לוס אנג’לס צ’ארג’רס
מיקום: קרסון, קליפורניה
אצטדיון: סטאב-אהב סנטר
בעלים: אלכס ספנוס
מאמן: אנתוני לין
דיוויז’ן: AFC West
מאזן שנה שעברה: 9:7, מקום שני
הצ’רג’רס מתחילים את עונתם השנייה בלוס אנג’לס אחרי שנים דרומה בסן דייגו, אך בניגוד לקבוצה השנייה שעברה לעיר המלאכים, שינוי המקום לא שינה את המזל. הנטר הנרי, הטייט-אנד המוכשר שביסס את עצמו כפותח בעונה שעברה אחרי עונת רוקי מבטיחה והחליף את הסמל אנטוניו גייטס - שבתורו שוחרר בסוף העונה ופינה את השטח - קרע את הACL הידוע לשמצה כבר במאי וייאלץ לחכות לעונת 2019 בשביל להוכיח שהוא יכול להפוך ליורש של גייטס, שחקן שמחזיק בשלושת שיאי התפיסה (תפיסות, יארדים וטאצ’דאונים) של המועדון והטייט-אנד עם הכי הרבה טאצ’דאונים בהיסטוריה של הליגה.
לא עברו חודשיים וג’ייסון ווארט, מגן הפינה שנבחר בסיבוב הראשון בדראפט 2014 ומאז היה יותר על השולחן הניתוחים מאשר המגרש, קרע את האכילס ושוב מסיים את העונה שלו לפני שזו התחילה אך הצ’רג’רס כבר רגילים לשחק בלי ווארט שרשם רק 1266 סנאפס (קצת יותר מעונה אחת) ב5 שנים והאובדן שלו בהחלט מבאס אך לשחק בלעדיו כבר הפך להיות דבר שגרתי.
אז הקיץ החל ברגל שמאל, אבל לאוהדי הצ’רג’רס יש הרבה סיבות לאופטימיות - נתחיל עם שחקני הדראפט הקודם, מייק וויליאמס ופורסט לאמפ שנבחרו בסיבוב הראשון והשני בהתאמה, ושיחקו מעט מאוד (פורסט לא שיחק כלל) עקב פציעות והשנה צפויים להיות כשירים לחלוטין לשבוע 1 והציפיות מהם בהתאם למקום הגבוה בו נבחרו, 7 ו 38. מייק פאונסי מגיע ממיאמי ויוסיף אתלטיות ובעיקר יציבות לעמדת הסנטר, אותה אייש עונה שעברה ספנסר פולי, סנטר שלא נבחר בדראפט ב2016 ובעונה שעברה נרשמו לחובתו 38 מצבי לחץ, מקום אחרון לעמדה ו12 יותר מהסנטר אחריו ברשימה. הבועט קיילב סטורג’יס מפילדלפיה מגיע אחרי עונה שבה היה פצוע, אבל התקווה שאחרי שנה שבה 5 בועטים ניסו את מזלם, הוא יביא יציבות ורוגע לעמדה שיכולה להיות קריטית. פאונסי וסטורג’יס הם אמנם תוספות טובות ושדרוג ניכר אך גם אלו שחקנים “אפורים” כאלו שאוהדים מעדיפים לא לשמוע את שמם יותר מדי במהלך העונה, משהו שאי אפשר להגיד על דרווין ג’יימס.
דרווין ג’יימס הסייפטי שנבחר 17 ולדעת כותב שורות אלה, שחקן שהיה צריך להבחר בטופ10 והוא הגניבה של הסיבוב הראשון. ג’יימס ישחק כסטרונג סייפטי באופן רשמי, אבל האתלטיות הנדירה בשילוב הגודל המרשים הופכים אותו לנשק מגוון ביותר שיכול לשמור על טייט-אנדים גדולים או שחקני סלוט זריזים, לתקל רצים אחוריים ולמלא מספר תפקידים שונים על המגרש. בעונתו האחרונה במכללות רשם 69 סנאפים כשחקן קצה, 154 סנאפים כליינבאקר, 188 סנאפים בסלוט, 219 סנאפים כסטרונג סייפטי ועוד 291 כפרי סייפטי העובדה המרשימה מכולן שהוא לא רק מילא תפקיד אלא גם היה טוב בכל אחד מהם. סט היכולות הזה יוצג לראווה בהגנה הנפלאה של גאס בראדלי, הגנה שגם בעונה הקודמת נחשבה לאחת הטובות בליגה בראשות שחקני הקצה ג’ואי בוסה ומלווין אינגרם, ללא ספק צמד שחקני הקצה הטוב בליגה (הובילו את הליגה עונה שעברה עם 151 מצבי לחץ ביניהם) ולבדם יכולים להרוס דרייבים של היריבות אך לרוע מזלה של שאר הליגה, הם לא לבדם - קייסי הייוורד מוביל יחידת סקונדרי שראויה להיות בשיח על אחת הטובות בליגה למרות האובדן של ווארט.
הייוורד אחד מבין רבים שיכול לטעון לכתר הקורנר הטוב בליגה, כשסיים את עונה שעברה עם 4 חטיפות ו16 שבירות מסירה ופאסר רייטינג של 58 שקוורטרבקים זרקו אליו. ממולו היה טרבור וויליאמס, שחקן שנה שנייה שלא נבחר בדראפט ב2016 ופרץ עם 12 שבירות, 2 חטיפות ורייטינג של 70 (לפרספקטיבה, ג’נוריס ג’נקינס מהג’ייאנטס שרבים מחשיבים כאחד הקורנרים הטובים בליגה, מחזיק בממוצע של 91.8 בקריירה שלו) ואותם משלים דזמונד קינג, רוקי בעונה שעברה מהסיבוב ה5 וסלוט קורנר שהרשים מאוד בעונה הראשונה שלו בעמדה קריטית בפוטבול של 2018. בעידן בו המסירה, וורסטיליות ולחץ על הקוורטרבק חשובים מתמיד, לצ’רג’רס יש את כל המרכיבים שהגנה מודרנית צריכה כדי להיות דומיננטית והדבר הכי טוב בכל הסיפור, בניגוד לקבוצות עבר עם הגנה מוכשרת ופוטנציאל אדיר, בצד השני יש התקפה שיכולה להיות דומיננטית לא פחות.
פיליפ ריברס פותח את עונתו ה15 במועדון וה13 בתור הפותח ומנהיגה. למרות הקשיים וחוסר המזל בשנים האחרונות שמתבטאים בבעלים קשים במיוחד, פציעות עונה אחרי עונה של שחקני מפתח, חילופי מאמנים, החמצות של בועטים ברגעים שחשובים באמת, עזיבתו (הזמנית?) של אנטוניו גייטס השנה איתו שיחק בכל עונה בקריירה ואף מעבר לעיר אחרת, הקוורטרבק הוותיק מאז 2013 עם ממוצע של 4400 יארדים, 31 טאצ’דאונים ו15 חטיפות. אך העונה גם הוא יודע שהמצב יהיה שונה כי הצ’רג’רס אולי עם הסגל הכי איכותי בליגה בטח הכי כשרוני. חסרונו של הנרי יהיה מורגש, אבל קו ההתקפה שהיה רע בשנתיים האחרונות (מקום אחרון ב2016 ו22 ב2017 בחסימה למסירה לפי PFF) צפוי להשתפר משמעותית עם ההצטרפות של פאונסי ולאמפ לשורותיו. לא מעט סקאוטים החשיבו את לאמפ כגארד הטוב ביותר בדראפט שלו, ויחד עם פאונסי ודן פיני שנבחר בסיבוב ה3 באותו דראפט והראה פוטנציאל בעונת הרוקי, אמורים להרכיב שלישיית אמצע טובה ולהחזיר את הקו לאיכות ממוצעת (משהו שלא מעט קבוצות שואפות לו) ולהמשיך את קו ההשתפרות מהעונה הקודמת. השלושה האלו ישלים התאקל שמאלי ראסל אוקונג, עוד שחקן שלא ידהים אף אחד, אבל יודע לעשות את עבודתו כראוי שרק בצד ימין יש חוסר וודאות, שם ג’ו ברקסדייל ומייקל סקופילד (לא ההוא מה…) הממוצעים בשיאם, יתחרו על התפקיד. מאחוריהם הרץ מלווין גורדון חוזר לעונה רביעית אחרי עונה ראשונה בה הוא הגיע לאלף יארדים על האדמה ובה הוא המשיך את מגמת ההשתפרות שלו במשחק המסירה (58 תפיסות ו73 מטרות ב2017 אחרי שב2016 סיים עם 41 ו 53) ויחד עם אוסטין אקלר שמגיע אחרי עונת רוקי לא רעה לשחקן שלא נבחר בדראפט ובעיקר יתפוס כדורים מהבקפילד, מרכיבים צמד אחורי טוב.
לבסוף, התופסים מקווים להמשיך את היכולת שלהם מעונה שעברה ולהפוך את ההתקפה האווירית לאחת הקטלניות בליגה בהנהגת קינן אלן שמגיע אחרי העונה הטובה בקריירה שלו - את 2017 הוא סיים עם 101 תפיסות ו147 מטרות ו1393 יארדים, שלישי בליגה אחרי אנטוניו בראון וחוליו ג’ונס. 523 מהיארדים האלו הגיעו אחרי התפיסה, מקום שני בליגה אחרי גולדן טייט ובדיוק כמו ג’רוויס לנדרי. השינוי המשמעותי הגיע מכמות הסנאפים של אלן בסלוט, 49.7% מהסך הכללי לעומת 17.9% ב2015, 575 מהיארדים שלו הגיעו מהעמדה (8 בליגה) ויחד עם אדם ת’ילן וג’וג’ו סמית-שוסטר. אלן סיים את העונה עם רייטינג של 107.3 מה שהציב אותו במקום ה4 בליגה, ולמרות כל זה - הדבר העיקרי שאלן צריך לנקות ב2018 תהיה כמות הדרופים, שרק ה12 של דז בריאנט עקפו את ה11 שלו. עם השימוש המוגבר של אלן בסלוט, טרוויס בנג’מין וטיירל וויליאמס יהפכו לאיומי עומק וכאלה שיכולים לעשות נזק אחרי התפיסה אבל הציפייה היא שמייק וויליאמס יהפוך למס’ 2 אמיתי של ההתקפה הזו, והיכולת שלו מימי המכללות לתפוס כל מסירה ברדיוס שלו בעומק ובאמצע השדה תבוא לידי ביטוי ותכריח הגנות לצוות עליו סייפטי ובכך לעשות את החיים של השחקנים סביבו הרבה יותר קלים.
כל הכישרון והפוטנציאל הזה יכול ללכת לאיבוד אם אנתוני לין לא יעשה את קפיצת המדרגה.
בעונתו הראשונה היו לא מעט בעיות שצצו, אם זה ניהול משחקים ושעון באופן לא מוצלח, חוסר מוכנות של השחקנים ליריבות וטעויות מנטליות שרואים בדרך כלל מקבוצות שהמאמנים שלה לא יסודיים מספיק. זאת רק שנה ראשונה ואלה דברים שאפשר להבין, אבל השיפור חייב להגיע ב2018.
לסיכום, הצ’רג’רס צריכים להכנס לעונת 2018 עם אופטימיות ושאיפה להגיע לסופרבול - הסגל כמעט ונטול חולשות ויש להם את כל מה שקבוצה ב2018 צריכה כדי להצליח שהספק היחידי הוא לגבי המאמן שלהם. אם העונה הזאת תיגמר כמו האחרונה, הם יכולים להאשים רק את עצמם אפילו אם הבועט שלהם יחטיא כמה שערי שדה פה ושם.