אני זוכר שבמשחק מול מרסיי ( או מונאקו?) , הסדרנים של ריאל הכריחו את האוהדים הצרפתים לזרוק את דגלי פלסטין לפח.
גם לא רואים את הדגלים שלהם במשחקי ליגה, בניגוד לבאסקיות, סלטה, וכו’
אני התבגרתי דיי מהר. כשהייתי ילד קטן הייתי טמבל שבאמת מזיז לו מהעם הקטאלוני. התבגרתי מהר וזה לא מעניין, אני מתעלם לחלוטין מזה מבחינתי כאוהד-אני אוהד את המועדון. הוא עיצב אותי כילד, כנער, נתן לי רגעים של אושר, ציפייה והתרגשות. מה אכפת לי איך המועדון שלי נתפס בעיניי הקטאלונים? בעיניי ברצלונה מסמלת יופי, ערכים של כדורגל שמח, טהור, עם דרך של שחקני נוער ושייכות של שחקנים למועדון. זה מה שקנה אותי.
3 לייקים
סתם שאלה של בורות, לא אתלטי? חשבתי שאתלטי מיצגים את הימין בספרד
היום אפשר לקחת את זה לטובת טיעון הצביעות של הספרדים. הם שולטים בקטלונים, בבאסקים, בגליסיאנים (שם הלאומנים יותר במיעוט) ובשטחים ששייכים למרוקו.
ריאל מדריד מייצגת את הלאום הספרדי, את המלוכה. זה לא בהכרח אומר ימין. אתלטיקו הם יותר הפועלים, למרות שהם עדיין יכולים להביע לאומנות.
מדריד באופן כללי זה המרכז של ספרד, פיזית ולאומנית. בגלל זה ראיו וייקאנו כל כך בולטים בהפכים שלהם. המועדון הכי פרוגרסיבי ושמאלני בספרד. אם תרצו, פדרו סאנצ’ס, ראש הממשלה, הוא ראיו וייקאנו, מיעוט, רק שהוא בתודעה של רב.
לייק 1
וואלה לא נעים לי לכתוב ולהתלונן, כששואלים אותי מה שלומי אני אומר “אני בסדר - יש כאלה שאצלהם המצב יותר גרוע”, ובאמת מנסה אולי להוציא את המיטב מהמצב. אני בחל"ת מהעבודה עם ילדים וסיגלתי לי מעין שגרת מלחמה. אבל האמת אני מרגיש קצת אבוד והתחלתי להשוות בין התקופה הזו לבין הקורונה בה לא היה איום ספציפי כזה על המדינה אבל הייתה אי וודאות על פניו לפרק זמן יותר ארוך. בקורונה עבדתי.
בדירה שלי אין לי ממ"ד אז אני אצל ההורים קצת, ובמקלט - ותודה לאל כמובן שיש לי מקלט זה לא מובן מאליו - אני כמו עוף מוזר שם.
לייק 1
טוב אז בעקבות ההודעה הלילית על אי פתיחת גנים ובתי ספר (או במקרה שלנו סגירה מחדש) אני מוצא את עצמי ממש בהודעת איוב.
קצת רקע למי שפחות מכיר אותי וגם למי שכן.
אני גר בקיבוץ בערבה באמצע המדבר השומם, 45 דקות מאילת, מקום שבזמן שגרה אנשים צוחקים עלי שאני גר שם וכיום כולם רוצים לברוח לפה.
מאז פתיחת המלחמה טפו טפו הייתה לנו אזעקה אחת ביום הראשון ומאז זהו, קצת התראות מקדימות שירו לאילת ולא מעבר, באמת חיים עולם אחר משאר המדינה.
אישתי גננת, אני מטפל ברכיבה עם 2 ילדים בגן ובפעוטון נכנסים לשבוע 4 ללא עבודות מסודרות עד הסוף ושוב ללא גן.
שבועיים ראשונים אצלנו לא היו גנים והילדים היי בבית, שבוע אחר כך פתחו את מתחמי הגן יחד עם ההורים לכמה שעןת ושבוע שעבר במסגרת המתווה והאיזור הצהוב פתחו רגיל, חזרה לנשימה לילדים שעם כמה שאוהבים את הבית יותר אוהבים וזקוקים לגן, ולנו לחזור לכלכל את עצמנו גם אם זה לחצאי ימים
עכשיו אני יודע שאולי ישר מה אתה בוכה. הילדים שלך גדלים במרחבים הפתןחים והירוקים בקיבוץ (כן, למרות שאנחנו חיים במדבר הקיבוץ עצמן מאוד ירוק ומפותח) אין לכם אזעקות (תודה לאל יש ממד במידת הצורך) אנשים פה תקועים בבניינים, לא ישנים לילות ונלחמים על חייהם.
אבל אי הוודאות הכלכלית שאף אחד במדינה הזאת לא מדבר על מה עושים עם אנשים שלא עובדים בצורה מסודרת או בכלל (כמו אישתי) או כאלה שכן עובדים כמוני אבל בשל המצב מקבלים קהל מאוד מצומצם (אני) והשאלה מה נראה החודש.
התשלומים לא נדחים, החזרים אין.
ילדים שוב בבית, אי וודאות כלכלית ובאופן כללי מצב מדיני מדאיג
אולי זה הגשם שירד בערבה בלילה בצורה חזקה ובוקר אפרורי אבל כן, קמתי מודאג הבוקר, על כל מה שקורה פה ועל המשפחה שלי בפרט.
וגם קצת ביקורת קטנה
כל כך מתאים למשרד ממשלתי לקבל החלטה גרועה כזאת, כבר עשיתם מתווה, עם צבעים..
יש המון מקומות מסומנים כצהובים. יש גנים עם ממד בתוך הגן.
אני מבין את המצב המסוכן, ומבין שנפגעו אנשים. אבל הם לא הלכו למקום מוגן. ואין קשר בין השניים.. ולבטל את המתווה מהרגע להרגע זה מטומטם.
Crazy world
13 לייקים
לראשונה בחיים “פיטרתי” מטופל באמצע שיקום. בגדול זו לא אמורה להיות חדשה מרעישה. אלו דברים שקורים למטופלים, כמשהו בדינמיקה מול המטופל לא עובד פשוט מעבירים את המטופל למטפל אחר שהוא ימשיך איתו בשיקום. במקרה הזה גם היו לי כל הסיבות הנכונות. מדובר על בן 20 בכיין מפונק וערס מניאק שעשה תאונה על קורקינט חשמלי אחרי שעישן ירוק. בחור חוצפן שהתבכיין מההתחלה עד היום. הגיע להכנה לניתוח, איחר להמון טיפולים, לחץ על לסיים מהר, ציפה שיטפלו בו גם כשאיחר 40 דקות, איחר לניתוח של עצמו בשעתיים (!!), כשהתעכבתי בחמש דקות שאל אם יקבל את הזמן הזה חזרה, לא מתרגל, כל פעם בוכה שהוא עייף, רעב ומה לא. באמת שהוא טיפוס שהוא דקה מכאפה לא פעם.
כל הסיבות שם, והחלטתי להעביר אותו מטפל. למה זה כל כך מפריע לי? זה מפריע לי כי כנראה התכונה הכי טובה שלי זו סבלנות. בקליניקה אני נחשב “תחנה אחרונה” להרבה מטופלים שפוטרו ע”י הקולגות שלי. אני זה שיהיה מה שיהיה מזהה את הצורך ואת הקשיים שלהם, גם כשהם באמת הכי בלתי נסבלים, ואני מאמין באורך רוח בשיקומים מורכבים. גם אם הם רק באים כדי לשמור על עצמם ולא מתקדמים כמו שהיינו צריכים, גם שם אני מבין את הצורך לפחות לשמור על עצמם. המטופל הזה “שבר” אותי, ואני בחשש שזה מצביע על מגמה של שחיקה, או שהסיטואציה היומיומית כבר מתחילה להשפיע עליי. הילדים שבבית, גיסי וגיסתי מתל אביב שגרים אצלי מתחילת המערכה השנייה מול איראן, העובדה שאני לא באמת ישן רצוף כי כולנו בתוך הממד וגם בלילה שקט הילדים מעירים אחד את השני, אני מבשל לכולם ומנקה כלים לרוב אחרי כולם, כשאני שומע תלונות וקשיים מהמטופלים ואני שומע בכי ונהי בבית מגיסתי על כמה קשה לה הסיטואציה שהיא לא בבית ופה יש את הילדים כשאין לי באמת הפסקה חוץ מרגעים קטנים בלילה.
אם אני מאבד את הסבלנות שלי אבדתי, אני כבר לא אהיה אותו מטפל. אני לא יודע איך שומרים על משהו שלאחרונה אני מגלה שפשוט יכול להיגמר.
15 לייקים
המטופל שלך (לשעבר) זה ויניסיוס?
4 לייקים
באמת סיפר שאם אבא שלו לא היה מסרב שישחק בשבת הוא היה כדורגלן.
קודם כל, ברור שהתקופה משפיעה מאוד.. ותקופה זה מאוד בקטן, כי בגדול אנחנו עוברים 6 שנים כאוטיות, ובמידה מסוימת יש פה מימד של לחכות בסבלנות שיגיעו זמנים טובים יותר, וזה לא עובר, ומאבדים סבלנות לאט לאט..
אבל בהמשך לזה, לפעמים צריך לאבד ולהגיע לקצה גבול היכולת שלנו, בשביל לעצור, להתייאש קצת, לנוח ולשאוב חזרה כוחות. אני ״שמח״ לשמוע שזה קורה בעבודה שלך, ומול מקרה מוצדק, ולא מול המשפחה.
כל עוד אתה יודע שזאת החוזקה שלך, וזה מה שמאפיין אותך, ושאתה רוצה שהתכונה הזאת תמשיך לאפיין אותך, אני מאמין שאתה תמצא את הדרך לשמר אותה ולחזק אותה, גם אם לפעמים היא קצת תלך לאיבוד או שה״עוצמה״ שלה תדעך מעט.
ובאמת אל תלקה את עצמך, יש אנשים(ובייחוד בתחום טיפולי) שנדרש לשים להם גבול, וזה השיעור גם שלהם וגם שלך.
הוא לא יכול להמשיך בדרך הזאת ולצפות מכל העולם שיתיישר עבורו, ועבורך זה כנראה אתגר בלשים את עצמך מקום ראשון ולדעת לשים סטופ מתי שצריך, על מנת שלא תאבד את עצמך בדרך.
כל הכבוד על העבודה שלך, נשמע שאתה באמת עושה אותה מהלב ומכל הכוונות הכי טובות שאפשר, אין לי ספק שאתה דמות טיפולית מיטיבה ואידיאלית.
9 לייקים
נדב, אתה גיבור! באמת תותח על. אני מתפקד רבע ממך (נשוי טרי ללא ילדים, עובד מהבית) בגלל המצב וירדתי בתפקוד של הבית.
מותר להבין שהגוף שלנו כדי לתפקד דורש שינה הגיונית, רציפה, ושהלחץ וחוסר הודאות גורמים למתח שמתבטא בסקילס שנפגעים לנו או יורדים באיכות שלהם. זה יעבור…
4 לייקים
קודם כל תודה על המילים החמות. אני מניח שהמלחמה לא תימשך לנצח, אבל ספציפית לגבי מה שציטטתי אצלך- זה לא העניין מבחינתי איפה אני שם את עצמו, אחת הסיטואציות הכי מעיקות כמטפל זאת דינמיקה בה אתה צריך “לחנך” מישהו. זה לא ספורטאי צעיר שעוד לא יודע איך להתנהל בשיקום, זה בחור בן 20 שכבר עבר שיקום ברך, וכרגע נמצא בשיקום שיגיע עד לשנה בקליניקה. להמשיך שיח של התנהלות מול ילד בשלבים הללו זה מזעזע לאורך כל הדרך, ופשוט הבנתי שזה לא בהכרח ישתפר מפה.
מה זה דן מתי התחתנת?!
שלושה חודשים כמעט. בגיל 34 קפצתי למים….
הגיע הזמן לא?!
6 לייקים
ארחנטינו אני סופר מבין אותך.
גם אני הרי בתחום הטיפול, גם אני נחשב למטפל הרגוע של החווה, שלא מאבד שליטה.
אני הרכז הטיפולי של החווה זה אומר שיחד עם זה שאני אחראי על כל שאר המטפלים, אני גם עם הכי הרהה ניסיון בתחום (כבר 14 שנה) וכתוצאה מזה מקבל מראש את המטופלים הכי קשים.
אם אני מעביר מטופל אני תמיד מרגיש שאני חייב סיבה ממש טובה ומקצועית לכך.
למה בעצם אני מספר על עצמי את כל מה שאני מספר ולא מדבר עליך כי גם אני בתהליך של שחיקה.
בשנתיים האחרונות אני כבר לא מרגיש אותו דבר, יותר עייפות החומר, פחות יעילות, פחות רצון והתעניינות
אני ניסית המון זמן להבין אם יש לי איך לעבוד על זה ולהמשיך להיות יעיל וטוב (עדיין יעיל וטוב כנראה מהרבה אחרים אם יורשה לי להגיד על עצמי אבל בעיני עצמי כבר פחות) ולצערי הגעתי למסקנה שזמני ספור במקצוע.
למרות אהבתי הסופר גדולה לטיפול ולסוסים השעון שלי מתחיל לתקתק
אני מאוד מקווה שאתה עדיין לא שם וזה זמני, ושתדע להתגבר אבל שתדע שבעניין השחיקה והעייפות וכמה קשה לטפל בצורה הזאת..מבין אותך וכבוד לך, מצדיע!
לא הבנתי וככה זה עבר בשקט?!!
מזל טוב צדיק
5 לייקים
בחייאת נדב, אתה לא יכול להלקות את עצמך על זה.
אני למשל לא התחברתי לפיזיותרפיסט האחרון שלי. מבחינתי הוא לא טיפל בי נכון-הרגשתי שהוא מנסה לדחוף אותי יותר מדי, יורד עליי הרבה, לא מסביר לעומק תרגילים, וכשהוא מביא תרגילים הם פשוט גומרים לי את הגב ושהוא לא מתאמץ מספיק לבנות לי משהו מותאם. ועם זאת, אני יכול גם להבין את הצד שלו-אני מגיע אליו עם קרע מלא ברצועה בברך שמאל, קרע חלקי ברצועה הצידית בברך שמאל, וקרע במיניסקוס בברך ימין. אני ״עצור״ בהרבה תרגילים ומפחד, אני לא סומך על הברכיים שלי. אני לא יכול להאשים אותו שהוא לא פסיכולוג טוב. זאת כבר עבודה שלי עם עצמי, ועם הגוף שלי.
אתה למדת להיות פיזיותרפיסט, לא מנטור או מאמן אישי. בטח לא פסיכולוג. אם הילד הוא ילד חרא, ולא רוצה לעזור לעצמו-אתה לא תוכל. לא משנה כמה למדת.
תשקיע את האנרגיה במקרים ובאנשים שגם פתוחים לתהליך ולשיקום.
5 לייקים
תודה אהוד, שמע 14 שנים זה לא צחוק, לא מעט מטפלים שביררתי בסביבות הותק הזה חיפשו שינוי כלשהו. הסיטואציות כאלו אני נאלץ את עצמי לעבור עוד קורסים או הכשרות שונות נוספות, רק בשביל החשש שמא הסגנון טיפול וההסתכלות שלי נהיים סטגנטים, ולו רק כי הרבה קולגות עברו תהליכי שחיקה בזמנים קצרים מאוד (אפילו פחות מהותק שלי שעומד על שש שנים).
לקחתי כמה קורסים און ליין, וגם פרונטליים שיעזרו להסתכל על טיפולים אחרת ויעזרו לי להתמקצע עוד קצת במה שאני עושה, אולי זה יתן לך עוד קצת אויר במקצוע.
לייק 1
נדב, כולנו חסרי סבלנות, כשהכל יגמר אנחנו כולנו נחזור לעצמנו. צריך פשוט להכיר שאנחנו בתקופה מלחיצה מכל כך הרבה בחינות ולא ייתכן שנשמור על אותה הסבלנות בתקופה הזאת. תקבל את זה בחמלה והבנה שכרגע אתה לא מצליח להיות אותו אדם סבלני, וזה נורמלי כי אנחנו חיים בתקופה משוגעת. אל תטריד את עצמך יותר מדיי בזה.
2 לייקים
הבעיה שאנחנו אומרים את זה לעצמנו כבר שנתיים וחצי…
געגועים לימים הרגועים של הקורונה 
לייק 1
משהו קצת אחר - יש מצב שכבר כתבתי פה בעבר את “הסיפור”. נכתב אתמול ברשתות החברתיות שלי:
[ערב] יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לא נשכח ולא נסלח.
רבים מניצולי השואה כבר לא איתנו, ביניהם גם סבא שלי הגיבור משה פיקל ז"ל. חייבים להמשיך לתת ליום הזה את הכבוד הראוי לו – וברור שיום אחד וצפירה זה לא מספיק. להעביר את הסיפורים מדור לדור. כי עוד מעט הניצולים הגיבורים כלל לא יהיו עוד. כילד היום הזה היה שונה עבורי. גאווה, הלם, חוסר אונים ובעיקר געגועים לסבא (1925-2011). ניצול שואה מאושוויץ, מהאחרונים בתור – למזלו – “למקלחות”. הגז.
סבא שאיבד את אימו עמליה על שמה נקראת דודה שלי, ועוד 12 אחים - שרד הכל ובנה משפחה למופת כאן בישראל. סבא נהג לקרוא לי “אינגלה”, הביא לי דמי כיס, קנה לנו עוגות מיוחדות, תמיד חשב על כל פרט. היה זה שלקח אותי לבית החדש שעברנו אליו ביום הראשון ועזר לאבא שלי בבית המלאכה עד הצהריים. כולם אהבו אותו. איש חרוץ ומקסים.
תמיד הייתי מהופנט מהסיפורים שלו. הוא זכר כל פרט. גם כשחלה באלצהיימר. את הזוועות אי אפשר לשכוח. אני זוכר תמונה שלו מחזיק אותי בברית ולא יכול להסתכל. אחותי לי-אורי כתבה עליו עבודה כתלמידת תיכון בגימנסיה. על המסע והתקומה שלו.
כמו שאמרתי לילדים בכיתה מרגע שנכנסתי לחינוך – לכל מי שיש סבא וסבתא – תנצלו כל רגע איתם. תלכו אליהם, תכתבו להם. תיהנו. אתה לא יכול לדעת מתי זה ייגמר. הייתי רואה את סבא וסבתא של הילדים מחכים להם בסבלנות בשער בית הספר, עם אור בעיניים ושמחה אדירה בלב.
-השנה אני חושב שלא היו טקסים בבתי הספר כי בגלל המלחמה עם איראן לא ניתן היה להתארגן וכמובן בחלק מהאיזורים עדיין אסור להתקהל. אז הלכתי אתמול כמו לפני שנתיים למשהו שנקרא “זיכרון בסלון” ליד הבית בכיכר בתל אביב, שילוב של סיפור וקצת שירים ‘עצובים’. הרגשתי שזה ראוי. כילד צפיתי תמיד בערוץ הילדים בתוכנית ‘רוץ נגד רוץ’ עם איתי שגב אם אני לא טועה שסבא מספר לו סיפור.
2 לייקים
לאחרונה יצא שהתאמצתי יותר מדי, נקרא לזה ככה, בשביל שלושה אנשים. שניים מהם אלה חברים טובים שהיו בעבר. היה רגע במלחמה עם איראן ואמרתי לעצמי - וואלה דור תהיה הבוגר כמו שהיית תמיד, שלח להם וואטספ. דיברנו אחרי שנתיים. כמובן שיחה בוגרת ובלי האשמות נקרא לזה ככה, זו לא הייתה המטרה. אבל גם איתם וגם מקרה ממש עכשיו - לא הגיעה התוצאה הרצויה. לא רוצה לעשות דרמות ואני לא חושב שהם חושבים עליי משהו לא טוב, אבל משהו בי מבואס שהלכתי עם הלב והרגש במקום עם הראש והשכל, שוב, שלא למדתי את הלקח. וואלה לכמה רגעים, ויש מקרה אחד טרי - הרגשתי אפילו סמרטוט. באסה.
לייק 1