מחר הלב שלי ישבר באופן סופי. ואז אולי אני יחשוב על איך להיפרד מאנדרס בצורה סופית. אבל מחר הדון ישחק את משחקו האחרון במדי הבלאגרונה . סוף עידן. ותחושה של סיום. יותר מזה אין לי על מה לפרט. היריבה היא ריאל סוסידאד. מסי כנראה לא ישחק.
תודה על הכל סאן אנדרס!!!
כמה מילים על אנדרס ברשותכם:
בתור אוהד בארסה, ב-15 שנה האחרונות הייתה לנו פריבילגיה בלתי רגילה לחיות בעידן של כמה אגדות אמיתיות במועדון שלנו. וכמובן, עם כל אגדה מגיעה פרידה כואבת במיוחד. רונאלדיניו, אטו, פפ (כמאמן הפעם), פויול וצ’אבי הן דוגמאות שלי אישית נגעו מאוד. כל פרידה מאחת הדמויות האלו הייתה עבורי קשה מאוד.
ועדיין, עם אנדרס זה יותר מהרגיל. אולי זה כי אנדרס התחיל את הדרך שלו בבארסה ממש איתי כאוהד הקבוצה אי שם ב2004. אני זוכר ממש את ההתחלה שלו, את הכשרון שנטף מהאזניים הופך לדבר האמיתי. התבגרתי איתו, גדלתי איתו ולא מוגזם להגיד שהוא, בשילוב עם כל הדור הקסום מהעשור האחרון, ממש עיצב אותי כאדם, כאיך שאני תופס כדורגל ומה אני מחפש משחקן.
כגאון כדורגל כפי שהוא, מהבית ספר ועד היום הייתי מסתכל על סרטונים שלו ביוטיוב, מתמוגג מהגאונות ומנסה לחקות אח"כ בעצמי במגרש. הפשטות בלשחרר כדור בנגיעה, שינויי הכיוון המהירים, היכולת העל אנושית תחת לחץ ובתוך צפיפיות (בתור קלסטרופוב אנדרס גרם לי להיות רגוע שהוא עם הכדור גם שאין מרווח בכלל) היצירתיות, הטכניקה הכבירה וראיית המשחק. אינייסטה ממש לימד אותי כדורגל בכל יום.
כאדם, אינייסטה הוא באמת משהו מיוחד. לא אגזים אם אומר שלדעתי מדובר בשחקן האהוב והקונצנזוס הכי גדול בהיסטוריה. אין אחד שלא אוהב ומעריך את אנדרס. כ-15 שנה שהוא משחק בקבוצה הבוגרת של ברצלונה, המועדון הגדול בעולם בעשור האחרון, המועדון הכי מתוקשר, הכי אהוב וכנראה גם הכי שנוא בעשור האחרון. ועדיין, רבב לא דבק בו. אפס שערוריות, אפס ציטוטים בעייתיים, אפס מלחמות אגו, אפס מניירות וכל זה לא הפריע לו כדי לשרוד ככוכב כדורגל במועדון התובעני בעולם.
אני עדיין לא מעכל שהחל מהעונה הבאה המהנדס שגדלתי עליו, שגרם לי להאמין בזכותו בין היתר שבארסה זה הדבר הנכון והאמיתי, זה שגרם לי להסתכל על כדורגל מחד ועל הכדורגל של בארסה ואינייסטה מצד שני, שהחדיר זהות מיוחדת במועדון שלנו. זה לא עוד שחקן מעולה כמו גריזמן או קוטיניו (שאין לי דבר נגדם), זה יותר מעוד שחקן שלתקופה מאוד מצומצמת גרם לנו להרגיש כיותר מעוד מועדון. זה אנדרס אינייסטה .
זו הייתה גאווה אדירה עבורי שאנדרס ייצג את המועדון שלנו כל כך הרבה שנים, וזו לחלוטין הפרידה הקשה והמרגשת ביותר שידעתי עד כה בתור אוהד בארסה, כנראה כמה שנים לפני הפרידה הקשה מכל שתסיים סופית את הדור המופלא הזה.
מקצועית ובמבט לעתיד- כאשר רונאלדיניו עזב היינו רגועים וידענו שיש לנו את מסי, כאשר פויול עזב הוא כבר לא היה באנקר בהרכב, כנ"ל צ’אבי שאמנם שעל החסרון שלו היה ברור שיהיה קשה להתגבר אבל השינוי בסגנון וההסתמכות על ה-MSN בזמנו היו פלסטרים מרגיעים וידעתי שהוא משאיר קבוצה אדירה מאחוריו.
אנדרס כבר רחוק משיאו, ועדיין הוא כל כך קריטי למשחק שלנו והוא מותיר חלל עצום שיהיה קשה מאוד למלא. העתיד לא נראה ורוד.
תודה אנדרס, זו הייתה זכות גדולה.
יפייפה אסף!
אין מילים, אני עדיין בהלם ולא מוצא את המילים המתאימות על אנדרס. אולי מחר אמצא…
אני מניח שראיתם את זה, אבל אחלה מכתב. הדבר היחיד שהצליח לרגש אותי בתוך כל הלייזרים האלה.
השלמתי עם הפרידה כבר לפני כמה שבועות, כפי שאסף כתב יפה - אין ממש מי שימלא את הואקום האדיר של צ’אבינייסטה: תופעת כדורגל יחודית במינה.
תהיה מהמשחק אתמול - איך אנחנו מוציאים את המיטב מגאון כדורגל אחר אצלנו בסגל? קוטיניו פשוט מבריק, השער שלו אתמול היה מרהיב ואין בכך שום היבט של מקריות.
דמבלה וסמדו אתמול - עוד מאותו הדבר: דריבליסטים מדהימים שיכולים להוריד שחקני הגנה על הברכיים עם הטעיות הגוף שלהם, אבל איפה ה"בארסה" כאן? הכדור שהצרפתי זרק למרכז הרחבה לאחר עוד הטעית גוף זכה לפרצוף חמור סבר של סוארס. זו עצלנות מחשבתית ואני מפחד מאוד מכך שהיא נובעת מעצלנות מנטלית (כל הדיבורים על איחורים ותזונה לקויה כנראה לא נובעים משום מקום).
גנבתי לתמונת הקאבר.
