאת הייתה הנקודה שלי. אתה רוצה לסובב את זה לצד שני ולהגיד שזה יתרון ללברון? אוקיי. זאת טענה מוזרה כבר בשביל שאתווכח איתה.
כנראה שלא בחרתי נכון את מילותי אם הגעת למסקנה הזו. הרי אני ב"טים מייקל" בפעם האחרונה שבדקתי. רק ציינתי שזה לא הפרמטר היחיד שבעיני יש לבחון את גדולת השחקן.
אדגים אפילו עם שחקן שבסוף שנות ה 80 נחשב בעיני רבים לגדול מכולם (מג’יק). הוא הוביל את הלייקרס לחמש אליפויות ועשור דומיננטי במערב (רק פעמיים לא הגיעו לסדרת הגמר). הוא עשה את זה בלי להיות הקלעי הדומיננטי (רק באליפות אחת הוא סיים כקלעי הבולט בסדרת הגמר). אני מקווה שברור לרוב העוקבים שאי היותו ספק נקודות עיקרי בקבוצתו לא שינה כהוא זה מגדולתו (גם פה אודה שאי אפשר לחשוד בי שאני לטובתו, כי אני אהבתי את לארי).
אתם מכמתים ספורט מאוד מכומת (כיאה לספורט אמריקאי) לאדם אחד כשבפועל הספורט הוא קבוצתי. זה סיפור מאוד קשה לעשות השוואות כשאין פרמטרים ברורים.
לנושא עצמו, לברון הוא השחקן השלם ביותר מבחינה כדורסלנית. פיזי, אתלט על, קלעי לא רע (התחיל רע, השתפר לאורך כל הקריירה) וגם שומר טוב מאוד. הוא גם פייטר. הבעיה בו היא אחרת. כשלברון הגיע לליגה הרשתות החברתיות החלו לצבור תאוצה ומאז בחירתו הוא שווק כמלך עוד לפני שעשה משהו. לברון זה מוצר כדורסל הרבה יותר משחקן כדורסל. ככזה, הוא לא היה אף פעם תחרותי ברמות של הגדולים ביותר, כי אין בעיה להפסיד כשמול העיניים נרקמת מורשת, לנצח זה לא היעד העיקרי שלו. מסי, רונאלדו, בריידי, שלישיית הטניסאים המופלאה, קובי, mj ועוד רבים וטובים פשוט לא יכולים להפסיד, הם מתרגזים שזה קורה להם, אי אפשר להיות בסביבתם כשהם מפסידים, מין תחושה תחרותית שיש ליחידי סגולה שלוקחת אותם הרבה מעבר לבן אנוש רגיל. לברון הוא מכונה, עסוק בלטפח את המורשת ואת חשבון הבנק. אבל פיזיולוגית - אין כדורסלן מושלם ממנו - לא קרוב אפילו.
נו באמת, אתה לבטח יודע שאתה מספר פה סיפור ושכל אחד יכול לספר סיפור אחר.
כתבתי זאת כבר כמה פעמים, אין מישהו שאני שנאתי יותר מלברון, לא אוהד גולדן סטייט אבל הייתי קם במיוחד באמצע הלילה לצפות בהם מנצחים את לברון אבל עם כל משחק שצפיתי לאט לאט התחלתי לשנות את דעתי, כבר היה ברור לי שאני צופה בשחקן הכי גדול ששיחק את המשחק ומאז אני בטים לברון.
לכתוב שלברון לא תחרותי לפחות כמו קובי ומייקל זה ממש לא נכון.
מה חשבת, שאני מספר את הסיפור שלך? אני שומר לך את הזכות לדבר בשמך…
ברור שאני מספר סיפור, אבל יש לי סימוכין כאחד העוקב אחרי הליגה הזו המון שנים.
לברון תמיד שקול, הראיונות איתו, המהלכים שלו, הכל מתוכנן. בן אדם שמינף את הקריירה שלו לפיננסית, משפיענית, ואף פוליטית! ברור שהוא בחור מבריק, חכם, והקדים את זמנו בכל הנוגע לפוטנציאל שאפשר לקבל מלהיות ספורטאי מצליח. מייקל עשה את זה רק אחרי הקריירה או בעיקר אחרי הקריירה.
אבל זה לא כי מייקל לא רצה, זה פשוט לא היה קיים בתקופה שלו, אם מייקל היה נולד לתקופה של הרשתות החברתיות היה כנראה נוהג בדיוק כמו לברון.
היום כל ילד בתיכונים כבר עם צוות שלם סיביבו שמתחזק חשבונות ברשתות עם עשרות מיליוני עוקבים, חרא של תקופה.