סיכום העונה| שלום לך עונת 2020/21, לא נתגעגע. שנה שהרגישה כמו חמש, לא פחות - הסתיימה בצורה כואבת ביום שבת בערב. דור רומנו בחר את שחקן העונה, רגע השיא (לא היו הרבה כאלה) ומודה שמצד אחד הצליח להתרגש מריאל הבינונית והאפורה הזו. מצד שני, הוא לא מוכן לסבול עוד עונה כזו. זידאן, הזאר, ראמוס והעתיד על שולחן הניתוחים. הנה, אגב, כל המספרים של העונה הנוכחית - לחצו כאן
איך הייתה העונה? היא באמת נגמרה? זה הרגיש כמו חמש שנים. אמנם אף עונה בריאל אינה שגרתית, כיאה למועדון הגדול בתבל – אך הפעם יותר מכל. הכל עבר עלינו בעונה הזו. החל ממשבר כבר בתחילת הדרך, חמישה ניצחונות ליגה בלבד בעשרת מחזורי הפתיחה, איום אמיתי לעוף בשלב הבתים של ליגת האלופות – קודש הקודשים, 60 פציעות ומקרי קורונה, “כוכב” או יותר נכון פלופ שגם בעונה השנייה אף אחד לא זוכר שהוא קיים בכלל – יאללה לך הביתה! – ואפילו שיפוט נוראי פה ושם.
אפשר לומר שהדקה ההיא במחזור הסיום בה שער של בנזמה נפסל על סנטימטרים בגלל ה-VAR (וברור לכם כמה קשה לנו לא רק לכבוש אלא לייצר מצבים), ואתלטיקו השוותה במשחק נגד ויאדוליד – גם כן מסמלת את העונה. או השניות האלה נגד סביליה עם החלטה שערורייתית. הקבוצה נלחמה בכוחות הטבע כשאין לה כוחות. נגד סביליה ‘התואר אבד’, שם כבר היינו תלויים בעצמנו. מרגשים אולי אבל לא מספיק טובים.
פעם כשריאל הייתה משחקת, למחרת הייתה מדבר עם החבר’ה בהתלהבות, גם אלה שלא אוהדים את הקבוצה שלנו – על הוואסילינה של ראול מעל השוער, הקסם של זידאן שסחט תשואות מהברנבאו מדריבל שובה עין אפילו במרכז השדה שלא סיכן את השער, הסיומת של רונאלדו-פנומנו וכעבור עשור – הגולאסו של כריסטיאנו. ידעת שאולי לא ננצח בגלל הגנה חרבנא אבל יהיה שואו. ולעתים שאלנו רק “כמה ייגמר” – עם אנצ’לוטי או מוריניו. לא הפעם.
אני גאה שהקבוצה נלחמה “Hasta el Final” – כי זוהי מהות המועדון, זה כמובן בזכות ולא למרות זידאן. הוא נאלץ לתמרן ולהוציא מים מהסלע מסגל ששפך לאגר עוד ב-2018. למדתי לחבב את ריאל ההיא, הלא נוצצת, קבוצה של לוחמים עם נאצ’ו, עם לוקאס בעמדה זרה, עם קאסמירו, עם מודריץ’ שהיה מדהים בגיל 35. קרוס שיצא מהאדישות שלו. טיבו הנהדר.
אבל בריאל זה לא מספיק. יש עונות ריקות אבל כמובן שהבעיה הכי גדולה היא הכדורגל העלוב שלנו, מתחת לכל ביקורת. פשוט כדור שינה. אפילו הסגל העלוב הזה שווה מעט יותר. הקבוצה מוציאה את המיץ לא רק עד שהיא כובשת אלא עד שהיא מייצרת מצב נורמלי מלבד הרמות לרחבה. לא פלא שנשברו כל השיאים השליליים. בשלב מסוים ה-0:1קים הצמודים של קאסמירו כחלוץ שני שמצטרף, הברקה בודדת של בנזמה בעונת חייו או דחיקה של נאצ’ו כמו נגד בילבאו – מפסיקים לרגש אותך. נמאס מוויניסיוס, מרקו אסנסיו לא מסוגל ‘לסחוב את המכונית’, כבר ידענו. רודריגו לא מספיק טוב גם כן, אין בו את ה…תעוזה. ממתי ריאל נהייתה כה סלחנית לבינוניות? פעם כשפרננדו מוריינטס היה הפרטנר המושלם לראול – זה לא הספיק לפלורנטיני שרצה את היהלום שבכתר – רונאלדו מלך המונדיאל. אי אפשר להמשיך עם קבוצה שהיא רק נלחמת ורובוטית ואין לה כדורגל. ממתי ‘להיות שם עד הסוף’ וחצי גמר ליגת האלופות (צ’לסי קבוצה מאוד-מאוד בינונית) – שווים להצלחה? וזה לא רלוונטי לי אם עשינו בושות בגביע או בסופר קופה. תארים כאלה לא מגדירים עונה. הגיע זמן מ-ה-פ-כ-ה. פלורנטינו – תחזיר אותנו לימי קדם. אתה לימדת אותנו!
ברמת הכדורגל בלבד, אפשר לומר שמחזור הפתיחה נגד סוסיאדד היה מראה וסימן על העתיד לבוא: כבר למשחק הזה הגענו עם פציעות – הזאר ואסנסיו, זידאן הלך על הצעירים והם אכזבו – רודריגו ו-ויניסיוס, הקבוצה התקשתה מאוד להגיע למצבים והסתפקה בתיקו, פאנצ’ר על ההתחלה.
הציפיות בשריקת הפתיחה: לשמור על האליפות, בטח לאור הקיץ הלא פשוט שעבר על ברצלונה והיתרון שחשבתי שיש לנו על אתלטיקו, זה היה אתגר לזכות בשתי אליפויות ברצף בפעם השנייה בלבד מאז שנות ה-90 וזידאן כידוע נוגד את ה-DNA של הקבוצה הזו “לזרוק” את הליגה. ידעתי שאין לנו קבוצה מספיק טובה כדי להגיע רחוק בליגת האלופות. הנחתי שהזאר ייתן יותר ובניתי על פדה וכמה גולים של אסנסיו.
השחקן המצטיין: הפעם זה חייב להיות קארים בנזמה, הוא ולא אחר. נכון שקורטואה רשם איזו הצלה אחת גדולה בממוצע למשחק ושוב הציג מאזן ספיגות מרשים ולקח מנהיגות, קאסמירו מועמד לגיטימי לחלוטין עם כמה שערי נגיחה חשובים, תמיד זמין, חילוצי כדור שמנעו ספיגות; אפילו נאצ’ו סיים את העונה נפלא ולוקה מודריץ’ לועג לפיזי בגילו. ועדיין, בנזמה שיחק פשוט ל-ב-ד. הוא היה צריך גם לעצור את הכדור על החצי, גם לבשל וגם לכבוש. הגולאסו נגד צ’לסי, השער בעקב נגד ברצלונה, היציבות, העובדה שכמעט ולא הושבת בגלל פציעות.
השחקן המאכזב: אדן הזאר כבר לא יכול לשחק כדורגל, הא? אני לא יודע מאיפה להתחיל ואולי עדיף שלא. בכל מקרה, אם חשבנו שאחרי עונת הבכורה הגרועה לא יכול להיות גרוע יותר – אז טעינו ובגדול. הפלופ הגדול בהיסטוריה של המועדון הזה. אציין גם את מרקו אסנסיו, פשוט מהסיבה הפשוטה שאין לי ציפיות מוויניסיוס – הרמתי ידיים לגביו (ותודה על הצמד ההוא). אסנסיו הפעם היה בריא, קיבל המשכיות ועדיין הראה מעט מאוד. מוסר לאחור, הראש באדמה, משחקים שלמים בלי לאיים על השער. איפה הוא ואיפה השחקן מ-2017 שסימן את החיבור וירה.
רגע השיא: כנראה שאין ברירה – 20 הדקות האלה בהן היינו תלויים בעצמנו, השעה המרגש של נאצ’ו הלב והנשמה, ועד שאתלטיקו ביצעה את המהפך נגד אוססונה. אותו אחד שכרע על כר הדשא הרטוב מהמבול אחרי הקלאסיקו; אציין גם את שער השוויון של בנזמה נגד צ’לסי כשהוא כבש פשוט מכלום וחשבנו שאיכשהו, לא ברור איך – נשיג עוד אחד כזה ונעפיל לגמר בסוף.
רגע השפל: היו לא מעט העונה ובחרתי בשניים. הרגע הזה בו שחטאר דונייצק מובילה 0:3 בוולדבבאס בהליכה אפילו ואנחנו לא מצליחים לעצור אפילו את מנור סולומון, וזה לא חשוב באיזה הרכב. כמו כן מילא שריאל הודחה נגד צ’לסי בחצי הגמר, על אף שלטעמי הבלוז קבוצה קשה אך בינונית מאוד – אבל לא להוות יריב בשני המשחקים? אם זה היה קורה “בצד הקשה” של ההגרלה הייתי מבין לחלוטין. הכי עצוב שאני לא משוכנע שגם בהרכב המלא והחזק והנכון, כלומר בלי השטות של זידאן עם ויניסיוס כחצי מגן – היינו מצליחים לעמוד באתגר.
הרגע ההזוי של השנה: הזאר מצחקק עם חבריו בלונדון במקום לשחק אותה עצוב בגלל ההדחה שלנו, אולי אחת הפציעות המוקדמות שלו; זידאן משתולל על העיתונאים לפני הואסקה: “אתם רוצים שיפטרו אותי! תגיד את זה!” וגם הסגל של הקנטארה עמו הגענו למשחק נגד אטאלנטה; ואחרון חביב: השער העצמי של רפאל ואראן במשחק הפנדלים המפורסם.
שער העונה: ויניסיוס נגד ליברפול – פשוט כי זה לא יקרה עוד לעולם. הכדור הגאוני של קרוס, העצירה על החזה והסיומת – כנראה הוא כיוון החוצה; מועמד לגיטימי יותר – בנזמה נגד צ’לסי, שער של קוסם; וגם השערים של ואלוורדה או מודריץ’ בקאמפ נואו וכן בנזמה נגד ברצלונה בקלאסיקו השני – המהירות של פדה, הבישול של לוקאס, הסיומת. נותר בחוץ כי אין מקום: מנדי ברגל-ימין נגד אטאלנטה.
הפספוס: פדה ואלוורדה. בתקשורת מכנים אותו שוב ושוב “השחקן הכי מודרני” בסגל שלנו ואולי גם היחיד. אחרי עונה מעולה אשתקד הציפייה הייתה שפדה יעשה צעד קדימה. זה נראה ככה בהתחלה עם השער נגד בטיס ובעיקר פארטידזו בקלאסיקו, לוקה הגדול ישב על הספסל “בגללו”. אבל פדה סבל מפציעה לא פשוטה, הודה שהיה רחוק מהרמה הנדרשת, בעיקר באשמתו, הושבת שוב וכמובן סבל מקורונה. האמת שחשבתי שלאורך עונה שלמה אפשר לצפות למספרים גם מרודריגו.
מה הכי אכזב אותי? פלורנטינו, ההתנהלות שלו (איך נלחצתי כשחלה בקורונה, יאללה!I). כשעניין הסופרליג המטופש קרם עור וגידים הוא התראיין במרץ, קצת פגע במורשת שלו הייתי אומר, אבל כל העונה? נאדה. לא שיחרר שום הצהרה רשמית על כך שזידאן נשאר ויהי מה. איבד את הרעב הייתי אומר. מפאר את הסגל והברזילאים הבינוניים יתר על המידה, קצת עיוור.
התגלית: מיגל גוטיירס. מגן שמאלי שהשם שלו רץ חזק בתקשורת עוד בתחילת העונה אך לא כולם מקפידים לראות את קסטיליה. קיבל את ההזדמנות בסיום העונה ונראה די בטוח בעצמו. שליטה טובה בכדור על שטח קטן, מחויב, טוב הגנתית ולא רע בכלל התקפית – ראינו את זה בבישול הגאוני למודריץ’ למשל נגד גרנאדה. אדר מיליטאו כאן כבר שנה שנייה אבל הפעם קיבל המשכיות ואני מאוד מרוצה ממנו.
כמה מילים על זידאן: האיש המתאים ביותר לאמן את המועדון מספר 1 בתבל. הדיווחים כבר היו נחרצים לגבי עזיבתו אך כעת יש תקווה. ערב מחזור הסיום כתבתי שאפילו יותר חשוב מאליפות – חשובה הישארותו של זידאן. הוא חצי אלוהים בחדר ההלבשה, הוא בדרך כלל רגוע, משדר פאסון ודווקא כשהתפרץ פה ושם ודרש ריספקט – זה בסדר. העונה הוציאה ממנו עוד תחכום טקטי, כשאין סגל של גלאקטיקוס ואין רונאלדו. כולם קיבלו הזדמנות. הוא ניסה כל מערך, הוא הלך עם שחקן כנףX ושחקן כנףY. עזיבה שלו, אם בכלל, תהיה קשה הן בפן הרגשי, הן בפן המקצועי ואולי תבשר את מה שהתכחשנו לחשוב עליו – שהקופה ריקה גם הקיץ הזה, לא גלאקטיקוס ולא נעליים. אם כן יש כסף, מי ראוי יותר מזידאן להוביל קבוצה נורמלית לשם שינוי?
וכיוצא בזה - ושלא יעזו לזרוק את ראול לתוך הבינוניות הזו אם אין כסף, שלא ישתמשו בטריק של אלוהים על הקווים בזמן שעל כר הדשא אין כלום ושום דבר. כמובן שזה יהיה רגע מרגש שבסתר ליבי אני מחכה לו, ועדיין.
משאלת לב לקיץ: מהפכה של שמחה. וברצינות: להחתים שחקני התקפה טובים. קיליאן אמבפה, הגיע הזמן. וגם ארלינג הולאנד. אי אפשר שוב לסבול את האימפוטנטיות הזו. אני מקווה גם לחזור לברנבאו, יודע שזה לא מציאותי. אפילו הברנבאו הריק. נמאס מהמגרש אימונים הזה ויסלח לי האגדה די סטפאנו ז"ל. האמת שיש חשש מקיץ לא פשוט – זידאן-ראמוס-מרסלו ונהירה, ממש “אוטובוס וולקאם מחודש” של מושאלים כושלים כמו דני סבאיוס ואחרים.
ראמוס? הקפטן שלנו איבד הרבה נקודות אצלי העונה. ההחלטה ללכת לשחק בנבחרת כשהוא לא היה זמין לקבוצה, ההשתהות במשא ומתן, אין לו קייס כרגע, הפציעות נגדו. אני לא מבין איך הוא לא חתם שלשום כבר(?!). שיניתי את עמדתי ואני ‘עם המועדון’. מה שכן אני חושב שאכן עזיבתו תהיה משמעותית בפן המנהיגות כי בנזמה ומודריץ’ השחקנים הכי מובילים מקצועית ועם פז"ם משמעותי – לא קרובים אליו, זה לא אותו הסגנון. מעבר לכך כמובן שעצוב לי שראמוס יעזוב בצורה כזו אחרי עונה מהגיהנום, ושעצוב שיעזוב בכלל, שחקן שגדלנו עליו, יחד איתו, “קפטן אירופה”.
לגבי מרסלו, הוא ואיסקו באותה הסירה – כבר לא שחקני כדורגל למעלה משנה, אשתקד היו הבלחות ועכשיו בכלל לא. צריך להיפרד. כמובן שהפרידה מהברזילאי קשה בפן האישי, לא נשכח את כל מה שעשה.
אני מגדיר את העונה הזו כעונה בה הכי סבלתי כאוהד ריאל (ברור שהיו עונות חלשות יותר מקצועית עם השפלות בקלאסיקו למשל, שמינית גמר הצ’מפיונס וכן הלאה) ועדיין – למרות הכל – כבר מתגעגע, איזו ריקנות יאללה. כמו שאמרתי אחרי צ’לסי – “מת מבפנים”. אני הייתי דור. האללה מדריד, תמיד. אתם זוכרים איזה יום היום – מזל טוב לנו, ה-24 במאי. שבע שנים לדסימה של ראמוס. אני אוהב אתכם.