מצטער שאין לי כח לכתוב הרבה בניגוד לבדרך כלל, וזה לא קורה הרבה. הכותרת הפשוטה שלי היא “אל תהיה כל כך תמים”. חזרתי לפוסט שכתבתי לפני המשחק וצחקתי, מרגיש מטומטם. דיברתי שם על לתת הצגה, לרכוב על גלי המומנטום והחזרה הביתה לסנטיאגו ברנבאו. אבל ריאל מדריד אלופה בלבעוט בדלי ולא לקחת אליפות. אם לא נרים את הכתר העונה - חזרו למשחק הזה. ניצחון בקלאסיקו לא שווה כלום אם לא מנצחים את ראיו וייקאנו בבית.
יש רצוי ויש מצוי. אני כועס על עצמי על הציפיות שפיתחתי. כבר ירדתי לקרקע מחדש אחרי הפיחואן והניצחון בקלאסיקו גרם לי שוב להתפתות. הדקה ה-93 במשחק בשבת באנואטה עוד עלולה לקבוע משהו. אני שוב אגיד שהקבוצה הזו מלאת חסרונות אבל היא לא מנצלת אפילו לא 70% מהפוטנציאל שלה אם נבודד את ג’וד בלינגהאם, והנה היום הוא לא הבקיע ו…אף אחד לא מבקיע.
למה לא לפתוח את המשחק בטירוף ולתקוף בחמת זעם? אם לחץ גבוה של פדה ואלוורדה עזר להגיע למצב הבקעה - למה לעצור? למה לא לענג את הקהל? למה להתחיל לשחק בדקה ה-80? כל כך הרבה שאלות בלי אף פיתרון. לא באמת הגברנו את הקצב בשום שלב. נתתי להם עד המחצית ואז גם אני התחלתי להתעצבן.
זוכרים את גלדבאך ב-2020? “אל תמסור לו, הוא נגדנו?” - אז ויניסיוס היום, כזה. כל כך כועס עליו. וזה לא משנה שאלה שראו את תקציר המשחק יגידו לכם - “בואנ’ה, איזה דריבל הוא עשה”. חיפש לריב, חיפש להתעסק בשטויות, לא שיחרר כדור בזמן. אין מי שיאפס אותו. ספסל, באמת. הייתי סבלני.
רודריגו של 2022 מבקיע את המצב הזה כשעלה מהספסל, אבל למה לעזאזל הוא נכנס כל כך מאוחר? ראיו על הנייר עם הרכב שיש בו כישרון התקפי ובפועל הם בזבזו זמן, עשו פרובוקציות ולא באו לשחק כדורגל. מה הפחד הזה? ואתם עוד תתגעגעו ל-4:2:3:1 כי זה לא יקרה העונה.
אף שחקן אצלנו עושה רושם לא יודע לבעוט לשער, כולם מטיסים חלליות. מייאש. זה כבר לא עניין של אליפות או לא. כואב בעיניים לראות אותם. מאז 2018, למעט חלקים בודדים בעונת הדאבל. איכס. מעטים הפעמים, ואני מדבר על משחק ליגה רגיל ולא על איזה שמינית גמר צ’מפיונס שהרגש מעורב שם - שישבתי עם חבר על בירה לראות את המשחק וחייכתי, וואלה נהנתי.
מה הם עושים שם באימונים לעזאזל שכל קשקוש עולה לאינסטגרם? שיעשו להם סשן צילומים מרוכז ביום אחד וישחררו אותם מהעול הזה. בשביל מה הם באים לוולדבבאס? שקרלו יילך לשחק ברידג’. אין כאן שום שיפור ולו המינימלי ביותר מפתיחת העונה. וצריך להגיד את הדברים כמו שהם. זה לא תיקו ש’קורה’. זו קבוצה שלא משחקת כדורגל אף פעם והמספרים לא יכולים להסתיר את זה. שחקנים בטוחים, כל-כך בטוחים במקום שלהם. יום אחד הכדור ייכנס, יום אחד לא. זה רנדומלי. כמו להטיל קוביה שהיום לימדתי את הילדים שלי בכיתה ב’ בבית ספר.
