ויני ייחודי מאוד בדבר אחד, וזה לא היכולת לחתוך הגנות כמו חמאה בכדרור, את זה גם מסי/רונלדיניו/ניימאר ידעו לעשות.
אם הייתי צריך לזקק אותו למילה זה נפיצות/ explosive , השחקן הכי נפיץ שראיתי משחק. הוא משום מקום משנה מהירות/כיוון ומעלים שחקני הגנה. אמבפה סקורר טוב ממנו אבל ויני הוא הגיים צ׳יינגר מספר 1 בכדורגל היום.
ג׳וד כקשר זה הכי בבית שיש, יכולת המסירה שלו לא מגוונת כמו של קשרי על אחרים, אבל יש לו משהו אחר וזה כדורים מדודים ברמת על, כשהוא נותן מסירה לגול היא מדודה בדיוק לכיוון ולתזמון של הריצה של השחקן לפגוש את הכדור אידיאלית, מאוד מזכיר את אוזיל בזה.
אגב, כשאני (ואחרים כאן) כותבים שברגע ששחקני ההתקפה שלנו ילמדו קצת יותר אחד את השני (אבל ממש רק קצת), זה עוד יתפוצץ - השער השני הוא דוגמה נפלאה לזה.
שני שחקנים שמעולם לא שיחקו אחד עם השני, ועם כל-כך הרבה כישרון וחכמת משחק, שמספיק תיאום קל בלבד בין הגורמים כדי שזה יעבוד מושלם.
קודם כל ג’וד, שאוסף במהירות וביעילות כדור לא מדוייק שיכל בקלות לשים סוף למתפרצת, שומר עליו בכישרון קרוב לרגל תוך שהוא משפר עמדות לטובת עמדת מסירה נוחה יותר, לא ממהר להכניס כדור רוחב סתמי לתוך הרחבה שיורחק בקלות ע"י ההגנה, ומחכה לתנועה נכונה של שחקני ההתקפה.
אח"כ אמבפה, עם אינטלגנציית משחק עילאית וביצוע מושלם של תנועה חכמה (גם הכניסה המתוזמנת אל המרווח הפנוי הקטן שבעומק הרחבה, אבל לא פחות מזה גם החזרה המהירה לאחור שלפניה והעצירה הקטנה אך מטעה בדרך אל תוך הרחבה).
על הדרך גם ויניסיוס ורודריגו, שמושכים את כל ההגנה ומכריחים אותה להצטופף אל טווח של 5 מ’ משערם הם.
חזרה לג’וד שמזהה את התנועה של אמבפה - לא כי הוא מכיר את הצב, אלא בגלל מוח הכדורגל שיש לו - ומצליח להכניס לו כדור מדוד בתזמון מושלם.
ולבסוף שוב אמבפה, עם סיומת לא מורכבת במיוחד אבל נקייה ושלא משאירה שום סיכוי.
ועכשיו תתארו לכם את כל זה, עם כל הכישרון שבא כאן לידי ביטוי, אבל כשהשחקנים כן מכירים אחד את השני ואת התנועות האופייניות של כל אחד. הדברים האלה יבוצעו על אוטומט, אינספור פעמים בכל משחק.
שמחתי לראות אתמול את המשחק הטוב של טיבו (למרות שהוא לא היה מאוד עסוק) והצלה אחת שהייתה ה “דובדבן על הקצפת”.
אני מודה שבסוף העונה הקודמת לא הייתי בטוח בכלל שהוא יכול לחזור לכושר אחרי שתי פציעות קשות וביינתים אני אוכל את הכובע (טפו טפו טפו)…
אתמול נזכרתי אחרי כמה חודשים טובים למה התאהבתי בג’וד. ולא, אלה לא היו הגולים. איזה קונצרט במחצית השניה, ללקק את האצבעות.
עם כל הכבוד לכל התותחים הכבדים מקדימה, אם אנחנו רוצים לראות כדורגל מהנה ולא תחרויות ריצה, זה תלוי בעיקר בקשר האנגלי. כשהוא טוב זה יראה מודבק וזורם, כשהוא יחרוק אנחנו כנראה עדיין ננצח, אבל זה לא יראה טוב.
אני בדעה שראוי לפתוח דיון לרודריגו, השחקן הכי מסקרן בסגל. קשה לשקר ולקרוא לעונה הקודמת שלו טובה, אבל לצד המון משחקים של כלום, היו בה חודשיים וקצת חיוביים מאוד + המסורת של להפוך לקילר מול סיטי. היה בה סימן אמיתי שיש בו משהו - לא צריך לקחת את זה כברור מאליו - אני לא בהכרח הייתי משוכנע בזה לפני שנה וקצת.
אתמול קיבלנו טעימה לאיך כל הכישרון הזה מקדימה כן יכול לעבוד - ג׳וד הוא הדבק, אמבפה הוא בסוף שחקן ההתקפה הכי טוב ואליו רוב המאמצים והכדורים יופנו, אבל ויניסיוס הוא הניצוץ, השחקן הלא צפוי. יש מספיק מקום, ומספיק תהילה לכולם. ורודריגו הוא… הפועל השחור? שחקן ההתקפה שלוחץ ואוסף פירורים מתשומת הלב שאחרים תופסים?
כאילו עבורנו זה יהיה מצויין שהוא יהיה בתפקיד הזה, אבל לא המיתוג הכי סקסי וכנראה שלא ניצול אידאלי של הכשרון שלו.
אגב ניצול לא אידאלי של שחקנים - פדה ממשיך להיות השחקן שבזכות שהוא סבבה בהכל משתמשים בו לכסות על בעיות בסגל. אתמול הוא היה הרבה פעמים המבוגר האחראי בקישור, לא עשה את התפקיד מדהים, כן היה יותר אסרטיבי מצ׳ואמני.
פשוט בכל רגע שהוא החליט לפרוץ קדימה עם הכדור נזכרת איזה שחקן מדהים הוא יכל להיות באמצע המגרש ממש. כשהוא היה תקוע מאחורה בימין הוא ניסה כמה מסירות ארוכות, הן היו טובות ברעיון, הביצוע עוד צריך ליטוש.
לא רק אתה. אבל אני חושב שכבר ברור מאז הגמר ב22׳ שהמוטיבציה שלו באה המון ממקום של ״אני אראה לכולם״. אם היה חלוץ היה קצת כריסטיאנו כזה. (מישל אם את קוראת את זה תתרגמי לו שהוא אפס)
אחד הדברים שהכי אהבתי לראות אתמול זה שג’וד לא התעסק בחרא. בחצי השנה של 23-24 בליגנהאם היה מתעסק בהמון שטויות- נופל מכל עבירה, צולל ורב עם כל שחקן שמעז לגעת בו. אתמול הוא נלחם ונשאר על הרגליים גם תוך כדי עבירות- החוזק שלו הוא יתרון עצום ואחד הדברים שהופכים אותו לדריבלר יעיל.
אני חושב שהנוכחות של אמבפה מאוד עזרה לו, במחצית השניה כשהוא מצא את השטח פשוט לא הצליחו לעצור אותו. בעונה שעברה היו שמים איזה קשר או שניים שירביצו לו אבל זה לא מתאפשר כשיש שלישיית התקפה לצידו.
עוד דבר, אטאלאנטה לחצו מעולה, עצם העובדה שהצלחנו לשבור את הלחץ שלהם ולצאת למתפרצות ביעילות מאוד מעודדת. מלבד עונת הדאבל עם בנזמה, לא היה לנו משחק מתפרצות טוב כבר הרבה מאוד שנים.
אם נדבר דוגרי, אתמול לא היה משחק טוב של אמבפה. הוא היה לא מתואם, יתר השחקנים לא הבינו אותו לפעמים, לפעמים הוא לא הבין אותם, כמו שמצפים משחקן שמגיע לקבוצה חדשה בדיוק. הפעולות הטובות שלו מלבד הגול היו מבצעים אישיים ולא כאלה שמצריכים תיאום עם יתר השחקנים. הנשק הקטלני ביותר שלו לדעתי, התנועה הקצרה, לא היה רלוונטי במשחק הזה. אבל עדיין התרומה שלו בכל שהוא מושך את תשומת הלב של היריבות הייתה מאוד נוכחת.
הנוכחות שלו מקדימה גרמה ליריבה אתמול לאבד אותו בכניסות המתוזמנות שלו פנימה. ולא רק הוא נהנה מכך, גם רודריגו ויני ואפילו פדה שניצל את הבריחה לאחור של אמבפה וכבש את השער הקל ביותר שיכבוש בקריירה. הנוכחות שלו לצד ויני והפלואידיות במשחק שלהם גרמה ליריבה להיות פחות מוכנה לויניסיוס, ודיי בטוח לומר שגם רודריגו נהנה מהנטל המופחת שהיה לו על הכתפיים.
באמבפה הרווחנו לא רק שחקן טופ, אלא כזה שיאפשר ליתר השחקנים שלנו לבוא יותר לידיי ביטוי.
אם במשחק כל כך מבולגן, חסר ולא מתואם הגענו לכל כך הרבה מצבים, איך זה יראה בעוד חודשיים, איך זה יראה בעוד עונה, או בעוד 3 עונות.
חסרים לנו טכניקה וכשרון כדורגל פרופר בקישור השרירי שלנו, דוסקס פה רבות. אני לא מאמין שאני מתגעגע אפילו קלות לטוני קרוס, אבל הוא כן חסר באלמנט הזה (וממש לא בשקלול שאר חסרונותיו).
כנראה שנצטרך לחכות עוד שנה-שנתיים לאכזבה היחסית מקמבינגה ו/או טשואמני כדי שיביאו לג׳וד מישהו לשחק איתו כדורגל. או לחלופין - אחד מהם או שניהם ירכבו על הגל של ההצלחה מסביבם כל הדרך לקריירה ארוכה ומעמד בכיר בסגל. מעניין מאיפה זה מוכר לי.
מה שהיה חסר מבחינת קרוס רול אתמול זה מתי עושים התקפה יותר איטית - מניעים כדור, מחכים לשלוח שחקנים למעלה ואז מתקדמים ומתי רצים למעלה כמו תרנגולות בלי ראש. אתמול זה היה בעיקר הסוג השני וכשקיבלנו שטחים זה עבד (ואז פתאום ‘ג׳וד בקישור’ נראה מעולה). עד אז הם רצו קדימה כמו סילונים ומצאו את עצמם ב 2 על 7.
סתם תיאוריה. המחצית הראשונה הייתה “חלשה” במכוון, במטרה לתת לאטלנטה לצאת קדימה ולנסות לגנוב שטחים מאחורה, ולכבוש במתפרצת. במחצית השניה האסטרטגיה שונתה ועלינו לשחק יותר גבוה וחזק. יש בגישה הזאת מספר יתרונות, ליריבות יהיה קשה יותר להתכונן, האנרגיות שהם יבזבזו בתחילת המשחק יעלה להם ביוקר בחלקים המאוחרים יותר של המשחק, וזה יתן גם מקום למהירות של ויני ואמבפה.
לאורך השנים האחרונות ראינו לא אחת את המשחק הזה בין האסטרטגיות השונות, הרב גוניות הזאת עבדה לנו טוב ואין סיבה שאנצ’לוטי ינטוש אותה סתם.
נראה אם זו תהיה תופעה שתחזור שוב במשחקים הקרובים. למעשה כבר ביום ראשון יש לנו את מיורקה וזו הזדמנות לבחון האם הסיפור הזה יחזור על עצמו.
לרודריגו היו אתמול שתי החמצות רציניות (אחת ממש גדולה עם המשקוף) וחבל כי הוא זקוק לביטחון ומומנטום.
יצא לי לחשוב על זה קצת ובגדול כל מה ששחקן שמשחק ליד ויני, אמבפה וג’וד צריך זה תנועה ללא כדור וסיומת. שימו לידם שחקן ששתי התכונות האלה אצלו בטופ והוא שווה 15 שערים בעונה
עד העונה שעברה הייתי אומר שיש לו את זה בוודאות אבל להיות שחקן הרכב קבוע זה פותח לך הזדמנויות תרתי משמע ומצד שני המשקל והמעמסה אחרים. את השער נגד צ’לסי בוולה אף שחקן אחר בסגל שלנו לא מבקיע, רק קארים בנזמה ספציפית בעונת חייו שכל בעיטה הפכה לשער. זו אולי דוגמא פחות מוצלחת עם בעיטה ממצב מאוד קשה וזקוקים למיומנות אדירה, אבל הוא תמיד היה שקט ונינוח מול השער. אני לא חושב שמדובר בהחמצות גדולות כל כך אגב לגבי אתמול. לשחקני התקפה שערים זה כל כך חשוב אבל הוא צריך להיות מעורב אם זה בתנועה, אם זה בניסיונות דריבל והוא שחקן התקפה עם דריבל טוב זה בסדר להעז, הבעיה היא הלהעז. אתמול זה היה בסדר.
מהלך חשוב מהמשחק נגד אטאלנטה שלא קיבל אולי מספיק תשומת לב. במשחק הסופר קאפ קיבלנו יותר מאיי פעם - אולי יחד עם גומלין רבע הגמר נגד מנצ’סטר סיטי בו כל ריאל מדריד התגוננה - את ג’וד בלינגהאם הקשר. בעמדה מאוד אחורית בלא מעט דקות בחצי שלנו. סוגר את הבעיטה בגליץ’ אדיר כמו בלם, שם גוף ולא מוותר - פייטר. פיזיות, חוכמה, יכולת תיקול. בקבוצה עם שלישייה התקפית קטלנית כששניים לרוב לא יעזרו בהגנה - גם זה חשוב. והתקרה של ג’וד בשמיים. המספרים ההגנתיים שלו מהמשחק היו מאוד טובים. בלינגהאם נגע בכדור הכי הרבה פעמים - 75. הוא גם בעט הכי הרבה פעמים לשער - 4, הכי הרבה פעמים למסגרת - 2, יצר הכי הרבה הזדמנויות - 3, השלים הכי הרבה מסירות בשליש האחרון - 16, וגם ביצע הכי הרבה דריבלים מוצלחים - 5.
אגב דיברתם, דיברנו על זה - במארקה נכתב שקרלו אנצ’לוטי מאוד אהב את המשחק של רודריגו וטען שהוא היה הכי טוב על המגרש.
הוא שחקן הגנתי אדיר וזה משהו שלא לגמרו דיברו עליו בעונה הקודמת. יש לו אחוז ונפח זכייה גבוהים מאוד במאבקים.
לפני כעשור אני ועוד הרבה אוהדי ריאל פינטזנו על פוגבה, דאז קשר ה50-50 עם המספרים והפיזיות שהיה כ"כ חסר לנו. ג’וד כקשר מביא בול את היכולות האלו, רק עם מוסר עבודה גבוה יותר.
לג’וד יש את כל הפלייר שהיה לפוגבה, פחות פיזי ועם בעיטה פחות טובה, אבל מוח כדורגל בליגה אחרת משל הצרפתי. אולי אפילו גלקסיה אחרת. לאורך כל התקופה של ג’וד כאן הוא משווה לזידאן, למרות שהם שחקנים בפרופיל אחר לגמרי, אבל אני חושב שהסיבה שהוא מזכיר לאנשים את זידאן כל כך, מלבד הפלייר שיש לו, זה המוח שלו. הוא משחק כדורגל עם הראש לפני שהוא משחק עם הרגליים.
גם אני החמאתי לרודריגו אבל קרלו הגזים פה. כנראה שאמר את זה כדי להזריק לו קצת ביטחון, מה שתמיד חסר לו והעקב אכילס של השחקן הזה.
האמת שמה שהופך את ג’וד להיראות שחקן באמת מיוחד זה העובדה שזה כמעט נדמה שהוא בכלל לא צריך להשתמש בראש. זה ממש מרגיש שלעשות כמעט תמיד את הפעולה האופטימלית בא לו בטבעיות מלאה.
הדימיון לזידאן מגיע בעיקר בגלל העמדה הדומה על המגרש והאסתטיות הרבה של שניהם, מעבר לזה שניהם שחקנים מאוד שונים. זידאן היה שחקן התקפה טהור וג’וד רחוק מאוד מזה, הוא הרבה יותר קרוב להיות 50/50 מאשר שחקן התקפה.
