הופרדו בלידתם: אנוכי, דור רומנו ותומאס רונסרו, אבל האמת שהוא במשרת חייו - מתפרנס בכבוד מלסקר את ריאל מדריד. אשכרה עלה על הקירות שם והזיל דמעה אחרי ה-1:3 של בנזמה.
אתמול זה לא הגיע לרמות של בכי אצלי (ידוע כבכיין של הפורום) ואחרי ה-1:1 אפילו הייתי קצת אדיש, באמת. אבל בשערים הבאים - וואו. ובגמר הדסימה בוודאי. כשרונסרו דיבר על הדסימה גם הוא בכה והיה זה שתמיד אמר: “שינית את החיים שלנו (סרחיו ראמוס)”. המשחק אתמול היה המשחק הגדול הראשון של הבן שלו ברמת ה-‘לילות הקסומים של הברנבאו’ נדמה לי.
טוב, יחסית בקצרה, כי למה שקרה אתמול אין הרבה קשר לכדורגל.
כמה שהכל נזיל. אם דונארומה לא דביל, אנחנו מעלים עכשיו על הגרדום חצי מדריד. במקום זה, אנחנו משתפכים.
לפני כמה חודשים היה פה חצי דיבור אולי ויניסיוס עדיף על אמבפה. אם אז זה היה מצחיק, היום זה דורש הסתכלות פסיכיאטרית. מפלצת כדורגל. לא רואה סרט שהוא נשאר בפריז החולה מנטלית אחרי שחווה על בשרו את ההבדל בין המועדונים ואווירת ברנבאו במיטבה.
מודריץ’ אגדה ונתן מחצית לפנתיאון. אבל אסור לשכוח איך הקישור שלנו נראה במשך משחק וחצי (או בכללי ברוב הזמן).
חולה על הגישה והמנהיגות של אלאבה.
לא היה אסון גדול להיות מודחים ולהתרכז בליגה שגם ככה לא הולכת חלק. אבל בשביל משחקים כאלה אנחנו כאן, עוד ערב אלופות שנדבר עליו שנים.
חייב להוסיף לכל הדברים שנאמרו (לא ראיתי מישהו מדבר על זה): ריאל מדריד זו משפחה וזה מורגש. באיזור הדקה ה80 וקצת כשרודריגו ביקש מבנזמה לבעוט את הכדור מאוד התרגשתי. התקבצו שם כמה שחקנים שלנו — מודריץ׳, בנזמה, רודריגו, אלאבה ו-ויניסיוס אני חושב — וחלק חיבקו אחד את השני… זה היה מחזה מאוד נעים. המבוגרים של הקבוצה לוקחים את הצעירים ונראה שמתייחסים אליהם יפה, יש כימיות טובות, נראה שאין מעמדות, הרבה מרגישים בנוח.
אלאבה אגב מוסיף לזה לא מעט, המון חיבור לקבוצה ולמועדון מהרגע הראשון… פשוט כיף.
רוצה לאמר שאנחנו קבוצה מאוד בריאה. רק צריך שיבואו החיזוקים והמאמן (אלא אם קרלו משתנה) הנכונים וזה הולך לכיוון נכון.
עזיבתם של רונאלדו וראמוס מאוד עזרה לנו. אין פחד, אין איזה רודן כלשהו בקבוצה, אין מעמדות שלא לצורך — פשוט משפחה.
