במוצאי שמחת תורה, כהרגלי במוצאי שבת, לקחתי את המחשב והסתגרתי בחדר כדי לראות את המשחק של יונייטד בלי ספוילרים. שמעתי את האזעקות בבוקר ולחשושים על פיגוע, אבל הנחתי שהמספרים שנזרקו בקידוש מוגזמים, אז קודם נראה יונייטד ואז נברר מה קורה. את הצמד של מקטומיניי בתוספת הזמן כבר ראיתי בממ"ד.
זו השמחה האחרונה שלי ממנצ’סטר יונייטד. עד שיצאה ההודעה העלובה היה מדובר באדישות כללית מהבלי העולם. האדישות התחלפה בכעס על הצביעות ועל הרפיסות, על כך שאוקראינים ושחורים שווים שלטים, דקות דומיה, סרטים שחורים, כריעות ברך וקמפיינים ואנחנו לא שווים כלום. הכעס הפך בחזרה לאדישות, אבל הפעם ספציפית כלפי יונייטד וגורלה. עד היום אפילו לא שמתי לב ל-4 נצחונות ב-5 משחקי הליגה האחרונים.
והתחלתי לחשוב - על מי אני כועס בעצם? וחשוב מכך - את מי אני אוהד?
על מי אני כועס זה קל. אני כועס על המנהלים שהחליטו להוציא את ההודעה העלובה ההיא. אלו אנשים ספציפיים שאפשר לשים עליהם את האצבע. אבל הם עובדים שהיום נמצאים ומחר כבר לא. הם לא מנצ’סטר יונייטד.
אז מי כן מנצ’סטר יונייטד? את מי אני אוהד? בוודאי שלא את המנהלים, שלא היו שם כשהתחלתי ולא מעניינים אותי גם היום. אולי את השחקנים או המאמן? הם אולי מעניינים אותי היום אבל לא היום שם כשהתחלתי ואם יעזבו יפסיקו לעניין מיד. את העיר? אוהב מאוד אבל כתוצאה מהקבוצה ולא להפך, וזו לא הקבוצה היחידה בעיר. את האוהדים? חלקם רוצים להרוג אותי, חלקם לא, מכולם לא אכפת לי. את סגנון המשחק? אין כזה ובטח שלא עקבי. את הערכים? רוצים להגיד שיש אבל הנה - אין. חוץ מכסף. אולי את האקדמיה? אוהב את בוגריה אבל רוב הסגל בכלל לא גדל במועדון.
אני אוהב את ההיסטוריה של מנצ’סטר יונייטד. את ההתאוששות ממינכן, את פרגי וההילה, את ברצלונה 99. אבל מה כל זה משנה היום ואיך זה בכלל קשור למה שאני רואה על הדשא? זה לא. לא באמת.
נראה שהכעס על המנהלים של מנצ’סטר יונייטד לא קשור לאהדה לקבוצה. מה כן גורם לאהדה לקבוצה? אין לי מושג. אני רק יודע שאני לא אוהד את קריסטל פאלאס.