אי אפשר להסביר וגם לא צריך להסביר את זה| הצלחתי להתנתק כמעט מהכל יומיים לפני המשחק. הייתי ממש בעולם משלי, המגרש שלי, הבועה שלי. לפעמים זה מרגיש לא אמיתי. אמנם הייתי בעבודה, הייתי בחדר כושר, אימנתי ילדודס בכדורגל, אבל חלמתי רק על דבר אחד. אפרופו כדורגל, ילדים סופר-חמודים, כאלה שהם פאן-בוי של מסי (מותר להם) ואוהדי פ.ס.ז’ פתאום וחייכו אליי - “אין לכם סיכוי”, אחרי שראו אותי שוב מגיע לכדורגל עם חולצה של ריאל מדריד, מכנס של ריאל מדריד ופוטר של ריאל מדריד. צוחק מי שצוחק אחרון.
לפעמים הרגשתי שאני מגזים עם כל ההתנהלות שלי והטירוף שלי והעדכונים שלי סביב המשחק הזה וסביב ריאל מדריד והכדורגל - אני הרי לא מתפרס מזה לצערי, הייתי שנתיים וחצי במקצוע והיו דברים שלא יכולתי לסבול ואי אפשר להמשיך איתם. ועדיין אני לא מכיר אף אוהד שמצלם סרטונים לפני כל משחק גדול וכותב אלפי מילים עם עדכונים מסביב לשעון. קיבלתי פה ושם הודעות מדהימות וזה מחמם את הלב, אני עושה הכל מאהבה אבל תמיד כיף שיש פידבק ומעריכים. אבל ברגע הזה שעשינו את ה-1:3 - הרגשתי שזה שווה הכל. אני הייתי בטירוף כבר לפני (אני בטירוף לפני משחק בית נגד אוססונה, אז בטח שבצ’מפיונס), והרוב פה היו צריכים איזה ‘גירוי’, שמשהו (טוב) יקרה. אני אחרי שלוש וחצי שעות שינה, צפיתי בשידור החוזר של המשחק כמיטב המסורת והרגשתי שחזרתי אחורה בזמן, לימים ההם. יש חוקים בכדורגל - המלכים של אירופה, וגם הערבים הקסומים בברנבאו. את השער הראשון של בנזמה אפילו לא ממש חגגתי, להיפך, התפלק לי כזה - ‘כוס אמק, עכשיו יש לי שוב ציפיות ואני אתאכזב’, אבל בשער השני ובשלישי היה צריך ‘לגרד אותי מהריצפה’ בבר ההוא. קיבלתי כל כך הרבה הודעות, כאילו יש לי יום הולדת. בגלל משחקים כאלה אנחנו כל כך אוהבים כדורגל וצבט לי בלב שלא הייתי שם. העלתי סטורי של סרטון נפלא מיוטיוב לפני המשחק והגיבו לי ‘אתה שם??’ ואמרתי - הלוואי. אנוכי בישראל אבל הראש והלב בברנבאו. אחלה דוגמא כדי להסביר לאנשים מה זה כדורגל. (“רק כדורגל בראש שלך, אבל אני מקנאת בך שיש לך תחביב שאתה כל כך טוטאלי בו ומעיף אותך בשמיים”). בעצם אנחנו לא צריכים להסביר.
זה מהפך שכמעט ולא קשור בשום צורה לכדורגל אבל למי אכפת, אנחנו צריכים להתנצל? כבר אמרתי, את פ.ס.ז’ אפשר לעבור וצריך לעבור, זו לא ליברפול או מנצ’סטר סיטי ואין מה לחשוב כרגע רחוק על רבע הגמר. העונה קיבלה איזה טוויסט מרגש בעלילה וזה לא פחות גדול ומרגש מהמשחקים האלה ב-2018, זה הערב הכי גדול שלנו מאז הגמר בקייב. זה כל כך מרגש דווקא כי אנחנו קבוצה שדי רחוקה מהטופ ויש לנו המון מגרעות, ברור שבמחצית הראשונה 2:0 לפ.ס.ז’ היה משקף יותר והם הגיעו כל כך בקלות למצבים (הרבה תשוקה אבל לחץ לא טוב, כישלון בפעולות פשוטות), היינו מסורבלים ונטולי רעיונות כמובן. הלחץ הגבוה עבד לאיזה עשר דקות.
ברור שעוד נחזור לשני הגיבורים אבל אני רוצה להתחיל דווקא עם ‘שחקני המשנה’. דויד אלאבה לא רק הטריף אותנו עם החגיגה ההזויה ההיא כשהוא מרים כיסא (‘אל תשבו במקום שלנו’ - הוא צייץ - וזה גדול). הוא עשה גליץ’ מדהים על אמבפה ומנע את ה-2:0. כל כך הרבה שקט נפשי, איכות עם הכדור, סגירות מדהימות, באמת קלאסה, רכש מבורך שהגיע הקיץ ובחינם. בהחלטה הזו, ורק בזו - אנצ’לוטי פגע בול. גם נאצ’ו ראוי למחמאות על המלחמה, על כך שהקשה על המפלצות שבאו מולו.
אני באמת רוצה פשוט לשמוח ולהמשיך להעלות אינסוף פוסטים בפייסבוק אבל אנצ’לוטי לדעתי החליף את קרוס רק בעיקר כי הוא לא היה כשיר במאת האחוזים ומראש סוכם (השערה שלי, כן - לא קראתי) שהוא לא יחזיק מעמד 90 דקות. הוא טועה פעם אחר פעם בבחירת ההרכב, זה הרבה יותר תחת מאשר התחת של זידאן. אמרתי, דרשתי, כתבתי, צילמתי (שייראה את הסרטונים, מה יש) - קמאבינגה שמשחרר כדור בנגיעה, פיזי, אתלט, עם ביצים של שור - וגם רודריגו שנכנס והיה נהדר. זה אמור להיות מובן מאליו, כל אחד שם לב לזה. כיף לראות כדורגל מהיר ואנרגטי ומודרני, קבוצה שבאה לאכול את הדשא. מאמן צריך להוציא את המיטב מהקבוצה שלו. זה אמור להיות מובן מאליו. לא מעט בגלל אנצ’לוטי הצגנו משחק מחפיר בפ.ס.ז’. עזבו, זה לא מעניין, הלאה, נתלונן שוב על ההרכבים המבישים - בהמשך. ביום שני נגד מאיורקה - סתם.
בתזמון מושלם קארים בנזמה לדעתי נתן את משחקו הגדול ביותר בקריירה - שלושער בשמינית הגמר, עם כתפיו הרחבות - כפיים. גם בדקות בהן לא נגענו בכדור הוא היה מעולה כמו הבעיטה האדירה בסיבוב, ולחץ גבוה באמת. חד משמעית שיש לו חלק בשער הראשון עם כל הכבוד לדונארומה הליצן. אני חושב שהוא כן היה ראוי ל-75% מהביקורת בעידן רונאלדו אבל בהחלט ‘היה מגיע לו לילה כזה’. אגב, חוץ מהידידה שהצטרפה למשחק במחצית, אפשר לומר שאני הקמע. עבדכם הנאמן ויתר על חולצת הכריסטיאנו הקבועה שלו ועשה את הפרמיירה עם חולצה של קארים מודל 21/22, לראשונה ‘נכנעתי’ וקניתי חולצה של החלוץ המושמץ. נשבע לכם שזה לא תמונה בדיעבד של אחרי המשחק (בבר עצמו לא היה זמן לתעד, מי חשב על זה בכלל!). גם הגול השלישי גאוני, באמת שאין תלונות, משחק של ציון 10.
לוקה מודריץ’ קיבע את מעמדו כקשר הגדול בהיסטוריה של המועדון הזה ויסלח לי זינדין זידאן וכמובן גם אחרים. בגיל שלו קרוס לא יהיה מסוגל לרדוף אפילו אחרי הילד שלו בגינה. פארטידזו, אמוציות, תשוקה, הברנבאו כל שבוע עושה לו סטנדינג אוביישן, תהנו מכל רגע כי לא נשאר עוד הרבה. מה אפשר לומר כבר על המהלך של השער השני? ירד לגליץ’ גדול מול מסי בזמן שטוני היה מוותר, בהמשך חילץ את הכדור, דהר ודהר ודהר. גם מסירת העומס לוויניסיוס יכולה להיות בישול אבל ויני היה בינוני ולא החלטי וחסר ביטחון במקום לבעוט, וחבל. בעצם לא חבל. לוקה עוד היה אמיץ ונועז ורענן לדפוק ספרינט ולבשל לבנזמה.
מה שמדאיג דווקא זה ויניסיוס, אכל את המגנים שם בלי מלח, תיסכל את אשרף, את כל מי שבא מולו, אבל ההחמצה שלו ב-1:1 היא כל כך מרושלת והיה לו כל כך הרבה זמן. היו לו גם הרבה מצבים לבעוט והוא התמהמה ובסוף המצב הפך לפחות מסוכן. מהדריבלים שלו לא הפקנו מספיק, בעיקר בגללו. זה לא יצר מצבים, זה לא באמת סיכן.
אי אפשר בלי להשחיל איזו עקיצה לפ.ס.ז’. בכסף אפשר לקנות את מסי (נעלם לחלוטין בדקות הקשות) ואת ניימאר שהוא כבר יותר דמות מאשר שחקן כדורגל, בכסף אפשר לכלוא את אמבפה באזיקים (ראית מה זה אומר ערב של צ’מפיונס בברנבאו - מה, לא תבוא?) אבל בכסף אי אפשר לקנות קלאסה, תהילה, היסטוריה, תארים, DNA ומועדון. וגם הקפטן לשעבר ראמוס שהמצלמה כלל לא עברה לכיוון שלו ביציע כי לא היה טעם. הפרצוף המיוסר שלו ב-3:1. כנראה ידע את העתיד לבוא. תרשו לי להיות אנה זק - ‘בוא תראה מה פספסת - בוא תראה’. ד"ש גם מוולפסבורג. זוכרים שהכדור המקורי בהגרלה היה בנפיקה?
מצפה לסגור עניין בליגה עם ניצחון בקלאסיקו (ברצלונה כמובן בזון מטורף) לפני פגרת הנבחרות אבל קודם כל יש את מאיורקה ביום שני כדי שנוכל להתאושש. אין צורך לחשוב בכלל על שלב הבא, כבר אמרתי, כל דבר בעתו, 21/22 מעניינת. זה היה ניצחון חשוב מאוד, לא בכל עונה צריך ללכת עד הסוף, אין את הכלים ללכת עד הסוף כנראה, אבל גם לא לעוף בשמינית הגמר ועל היריבות והחרא והיחסים העכורים מול המועדון-מדינה הזה אין צורך להרחיב. תודה לאלוהי הכדורגל, תודה. אסור להגיד את זה אבל אני אומר את זה - #AporLa14.
