תראו אותי, אוהד הצלחות. קצת נצחונות וחוזר לכתוב פריוויו למשחק כאילו מדובר בימי 2018 העליזים של הקוסם פוגבה והלהטוטן לינגארד.
שני דברים מלבד רצף הנצחונות (המרשימים?) מעוררים אצלי מחדש את העניין שקצת הלך לאיבוד בשנה האחרונה:
דבר ראשון, היום (שישי) הוא יום הזכרון לאסון מינכן. המשחק מחר הוא משחק הבית הקרוב ביותר ל-6 בפברואר, ולכן יערך טקס זיכרון לפני השריקה והשחקנים יעלו עם סרטים שחורים. זה משחק שמזכיר שלא משנה מה קורה על המגרש, אנחנו צופים במנצ’סטר יונייטד אחרי הכל. הקבוצה שכמעט חצי ממנה מת בתאונה וזכתה בגביע אירופה לאלופות עשור לאחר מכן. עובדה שקשה לתפוס. להבדיל, סר אלכס פרגוסון עזב לפני 13 שנה, אסון פחות חמור לכל הדעות, ותראו איפה אנחנו היום. מקוששים באפילה למרות מאות מיליוני אוהדים בעולם ושווי של 4 מיליארד דולר. ירצו או לא ירצו, השחקנים שירוצו על הדשא מחר הם חלק מהאתוס של המועדון הזה, וסיפור עוף החול של יונייטד שמצויין בייחוד בתאריך הזה, תמיד נותן שביב של תקווה שיהיה בסדר.
דבר שני, אחרי דיוויד בקהאם, שחקן הכדורגל האהוב עליי אי פעם הוא מייקל קאריק. לא מהיר, לא דריבליסט, לא חזק במיוחד, אבל גאון. מסירות סרגל לכל כיוון ולכל מרחק, ראיית משחק 360, עמידה הגנתית מבריקה, בעיטה מדהימה, כל תנועה אלגנטית. שחקן שמשחק עם עניבה. הייתי רואה משחקים של אנגליה ומשתגע שהוא לא שם. אנדרייטד יותר מסקולס. גם אני בילדותי הייתי מספר 16 (עוד מימי רוי קין טפי), מה שישר הדליק אותי כשהגיע, עוד לפני שראיתי אותו משחק. ההופעה שלו מול רומא ב-7-1 שבתה אותי, ואני גם זוכר את הדרבי בו צוינו 50 שנים לאסון מינכן והוא כבש שער עם בעיטה כביכול דרדלה ברגל שמאל מ-20 ומשהו מטר, אבל כל כך מדויקת. כמו שניסיתי לחקות את הבעיטות של בקהאם כילד, כשגדלתי ניסיתי לשחק כמו מייקל קאריק, למרות שבספרינטים הייתי כנראה מנצח אותו כשאני רץ אחורה.
הפרישה שלו מיונייטד הייתה אלגנטית בדיוק כמו הקריירה, ולא רק בגלל שנאלץ לפרוש אחרי שכמעט מת בגלל בעיה בלב. נתן סרימוניאל סנטימנטלי, והמשיך בשקט לתפקיד מקצועי בו שיחק תפקיד קריטי ושוב לא מוערך מספיק.
עכשיו רציתי דווקא שסולשיאר יחזור. תמיד הרגשתי, ועדיין, שסולשיאר לא סיים ביונייטד כמו שצריך, והוא איבד את המשרה בגלל שחקנים ספציפיים שלא ניתן היה להעיף. אבל החליטו על קאריק ומי אני שאתלונן.
מאז, שום דבר שקרה לא הפתיע אותי. שני המשחקים הראשונים היו משחקים טקטיים לחלוטין. משחקים שבואפן כללי ליונייטד יותר ‘קל’ בהם - יש יריבה עם איכויות ברורות ואנחנו צריכים למצוא דרך להתגבר עליהן במשחק הזה נקודתית. אז סיטי יכולה להחזיק בכדור 90 אחוז מהזמן בכיף ואנחנו נשחט אותה במתפרצות, ארסנל תלך איתנו מכות בתיבת החמש ואנחנו פשוט נרביץ יותר חזק. קאריק ניצח משחקים כאלו כקפטן תחת ואן חאל, ולא מעט כאלו כעוזר עם סולשיאר. בהתחשב בהבנה שאני יודע שיש לו בנוגע למשחק, לא נשמטה לי הלסת שהוא גבר על פפ (שלא בתקופת שיא בלי קשר) וארטטה.
מלבד זאת, השחקנים מדברים ורואים גם על המגרש את השינוי ברוח. קאריק אמנם גדל באיזור ניוקאסל אבל הוא מאה אחוז איש יונייטד. היה ברור שהוא יביא את החיבור שתמיד חסר בין השחקנים למועדון כשאין חוליה מקשרת. אמורים (עדיין בעדו, עדיין מאשים את ההנהלה) לא יכל למלא את התפקיד הזה ולא היה אף אחד במערכת שיכל. זה חשוב בייחוד במועדון כזה שברור שהבעיה שלו היא לא רק מקצועית (ולדעתי בעיקר לא מקצועית).
כשאמורים פוטר אמרתי שיחזירו את סולשיאר כי שום דבר לא יציל את המועדון אז לפחות שיהיה מישהו שאני אוהב על הקווים. אני לא מסתנוור מרצף הנצחונות (נזכיר שסולשיאר ניצח 11 ברצף כולל בחוץ בפריז) ולא חושב שהמועדון ניצל ויונייטד 2007-2011 חזרה, אבל, אחרי לא מעט זמן, אני יכול להסתכל על משחק של יונייטד ולהרגיש קצת חם בלב.