בעבר הבכלל לא רחוק ההרגשה הייתה שהמשחקים של מנצ’סטר יונייטד נמשכים לנצח. מסירות לרוחב אצל ואן חאל, בונקרים חסרי מעוף אצל מוריניו, תבוסות אצל סולשיאר, תבוסות אצל ראגניק, תבוסות בברנטפורד. התקופות שבין המשחקים, לעומת זאת, עברו להן במהירות. אין משחקים אין דאגות.
אבל פתאום כיף לראות משחקים שנגמרים מהר מדי. מאז הניצחון מול סיטי עברו ארבעה ימים ונצח. כל יום מנוחה מרגיש כמו פגרה ואיזה מזל שהמונדיאל הארור הזה סידר לנו טריליון מחזורי אמצע שבוע (פלוס אלילת המזל בהגרלות סידרה לנו צ’רלטון ורידינג בגביעים ולא ליברפול וצ’לסי). אני לא יודע להכיל את כל הטוב הזה.
ולכן אין כמו משחק חוץ בליל ינואר קריר של אמצע שבוע, בחור שכוח אל כמו קריסטל פאלאס, מקום בו אולי יש קריסטל גם אם לא מהסוג הנכון אבל לא פאלאס ולא גרביים, כדי להרוס את כל הכיף. מבחן מעניין עומד בפני החבר’ה וטן האח, עם מפגש יחסית אפור בין שני משחקים גדולים מול המוליכות. בעבר ידענו להגיע למשחקים ה"קטנים" האלו, לנטות מעט הצידה, להוריד את הגוף, להניף את הרגל ולתת לדלי את הוולה של החיים שלו סטייל רובין ואן פרסי.
נסיים בציטוט של ג.ר.ר טולקין:
“‘מה יש לי בכיסי?’ אמר לוק שואו בקול. הוא דיבר לעצמו, אך פפ חשב שזו חידה והתרגז כהוגן. ‘לא הוגן! לא הוגן!’ הוא לחש. ‘זה לא הוגן, חמדתי, נכון? לשאול אותנו מה יש בכיסימים המטונפים שלו?’.
‘יש לך שלושה ניחושים’ השיב לוק.
‘חוט? ממחטה? כפתור?’ ניסה פפ.
‘לא, פפ יקירי. את ארלינג הלאנד’”
איזה משחק מתסכל יא אלוהים.
טן האח הימר על קאסמירו שיחזיק בלי צהוב ונכשל, אם כי הימור הגיוני. קאסמירו היה ענק בקישור ובלעדיו אולי זה היה יותר גרוע מתיקו.
במחצית שניה כל הקבוצה הימרה על משחק מבוקר בלי להתקיף בכלל בתקווה שפאלאס לא יגנבו גול וההימור נכשל בענק. ההגנה היתה טובה, דה חאה היה מעולה ועדיין לפעמים סופגים גולים מהסוג שכלום לא יעצור.
ראשפורד במחצית שניה איומה אחת הסיבות שהיינו כלום ושום דבר בהתקפה, ולהתחיל דקה 91 אחרי שסופגים לנסות להחזיר את היתרון זה מאוחר מדי.
אחרי כמה ימים של דיבורים מנותקים מהמציאות על מירוץ אליפות בתקשורת האנגלית חוזרים לחיים ולמאבק הטופ 4 שבו למרות התיקו המעצבן המצב עדיין טוב. נחזיק אצבעות לתיקו בין סיטי לטוטנהאם הערב כדי לשמר את הסטטוס קוו.