ככל שאני חושב על זה, אני מגיע למסקנה שבסגל הנוכחי אין לנו הרכב אידיאלי שצריך לרוץ לאורך כל המשחקים. יש כמה שחקנים שצריכים לשחק בכל מצב, אבל כאלה שמתאימים אידיאלית לסיטואציות מסוימות בלבד.
ברעיון שהצעתי בהודעה הקודמת למשל יש בעיה גדולה והיא שאין לנו קשר שיודע להחזיק בכדור ולהרגיע את המשחק. לרוב הבעיות האלו מתגלות כשאנחנו מנסים לפתח התקפה בעצמנו אבל רצים קדימה מהר מדיי ומאבדים כדור, כמו שקרה לנו יותר מדיי פעמים בעונה החולפת. מבין ארבעת המצבים הבסיסיים בכדורגל, זו בעיה במעבר מהגנה להתקפה. אין לך קשר שיודע להחזיק את הכדור ברגל, בלתי לחיץ וקר רוח, ובמקביל גם מזהה את החולשה של היריבה. טוני קרוס, בקיצור.
כדי להתמודד עם זה, אנחנו יכולים להרכיב את ברנרדו סילבה והופ הבעיה נפתרה, יש מישהו שיודע להחזיק בכדור. אבל הבעיה היא שכרגע מישהו אחר יצטרך לשבת בספסל, מישהו שפותר בעיה אחרת לגמרי. אם נניח זה אנדריק אז שוב פעם אין לנו נוכחות ברחבה כי אמבפה אוהב לברוח, אם זה טשואמני אז חסר לנו קשר אחורי, אם זה פדה אז חסר לנו…פדה. בכל קונסטלציה שבה ברנרדו משחק, הוא פותר משהו אחד אבל זה יבוא על חשבון תפקיד קריטי אחר שיהיה חסר לנו.
לכן אני חושב שמוריניו יצטרך להתאים את ההרכבים שלו לפי הצרכים של הקבוצה. במשחקים שבהם יש לנו יותר שטחים והיריבה יותר מקשה עלינו להחזיק בכדור, כלומר שהבעיה היא בטרנזישן ולא בהתקפה עצמה, נוותר על שחקן תוקף בצד ימין לטובת ברנרדו סילבה. במשחקים בהם אנחנו מתמודדים מול הגנה צפופה, כלומר הבעיה בהתקפה עצמה ולא בטרנזישן, וחלוץ ליד אמבפה הכרחי, נצטרך לוותר על אחד משחקני הקישור, אולי אפילו טשואמני, אם היריבה לא מנסה אפילו לאתגר אותנו ורק רוצה לשמוע את שריקת הסיום.
הנה למשל מערך שבו הקושי הוא להתמודד במעבר מהגנה להתקפה:
במצב הזה סילבה נשאר מאחור, בא לקבל את הכדור, הוא יכול להחזיק בו ולמצוא את השחקן הנכון להעביר אליו את הכדור. אם אנחנו נכנסים ללופ של ניסיונות לא מוצלחים לייצר מתפרצת הוא יכול להוריד את קצב המשחק, בעצם להיות הקונטרולר של הקבוצה.
לעומת זאת ייתכנו משחקים שבהם היריבה לא מנסה אפילו לאתגר אותנו. אנחנו מסתובבים סביב הרחבה כמו סביבון, אמבפה בורח מהצפיפות, ויניסיוס לא יעיל שם, זורקים כדורים לרחבה מתסכול אבל אף אחד לא נמצא שם כדי לסיים. בדיוק בשביל זה אנחנו צריכים חלוץ. החלוץ הזה בהנחה שויניסיוס, אמבפה, פדה וג’וד משחקים בכל מצב, ואתה לא משחק פיפא עם בלם אחד, צריך לבוא על חשבון אחד הקשרים. או סילבה, או טשואמני. כאן מוריניו יצטרך להחליט מי עדיף לו, טשואמני או סילבה, או להתקע בלי חלוץ ולקוות למתפרצת שתגנוב גול (ככה שחקנו בחצי הראשון של העונה החולפת, וזה עבד עד שהפסיק לעבוד).
במשחקים כאלה אפשר לשחק כך:
כשאנחנו מתגוננים או יוצאים למתפרצות, אנדריק באגף ימין עם המהירות שלו, אמבפה זמין במרכז לכדור ארוך שאולי יעבור את ההגנה. לאחר השלב הזה כשהיריבה מתגוננת ואנחנו עוברים למצב של התקפה, אמבפה בדרך כלל בורח לאחור. אז שיברח. אנדריק ייכנס לשם במקומו ויהיה כתובת לכדורים. ג’וד יהיה זמין לבוא מקו שני כמו שהוא אוהב, ואלוורדה יוכל לבוא מקו שני וג’וד יוכל לרדת לאחור, כבר יש הרבה עם מה לשחק. כמובן שככה אי אפשר לשחק מול כל אחת, ומערך כזה נועד לסוג ספציפי של משחקים.
בשורה התחתונה, אנחנו התרגלנו שיש לנו הרכב אידיאלי, הכי חזק, ואני חושב שכבר אין לנו את הלוקסוס הזה. נצטרך להתאים את עצמינו ליריבות.
