עונת 2018/19 של הליגה האנגלית תצא לדרך ביום שישי הקרוב, וזו הולכת להיות עונה מרתקת במיוחד.
הכסף הגדול עזר לפרמייר ליג לצמצם פערים לאט לאט מהליגה הספרדית. פפ, קלופ, מוריניו, קונטה, פוצ’טינו ועכשיו סארי, המאמנים הטובים בעולם (כל אחד בתקופתו), מצאו ומוצאים את עצמם מובילים את קבוצת הטופ באנגליה.
אחרי שנים שחונות במפעלים האירופים, מנצ’סטר יונייטד זכתה לפני שנה בליגה האירופית. בעונה שעברה, ליברפול (להלן “הסקאוזרים ה” + שם תואר לא מחמיא) הדיחה את סיטי של פפ, שרבים החשיבו לפייבוריטית הבאה בתור אחרי ריאל, בדרכה אל הגמר. טוטנהאם המלהיבה נתנה הופעה מכובדת מאוד מול יובנטוס, והודחה בעיקר בגלל חוסר הנסיון שלה במעמדים אלו. יונייטד דהרה בלי להסתכל לצדדים, רמסה את כל אימפריות היבשת והעולם בכלל, עד שנעצרה על ידי האימפריה האינטר-גלקטית מסביליה. טוב נו, 3 אנגליות מתוך 5 זה גם יפה.
שני גורמים עיקריים הופכים את העונה הזו לדעתי לנקודת המפנה ביחסי פרמייר ליג-לה ליגה.
הראשונה נוגעת להתחזקות קבוצות הטופ האנגליות. בארות הנפט באבו דאבי לא יבשו, וסיטי ממשיכה לקנות שחקנים שהיא לא באמת צריכה. 60 מיליון ליש"ט נשפכו על ריאד מאחרז בכדי לחזק את ההתקפה הטובה באי הבריטי, ופפ מכוון לעוד קשר אמצע עד מחר בצהריים.
הסקאוזרים המסריחים עברו את הקיץ המוצלח ביותר, עם רכישות מדויקות מאוד בהמון כסף. אליסון הגיע כדי לטפל בנגע הקאריוסיטיס שפשה באנפילד, נייבי קייטה ופאביניו הגיעו כדי לחזק את נקודת התורפה השניה - הקישור, ושאקירי הגיע בכדי להעמיק את ההתקפה. לשם שינוי, אף שחקן לא עשה קוטיניו. יתרה מזו, סלאח האריך חוזה באקט בעל משמעות סימבולית גדולה מזו החוזית.
אחרי הכדורגל המצוין שהציגו הסקאוזרים המטונפים בעונה שעברה, עם החיזוקים האלו השמיים הם הגבול.
טוטנהאם כהרגלה לא עשתה שום דבר בקיץ. 7 שחקני טוטנהאם שיחקו בחצי גמר ליגת האלופות. שני הקפטנים בגמר שחקני טוטנהאם בעבר ובהווה. פוצ’טינו סירב לריאל מדריד (תחשבו על הארי רדנאפ מסרב לריאל מדריד כמאמן הספרס לפני 10 שנים. הזוי ובלתי נתפס). כל הכוכבים, למעט טובי אלדרווירלד שעושה קולות של עזיבה, נשארים.
הרכש היחיד והחשוב כל כך של התרנגולים הוא האצטדיון החדש. על חורבות הלול, הווייט הארט ליין ז"ל, הוקם אצטדיון חדש דנדש עם 62 אלף מקומות, השני בגודלו בפרמייר ליג. טוטנהאם תעזוב את וומבלי בספטמבר, וסוף סוף תקבל בית אמיתי. עם פתיחת עונה ביתית צולעת ב-17/18, ברור שהביתיות תוסיף לטוטנהאם מספר נקודות מכובד העונה, ואולי גם תסייע לה להימנע מספיגת צמד תוך 5 דקות מגונזאלו היגוואין.
צ’לסי נפטרה מקונטה, המאמן היחיד שיכול להתחרות במוריניו על תואר המאמן המריר בעולם. אולי משהו בסטמפורד ברידג’ מוציא ממאמנים את שמחת החיים. וילאש בואש בכלל נמחק ועבר לתחרויות ברכבי שטח כדי להחזיר לעצמו את הרגש שאבד.
מאוריציו סארי, שעד לפני 5 שנים אימן בסרייה ב’, הליגה השנייה לזו שלמשחק ממוצע מגיעים 10,000 צופים, ליגה שוממת כמו ערד בינואר, הגיע כדי להפיח חיים באפרוריות הלונדונית. על אותו מטוס מנאפולי הגיע ג’ורג’יניו הנפלא, והשמועות הנוכחיות מביאות גם את קובאצ’יץ’ לבלוז. כל מה שצריך זה חלוץ, וצ’לסי עשויה להמשיך במסורת העונה-כן-עונה-לא שלה מאז פרישת הסר.
הנקודה השנייה נוגעת לליגה השנייה, הספרדית, ובייחוד לריאל מדריד.
כרגע ריאל היא האימפריה האירופית מספר אחת בלי שום תחרות. ברצלונה תמשיך להיות קבוצת טופ כל עוד מסי אצלה, אבל את היוקרה של 4 זכיות ב-5 שנים בליגת האלופות, גם 20 אליפויות לה ליגה לא ישיגו.
אבל הקיץ מסתמן כנקודת מפנה עבור ריאל. הכוכב הכי גדול של המועדון בעשור האחרון (עם קייס טוב לכוכב הגדול בהיסטוריה שלו), עם מניות רבות ב-2 הזכיות האחרונות בצ’מפיונס, עזב. אמנם, בתור אוהד יונייטד, אני יודע שעזיבה של כריסטיאנו היא לא סוף העולם. יונייטד נפרדה מרונאלדו של 2009, שהיה טוב יותר מרונאלדו של 2018, הגיעה לגמר הצ’מפיונס ולקחה 2 אליפויות גם בלעדיו. אבל, לנו היה נשק בלתי קונבנציונלי - סר אלכס. בריאל, לעומת זאת, עזב גם המאמן, זה שהביא יציבות חסרת תקדים למועדון שהיה הכאוטי ביותר בעולם (קחי את הכתר, צ’לסי, הרווחת אותו ביושר).
ריאל נכנסת לתקופה של חוסר ודאות. נראה שאת הז’יטונים שמים יושבי הברנבאו על גארת’ בייל, שיהיה נס אם יגיע למספר הופעות דומה למספר השערים של כריסטיאנו בעונה האחרונה, איסקו, שמסתובב סביב עצמו מאז יורו הצעירות, מרקו אסנסיו, שהלוואי שיתפתח למה שמצפים, ושאלוהים יסלח למקבלי ההחלטות - קארים בנזמה.
גם אם ריאל תעבור את תקופת המעבר בהצלחה, הדלת להצלחה אירופית של קבוצות אחרות נפתחה. כמובן שאתלטיקו וברצלונה עדיין רלוונטיות, אבל היתרון שלהן על האנגליות, בדגש על הסקאוזרים העלובים וסיטי, כבר לא ברור. אם בגמר העונה שעברה לאף אחד לא היה ספק בנוגע לזהות המנצחת, השנה מפגש תיאורטי בין ריאל לליברפול יהיה הרבה יותר פתוח.
נקודת עניין נוספת בעונה הקרובה היא מנצ’סטר יונייטד. תמיד רציתם לראות רכבת עפה מהמסילה, נכנסת בגשר ומתנפצת לרסיסים ברעש גדול? עקבו אחרי עונתו השלישית של ז’וז’ה “95% שוקולד מריר איכותי” מוריניו במועדון. הפורטוגלי כבר החל את מופע התירוצים לקראת עבודתו הבאה. אין ליונייטד הרבה אופציות העונה, למעשה האופציות שלה בינאריות: בלאגן, חוסר הצלחה ואדמה חרוכה, או אליפות ראשונה מזה 5 שנים. קל לאוהד האדום זה לא יהיה, אבל בהחלט כיף לאוהד הנייטרלי.
הרגל על הדוושה. יום שישי, 22:00, אולד טראפורד, יונייטד נגד לסטר, יוצאים לדרך.
