נרגעתי, נשמתי ופיניתי זמן.
כן, זו לא ארגנטינה הגדולה. זה היה עוד משחק שאוהד כדורגל נייטרלי יזפזפ אחרי רבע שעה של תסכול ממשחק שהיה רחוק מלהיות איכותי בקנה מידה כלשהו. לא היה חמצן, השחקנים כנראה שכחו את הטכניקה בבית, ובחיי שלפרקים לא האמנתי שהחבורה הזאת היא המיטב שיש לארגנטינה להציע. עדיין, החבורה הלא ברורה הזאת הצליחה להשיג משהו שנבחרו מרשימות ממנה בקושי עשו כבר יותר מעשור לנצח בלה פאס.
אני האמת רוצה קודם כל לפרגן לסקאלוני. נכון שהיו מסי שהבריק בשלושה מהלכים קסומים, לאוטרו שעם הרבה מוטיבציה ש
סיים עם שער ובישול, ועוד פסיכיים אחרים שנתנו הכל כמו טאליאפיקו ופאלאסיוס, אבל משהו בסקאלוני והצוות שלו גרם לאסופת האנשים האפורה, ה"אירופאית" והלא מלוכדת הזאת לצאת מהאדישות הרגילה שלה ולתת את כל מה שיש לה ולסיים עם 6 מ-6 במשחקים הראשונים. זה מדהים בעיני. זה לא שסקאלוני הוא איזה סמל או כוכב על כמו פפ בארסה, זידאן בריאל או גז’ארדו בריבר, אבל כולם מוכנים להילחם בשבילו.
אני יודע שזאת רק ההתחלה, ואנחנו לא קרובים לאיכות שיש בברזיל, אבל פאק איט- סוף סוף אני שמח לראות משהו מהנבחרת הזאת.
תודה סקאלוני, תודה ארגנטינה, נתראה בנובמבר.