כדורגל יפה לא מגיע לפני תוצאות בריאל מדריד. אין לי ספק, למשל, שאם יהיה מאמן בריאל מדריד שיפסיד כל משחק 4-3 אחרי ששיחק “פתוח, יפה והתקפי” הוא יעוף מהקבוצה. אני יצאתי בעיקר נגד האמרות של RDT על כך שבריאל מדריד לא אכפת מהדרך אלא רק מהניצחון. הפיטורים של פאביו קאפלו הם הוכחה לכך שזה לא נכון.
לגבי ברצלונה אין לי מחלוקת אתכם- ברור שגם שם אכפת מהדרך (ואני מסכים גם עם הטענה שבזמן האחרון זה פחות מתקיים).
איך אני מסביר את המינוי של מוריניו? קודם כול צריך לזכור שלפני ריאל מדריד מוריניו אימן את צ’לסי, פורטו ואינטר. הקדנציות שלו בצ’לסי (הראשונה) ובפורטו לא היו הגנתיות ולא אופיינו בכדורגל “מכוער”. זאת באינטר כן. ככה שהוא הראה שהקבוצות שלו יכולות גם לשחק כדורגל יפה.
אין ספק שהוא מונה בעיקר כי הוא נחשב ל"מצליחן". גם האישיות והשחצנות שלו תרמו לזה.
הייתה סביבו “הילה” מיוחדת (“המיוחד” וכו’) באותה תקופה. וכמובן הוא גם נחשב אז ל"קריפטונייט" של בארסה ולאחד שיכול להסתכל לקטאלונים בעיינים- דבר שלא מזיק.
כל אלה, ביחד עם מצבה של ריאל מדריד באותה נקודת זמן (רצון “נואש” לתואר) הביאו למינוי של מוריניו.
אני חושב שבאופן כללי יש איזושהי פלואידיות, גם שלי כאוהד, ברצון לכדורגל “יפה” לעומת תארים. קל לי להגיד שאני רוצה שריאל מדריד תשחק פתוח והתקפי אחרי תקופה של 4 תארים ב- 5 שנים למשל. לעומת זאת, אם תגיע תקופה של 5 שנים בלי תואר אני אגיד לך שמבחינתי אפשר גם “להחנות את האוטובוס” כל משחק בתנאי שנזכה באליפות. זה אנושי בסך הכול.