זה בדיוק מה שדיברתי עליו, בצמד מפגשים יש לך אפס מקום לטעויות לעומת הליגה. ברור שב38 מחזורי ליגה נהיה עם יותר נקודות מאינטר לצורך העניין, אבל גם יש סיבה למה טורנירי נוקאאוט כל כך נחשבים וכל כך קשים לזכייה.
3 לייקים
שיטת נוקאוט זה שיטה שמאפשרת לקבוצות פחות טובות לזכות. כי פה יש הרבה עניין של מזל ופציעות.
בליגה לא.
אני תמיד יעדיף לזכות בליגה.
לייק 1
צבוע זו מילה קשה, נראה לי שהמילה אינטרסנט הרבה יותר מתאימה פה. בכל ההחלטות של 50-50 קל לרובנו יותר לתמוך בהחלטה שגם הולכת לטובת הצד שאנחנו אוהדים, ולהביא לה נימוקים מתאימים. זה עניין מובנה באישיות שלנו. בכל מקרה בוחן שתבדוק, שהפרשנות לגביו ויזואלית היא של חצי חצי, וההחלטה הייתה לטובת נניח ריאל, הרוב המוחלט של אוהדי ריאל יסבירו באורים ובתומים שהשופת פסק בצדק, והרוב המוחלט של אוהדי בארסה ימצאו הסברים לא פחות נכונים ומתאימים למה השופט טעה. זה אומר שמישהו צבוע? לא בהכרח, פשוט כשמנתחים מתוך פוזיציה, הרבה יותר קל לך להסביר למה השופט שרק לטובתך, או למה הוא טעה כששרק לרעתך.
7 לייקים
אני חושב שיותר נכון יהיה לומר פה שזכייה בצ’מפיונס צריכה לעבור דרך עונה טובה בליגה. לפחות עבורנו.
אנחנו לא יודעים, לא רוצים וכנראה לא מסוגלים לבוא בסגנון הגנתי שיודע לנצל רגעים בודדים של כדורגל כדי להשיג תוצאה. בסגנון שלנו אנחנו צריכים להיות ממש ממש טובים כדי לנצח בנוקאאוט, והליגה היא מדד הרבה יותר אמין ויציב לעד כמה אנחנו טובים.
לכן, לפחות באופן אישי אני לא בהכרח יכול להגיד שאני ‘‘מעדיף’’ לזכות בליגה, אבל יודע שאנחנו חייבים להיות מאוד חזקים בליגה כדי שיהיה לנו צ’אנס גם בליגת האלופות.
3 לייקים
אולי אין ביני לבין סאשה בגדול חילוקי דעות.
אני פשוט מעדיף את הליגה. (אני מאוד רוצה לזכות גם בצמפיונס מן הסתם)
טורניר של נוקאוט נותן עדיפות קטנה לקבוצות פחות טובות להתמודד מול חזקות יותר. אז אולי פה סאשה צודק.
ליגה לא. בגלל זה לסטר פעם ב100 שנה תזכה בליגה האנגלית.
לייק 1
אני רוצה לציין שלדעתי לא הפסדנו לקבוצה פחות טובה מאיתנו.
אינטר נתנו משחק מעולה, עלו ראשונים ליתרון למרות שההגנה שלנו ניסתה להיות מרוכזת יותר מאשר במשחק הקודם. הם חזרו מפיגור וגם הכניסו את הגול המכריע בהארכה. לדעתי הם עלו בצדק בדיוק כמו שאם אנחנו היינו עולים זה היה בצדק.
זה היה משחק וואו.
13 גולים הובקעו בחצי הגמר הזה והוא היה מהנה מאוד מאוד לצפיה.
נכון, בסוף הקבוצה שלי הודחה, אבל אין לי טענות לא לשיפוט ולא לאינטר. הם באו לשחק ולא באו לקצץ. גם אם יש להם סגנון אחר משלנו, כזה שאני לא מתחבר אליו, הם לא היו סתם בונקר שחונה את האוטובוס ברחבה ומשחק על תוצאה דלה. היו להם הרבה חטיפות לאורך המשחק והרבה פעמים שהם הביכו את ההגנה שלנו.
הם פשוט היו טובים יותר בקצת ממש, אבל בקצת שהספיק בשביל שהם יעלו על חשבוננו.
נהניתי מאוד מהמשחק ונהניתי מאוד מבארסה שלנו.
אנחנו נחזור בעונה הבאה עם סגל יותר מנוסה ויותר בוגר.
עם לאמין שבעוד שנה שנתיים יהיה בוודאות השחקן הטוב בעולם (אם הוא ממשיך ככה) ועדיין לא יהיה בן 20. איזו מפלצת גדלה לנו כאן.
אמרתי בתחילת העונה שגם אם לא נשיג כלום, השלד שנבנה כאן הולך להיות קטלני ולשלוט באירופה. אני עדיין חושב כך. אני גם חושב שחצי גמר בתוצאה כזו זה לא משהו שהולך ברגל.
אשרינו.
18 לייקים
אגב, עם כל החסרונות של פאטי וחוסר האמון בו - למישהו יש סיבה הגיונית למה פאו ויקטור השום כלום הזה מועדף על פניו? מתישהו באיזשהו משחק העונה פליק הכניס את פאו ויקטור לדקות האחרונות והוא השפיע על המשחק? הבנאדם לא מהווה יתרון בגובה, לא פיזי, איטי מחשבה, בקושי מעורב במשחק ההתקפה, אף אחד גם ככה לא מוסר לו, וכשכן מוסרים הוא מאבד.
היו כמה ריצות בהארכה של לאמין באגף שאני די בטוח שאם זה היה פאטי שעושה את התנועה פנימה ולא פאו, הוא היה מוסר לו. חבל שפליק שלל את זה מראש.
לייק 1
מה זה אומר על פאטי שפליק מעדיף את ויקטור על פניו?
מה, יש סיכוי, שפאטי מחביא משהו שאף מאמן לא רואה? במיוחד המאמן הסופר מוצלח הזה?
לצורך ההבהרה, עיקר התגובה שלי היא תסכול על היכולת האפסית של פאו ויקטור ולא איזה ניסיון לכתב הגנה נוסף על פאטי. פאו פשוט לא הראה כלום ב100% מהפעמים שעלה כמחליף בדקות האחרונות אז אני לא מבין למה הוא הבחירה היחידה לשם. כבר עדיף להעלות עוד קשר במקומו.
לייק 1
הבנתי.
הוא פשוט סוג של רגל מסיימת בעיני פליק כנראה, והיינו צריכים מישהו שאולי יצוד איזה שער.
לא שממש אכפת לי אם הוא או פאטי היו נכנס באותו רגע.
אני לא האמנתי באף אחד מהמחליפים באותם רגעים.
אפילו את פדרי הייתי סוחט עוד טיפה.
לייק 1
אנחנו הגענו לחצי גמר הצ’מפיונס בזכות פליק ולמרות סגל שנבנה בצורה חובבנית.
אנחנו לא הגענו לגמר הצ’מפיונס בגלל פליק.
זו בושה ששצ’סני הוא שוער בארסה. שחקן שפרש מכדורגל מגיע אלינו כאילו אנחנו פלורידה.
זו בושה שאנחנו פותחים עונה עם שחקן מחליף כמגן שמאלי היחיד בסגל. כשהוא סוף סוף מצדיק את היותו שחקן הרכב לגיטימי הוא נפצע ואנחנו נתקעים בלי כלום. אותו חרא עשינו באגף ימין. סגל שנבנה בלי מגינים. בושה למועדון רציני. נס פליקאי שבאלדה וקונדה הציגו את היכולת שהציגו.
זו בושה שאנחנו מתחילים עונה עם שני קשרים אחוריים שמעולם לא שיחקו בבוגרת וזה נס פליקאי ששניהם הרשימו כל כך לטובה.
זו בושה שאין לנו חלוץ מטרה מחליף ראוי כשהחלוץ הראשון בן 36.
כל אלה ניסים שפליק הסתיר. עכשיו לאלה שהוא אשם בהם:
היררכיית הקישור של פליק, מרגע שהפצועים חזרו, הייתה שגויה מהיסוד. פליק עיוור לחלוטין ועל זה הפסדנו את המשחק אתמול. למרות התיקון שהוא עשה ביחס למה שקומאן וצ’אבי קלקלו, בסוף הוא חירבן את זה כשהלך על ותק ודירוג מנג’ר.
התגובות של פליק במהלך המשחק היו איטיות להחריד ובפועל שידרו למחליפים אפס אמון. המחליפים בתמורה אכן כשלו לחלוטין בלהביא את השינוי. מה הפלא כשאחרי כל משחק חיובי שלהם הם חוזרים לפריזר?
גם העובדה שעלינו עם אותו הרכב כושל מהמשחק הראשון מעידה על תקיעות מחשבתית של פליק.
ואחרי כל הביקורת - פליק עם סגל נורמלי היה מנצח. ההפסד הזה על דקו ולאפורטה.
כשנגמר המשחק כיביתי את הטלויזיה והלכתי לישון כי צריך לקום בשש בבוקר. עד שלוש וחצי בלילה הלב שלי דפק בקצב לא סדיר.
11 לייקים
היד ברחבה של אינטר, במצב של 0-0, שלא זכה אפילו ל-review של הואר.
העבירה על לאמין ברחבה שלהם במחצית הראשונה, במצב של 0-1, שגם כן לא זכה לבדיקת ואר.
הפנדל הרך שאינטר שהם קיבלו, שהצריך מיליון הילוכים חוזרים כדי לקבוע ובהילוך רגיל לא נראה כמו פנדל.
הפנדל על לאמין שנשרק ונפסל, למרות שרואים בבירור עבירה בתוך הרחבה. בפעם הזו השופט אפילו לא נקרא למוניטור לבדוק.
הצהוב השני שמחיטריאן לא קיבל על אותה עבירה, למרות שהיא מונעת מצב לא רע בכלל לכיבוש שער.
הפאול שלא נשרק בגול של ה-3-3, וגם הוא לא זכה אפילו לבדיקת ואר, ויש בו לכל הפחות מגע כמו בפנדל שאינטר קיבלו.
גם אם כל אלה הן החלטות של 50/50 (וחלקן הן ממש לא). זה לא הגיוני, לא סביר ולא הוגן שכולן הלכו לטובת אינטר. אין הרבה הבדל בין הפנדל שהם קיבלו לבין העבירה של דומפריס על מרטין, ועדיין בשתי ההחלטות הלכו איתם, למרות חוסר אחידות משווע. עד כמה זה לא הוגן? נדרשו 6 החלטות הרות גורל כדי שייגמר בתיקו 3-3. אם כל ההחלטות היו הולכות לטובתנו זה היה נגמר 6-1 מול עשרה שחקני אינטר.
הקטע הלא פחות מרגיז הוא שזה לא קרה רק בשריקות הגדולות. לאמין קיבל בעיטות ברגל על ימין ועל שמאל ולא קיבל שריקות, בזמן ששחקני אינטר היו צריכים רק ליפול לדשא, גם אם לא נגעו בהם וישרו שרקו להם לפאול. זה היה חד צדדי בצורה קיצונית, כשממש כל, אבל כל השריקות הלכו איתם.
אפשר לדבר עד מחר על הגנת הטלאים שלנו (אריק, אראוחו ומרטין), ואפשר לדבר מחר על חוסר הניסיון (לבזבז זמן במצב של 3-2), ועל הטעיות של האנזי (לשבור את המערך ולהכניס חלוץ על חשבון בלם, להכניס את אראוחו במקום כריסטנסן) ועל מזל, ועל עייפות השחקנים, ועל אי ההוגנות שבביתיות של אינטר, ושוב על אראוחו - אבל בפועל מספיקה החלטת שיפוט אחת שהייתה הולכת לטובתנו כדי שנעלה לגמר בצורה הכי מוצדקת שבעולם. היו כמה שממש הגיע לנו ולגמרי קופחנו בהן.
כמו שמשה אמר - אם ברצלונה הייתה עולה עם 6 החלטות כאלה, היינו רואים סערה בכל תקשורת הספורט באירופה. עד היום אנשים אוהבים להזכיר את צ’לסי ששם גם היו הרבה פחות החלטות לטובתנו, וגם קיבלנו אדום לא מוצדק. אבל כשזה קורה נגדנו זה עובר בשקט מוחלט. בקושי רואים ביקורת על זה שהשיפוט הוא זה שבסופו של דבר הכריע את זהות העולה, ואלה היו 6(!!) החלטות שכולן יכלו (ורובן היו צריכות) להישרק הפוך. 6!!
2 לייקים
יוסי מסכים עם רוח התגובה שלך. אבל אני חולק על זה שאתה חושב שהם היו גם במעט טובים מאיתנו.
חוץ ממחצית ראשונה אתמול והתחלה של המשחק הראשון כל השאר הינו עדיפים אליהם.
זה לא אומר שהם חרא של קבוצה או שאני מזלזל בהם, ההפך מזה . אני גם לא בא אליהם בטענות.
לפני המפגש חשבתי שהם קבוצה יותר טובה, עכשיו אני חושב שטעיתי , בהרכב מלא אנחנו קבוצה יותר טובה מהם.
זה לא נגדם אלא לזכותנו. הודחנו יותר בגלל חוסר ניסיון נאיביות שזועקת לשמיים ומזל רע
יותר מהכל, אני אופטימי. רק שבסוף השנה דקו ולאפורטה יואילו בטובם לחזק את הסגל ולהפסיק לצפות שהמאמן יעשה להם ניסים.
לייק 1
מסכים לגמרי וגם אני חשבתי כך.
אבל זה בדיוק העניין. ה״חוץ״ הזה שבו הם היו עדיפים עלינו. לזמן קצר, אבל בסוף זה מה שהכריע את המשחק. העובדה שהם נלחמו לכל אורך ההתמודדות, שמרו על ריכוז וידעו להכריע את הקבוצה שלנו.
אגב, אנחנו נאיבים רק קצת.
נלחמנו עד הסוף, שטפנו את המגרש ככל יכולתנו, הגנו עם חוליית הגנה שנייה (בשלב מסויים קובארסי, ילד בן 18, היה המבוגר האחראי של ההגנה) ולא התפרקנו בפיגור.
את ההתמודדות הזו הכרענו על המון כישרון אישי של ימאל. גם אם היינו מנצחים אמש זה היה בעיקר בזכותו. כמו שדימה חזר ואמר פה, עם חלוצים נורמאליים שזוכרים איך לשים את הכדור ברשת אחרי כל המצבים המטורפים שימאל ופדרי סידרו להם, היינו היום במקום אחר לגמרי.
לא נורא.
לא הפסדנו לקבוצה פח ולא הפסדנו ברמונטאדה משפילה אחרי ניצחון מובהק בקאמפ כמו בעונות ההשפלה שחווינו בסוף תקופת מסי.
היינו נחרצים, רוב הזמן עדיפים, נלחמנו בגבורה, חזרנו מסאן-סירו עם שלושה שערים במשחק חוץ בשלב הנוק-אאוט. בחצי הגמר לא זוכר כמה שנים לא קרה דבר כזה בקבוצה שלנו.
עזוב אוהדים נייטראליים, היה משחק מהנה ברמות משוגעות.
הפור היה יכול ליפול לכל צד, הוא נפל לצד שלהם אבל לא כואב לי.
מאחל להם לנצח את פאריז בגמר 
8 לייקים
אז למען ההגינות, הרוב (גם חברים בווטסאפ וכו’) חושב כמוך לגבי המקרה הזה ולא כמוני. לי זה עדיין לא יורד חלק (שוב, בהיבט המהותי בלבד).
והנה, עכשיו קיבלנו עוד פנדל של עידן הואר שאני לא בטוח לגביו
טוב, אחרי שנרגעתי קצת, אני אנסה להגיב.
קודם כל, וככה גם הגעתי למפגש הזה-מבחינתי ניצחנו. שוב פעם עונה שבהתחלה שלה המטרות היו שונות לגמרי, ולא האמנתי שהלב שלי ישבר, או שהוא מסוגל בכלל להישבר שוב בגלל ברצלונה. החבורת ילדים הזאת בעונה הזאת קנתה את ליבי מחדש, אני מרגיש קצת כמו לבנדובסקי-הם גורמים לי להרגיש צעיר שוב. ילד מתלהב שמחכה למשחקים. אני בכנות לא חשבתי שאני ארגיש ככה, אני חשבתי שסיימתי את הפרק הזה בחיי עם ברצלונה. וזה מבחינתי הניצחון שלנו גם כאוהדים שכבר חוו ירידה והשפלות קשות, וגם כקבוצה שחזרה להפחיד ולהיות שם דבר באירופה. חזרנו יא בני זונות.
בקשר למשחק.
ההגנה שלנו יחסית למשחק בבית עדיין תפקדה יותר טוב מול ההתקפות מהצדדים, אבל הפעם האמצע גמר אותנו. בלי קסאדו האמצע שלנו נהיה רך איך שלא נסובב את זה. דה יונג סבבה והכל, ויש לו קלאסי ואחלה בלורית, אבל הוא לא מביא לי ערך מיוחד שקסאדו לא מביא לי. להפך-קסאדו נותן לי את הקשיחות באמצע, את הטירוף, הלחימה, הילד הלוחם שכבר רצה לעזוב והוא הפך להיות האנדרדוג שכנגד כל הסיכויים נכנס להרכב. גריזמן הבן שרמוטה, גם אחרי שהלך הוא מזיק לנו. אנחנו מדברים הרבה על באלדה וקונדה, אבל שכחנו את האופציה והאופי שקסאדו נתן לנו באמצע.
השער הראשון שלהם הגיע מטעות באמצע. אולמו שהיה לו משחק נוראי נוראי נוראי למרות הגול התברבר שם עם הכדור וזה המקום הכי נורא לטעות. השער השני שלהם הגיע מפנדל ״רך״ אבל בעיניי פנדל. קובארסי לא היה צריך לתקל ככה אבל הלוואי שזאת תהיה הבעיה שלו.
ואז חזרנו. זה התחיל מגרסיה שאני חושב שצריך לתת לו חוזה ולא לשחרר אותו בחיים. זה הנאצ׳ו שלנו. זה המשיך באולמו שקצת כיפר על הגול באשמתו ובקושי חגג כי ידע שזה בגללו. ומשם הורדנו רגל, וחבל, כי אלה היו הדקות של פדרי לפרוח, של לאמין, של לבה לדעתי להיכנס ושל ראפיניה לנצל משהו. החילוף של אראוחו היה גיים אובר בדיעבד.
הרבה הכפשנו את מרטין, אבל מגיע לו התנצלות. הוא אשכרה בישל פעמיים, ונתן משחק מעל המצופה. לא טעויות קריטיות, נלחם כמה שיכל, אני מסתכל עליו ועל אראוחו שפשוט ליווה את תוראהם ואין לי ספק שמרטין לצורך העניין היה בוחר בתיקול ומה שיהיה יהיה. הוא נתן משחק מעולה אתמול, ולדעתי הרוויח קצת את הכבוד שלנו ואת המחשבה שאולי יש משהו שאנחנו מפספסים איתו.
החמצנו המון המון מצבים, לא חיסלנו את במשחק שהיינו צריכים ויכולים וגם לבסוף שעלינו ליתרון מגול של ראפיניה שנכנס במזל כי אלוהים הוא היה זבל כל המשחק-היינו נאיביים. לא הרגנו את במשחק. לא הורדנו רגל, נפלנו, שמרנו על הכדור ורצנו לדגל הקרן. לאמין ימאל במתפרצת במקום ללכת לקרן מנסה להכניס גול, למה לעזאזל? באיזה ספר קראת את זה? שם התחיל בי הפחד. בקורה כבר התחלתי להבין שאלילת המזל והקארמה מתכננת דברים, והיא לא אוהבת שחקנים נאיביים.
השער השיוון שלהם מלבד בטעות שיפוט שאני אכתוב עלי, הגיע מטעות של קובארסי שלא נגח נכון והסתמך על שופט שדוגל בלתת למשחק לרוץ וחשב שיסחוט פאול, ובכיסוי נוראי נוראי של אראוחו שפשוט הוכיח שאי אפשר לסמוך עליו ומלבד הובלת כדור רעה הוא פשוט הלך אחורה ביכולת ואולי זה הזמן להיפרד. נכנסנו להארכה ושם זה כבר שתי מתאגרפים שמחפשים נוקאאוט, כאשר תוראהם הוא בדיוק האיש שאתה לא רוצה לפגוש בזירה. אראוחו נכנס בשביל להילחם בפיזיות הזאת והוא נכשל, פשוט ליווה את הבנאדם כל הדרך לבישול שלו. שוב פעם אראוחו. שום פעם חיסל אותנו.
משם זה כבר היה יותר מדי גם לבארסה הזאת לחזור. לאמין ימאל יכל לנצח את המשחק, לבה יכל להשוות, אבל זה פשוט לא היה הזמן שלנו. קצת כמו נגד צ׳לסי, קצת כמו נגד אינטר, קצת כמו נגד רומא וליברפול. זה לא היה רשום על שמנו.
ובנוגע לשיפוט-בן אלף *****! החלטה אחת לא הלכה לטובתנו, אחת! הפנדל על לאמין יכל להישרק, הפגיעה השניה הייתה ברחבה. הוא לא נפל מהגליץ׳ אלה מהמגע השני. היה פאול ברור לדעתי על מרטין כאשר השחקן לא הלך לכדור אלה ניסה לסגור לו שטח ובעט בו-זה פאול. מרטין נגע בכדור ראשון והכדור לא היה אצל אינטר. זאת שערורייה ועצוב שגם בזמן שיש ואר השופט פשוט מפחד לקחת החלטות שלא יגידו שהוא הרס את המשחק. יש תיקו אז הוא לא ״הכריע״. פשוט נוראי ושובר לב.
המשחק יכל ללכת לכאן ולכאן. השוער שלהם זומר נתן יום מטורף. היה קורע לב לראות את הילדים שלנו בוכים. אני חושב שהמשחק הזה הביא לנו כמה תובנות-בין אם זה מרטין וגרסיה שצריכים לקבל יותר הערכה מאיתנו, ואם זה אראוחו שאולי הגיע הזמן להיפרד ולהבין שטעינו והוא לא הולך לאותו כיוון כמונו, ואם זה הלמידה שהילדים שלנו קיבלו בדרך הכי קשה ואכזרית שיש.
אוהב אותך ברסה. עכשיו הכי חשוב לא לתת לחטאפה אליפות.
13 לייקים
קטע מעניין שקורה העונה, בארסה לרוב מפצה לי על יום או שבוע מחורבנים. דווקא בשבוע האחרון הרגשתי שאני מכין את הקרקע טוב- אנחנו בדיוק במעבר דירה עם שני ילדים קטנים, שברת את בוהן ארבע שלי בכף רגל וכנראה עם דרגה נמוכה של פריקת מרפק מהג’יוג’יטסו (שהחלטתי להתחיל בגיל 35 כי תחביבים זה חשוב), וכמובן בארסה נראתה רע נגד ויאדוליד. כל זה בעוד אני ממשיך לטחון עבודה, הגדול ברגרסיה בשינה בגלל הקטן, ודווקא ברגע הכי חמוד שלו באמבטיה כשאני שואל אותו מי תנצח הוא עונה “תיקו תיקו” ומי תעלה? “ברצלונה”. בדיוק הפוך ממני.
כל מי ששאל אותי לפני המשחק האשים אותי באנרגיה רעה. אמרתי שהתרחיש הכי קשוח יקרה בו נפסיד בהארכה, כי מה יכול להיות יותר נורא מלהפסיד משחק ועוד כמה שעות שינה כבונוס? עכשיו זה כבר לא משנה, שלחתי את הילד לישון, אשתי עם הקטן ואפילו הזמנתי אוכל בשביל שלא יהיו עוד הסחות.
זה מתחיל עם עוד כמה דריבלים של לאמין, כמה פיספוסי הזדמנויות מקדימה, פראן טורס עצבני ועושה תנועות ידיים, ואולמו? אולמו לא מצליח להיכנס למשחק. הכדור עובר מצד צד לצד, כל השחקנים לא ממש לוקחים סיכון ומפחדים, ואולמו? לא מוצא את עצמו על הדשא. לאמין מנסה לקחת עליו את די מרקו לסיבוב, דמפריס מכפכף את מרטין, ואולמו? אולמו מנסה לעשות דריבל מטופש במרכז המגרש ומייצר בקלות מידי מצב לגול ליריבה. כן, בכזאת קלות הפסדנו בקרב המבטים עם אינטר. המשחק ממשיך, עוד מצליחים להסתבך כי שוב אנחנו משלמים מחיר של קו הגנה גבוה עם שחקנים איטיים, וקובארסי לא מצליח להדביק את לאוטרו ומהמר על גלישה שהפכה לפנדל. 2-0 מכלום ושום דבר. לא תצוגת עליונות, סתם חוסר סדר.
המגינים אריק ומרטין מנסים לתקוף, פרנקי אמור להיות אמון על הכיסוי ומשהו בי תוהה איך הגענו למצב האבסורדי הזה שאלו הפתרונות שנותרו לנו. לאמינוש בינתיים ממשיך להינות עם הבובת די מרקו שנתנו לו להשתעשע איתה, ראפיניה מנסה לחשוב איך לעזאזל רצים בקו ישר לשטח כשיש שם שחקן, ואני לא רואה איך יוצאים מזה ואיך הופכים את התוצאה. בכל זאת, זה היופי בבארסה הזאת, למרות שבטוחים שהיא מאוד צפויה היא עדיין מצליחה להפתיע אותך. כדור עובר מצד לצד ומצטיין המשחק מול ויאדוליד עם בישול כמעט מקרי למגן המושמץ השני אריק גרסיה. אני בבית? מתפוצץ מצחוק. מה כבר עוד יכול לקרות? יותר סביר שאני מקפיץ כדור לראש של שביט בברנביאו לפני שהצמד הזה יהיו שווים גול ולא לצד שלנו. לא עובר הרבה זמן והמגן המושמץ הופך לבקהאמרטין ושם הרמה משוגעת מעבר לקו ההגנה, ואולמו? מצליח לכפר עם שער שיוויון שהפתיע את כולם. הסן סירו בהלם, וזה זמן טוב עבור אשתי בדיוק לספר לי שהמצב של מרטין מזכיר לה שבסדרה glee כל הקטע היה שכולם מלווים את הזמרת הראשית, עד שראו במהלך הסדרה שכל אחד גם טוב בפני עצמו. מקווה שהעשרתי אתכם. המידע המרגש מאשתי לא הצליח למנוע את ההלם שלי שהקבוצה שעוד לא הפסידה בבית באלופות קיבלה שיוויון מ 2-0.
ההתקפות ממשיכות, אנחנו לא מנצלים את המומנטום. אינזאגי ממשיך לעשות חילופים במטרה להעיר את הקבוצה. אגוסטו נכנס להחליף את די מרקו בתור הצעצוע החדש ללאמין, ופרנקי במקום לרוץ וללחוץ כדורים שעוברים מאחורי הראש שלו מרים ידיים מייאוש שגורם לי להרים ידיים ביאוש מפרנקי. איזו call back למנטליות בשער הרביעי של ליברפול באנפילד. ואולמו? איכשהו עברה הדקה ה 70 והוא עוד לא יצא. בעוד המחשבות שעולות מעבר לטייקאווי שבכלל לא נגעתי בו מגיעות להאם מרטין גם מכר את נשמתו לשטן כמו ראפיניה, מגיעה עוד פעולה רפינאית טיפוסית. כי במשחק בו אחוזי הדיוק שלו שואפים לאפס הוא הצליח לבעוט על זומר כדי בסוף לכבוש מהריבאונד. דקה 87 בסן סירו וזה מתחיל להרגיש כמו התסריט שראינו בכמה קאמבקים העונה. כאילו זה באמת כתוב וכבר לא יעצרו אותנו. ואולמו? הוא כבר בספסל בשביל שפרמין יוכל לעלות באגף שמאל. המשחק ממשיך, אנחנו עושים הכל נכון. סוחטים עבירות, מציקים לאינטר, מנסים להימנע משטויות למרות העייפות, איניגו תופס את ההמסטרינגס ואראוחו עולה, סביר בשביל לשמור על תוצאה. לאמין אפילו מנסה להרוג את המשחק עם בעיטה מפתיעה לקורה. יאללה מה יש בזה? נשארו עוד 3 דקות. הכדורים מגיעים מהר מידי לרחבה שלנו. הקו הגבוה מתפורר, וזה בדיוק הזמן לדמפריס להגדיל את האורך של וידאו הביצועים שלו על מרטין עם מהלך שהייתי בטוח שישרק כעבירה ונגמר ברשת. אינטר עשו לברצלונה ברצלונה ואנחנו נגררים להארכה.
הארכה בכנות כבר הייתה פחות מעניינת. כלומר הייתי במתח, אבל סוף סוף הצלחתי לאכול כי משהו התחיל להכיר באירוע שמתגלגל מול עינינו. אין לנו חילופים, השחקנים נופלים מהרגליים, זה היה יום אישי רע של יותר מידי שחקנים אצלינו, והשער פשוט הרגיש כמו עיניין של זמן, וההתקפה? רצה על אדים או אולי עשן שעולה כבר מהמפרקים של לוונדובסקי. אין לנו מה לתת ואני כבר מתחיל לסדר דברים בבית לקראת שינה. אשתי שואלת: “מה זהו?” ואני עונה לה: “זה קצה גבול היכולת שלנו”. אין הפתעות, אני שוקע בספה, אשתי שואלת אם אני בא לישון, ואני עונה לה שאני עסוק בלראות איך השחקנים מגיבים לסיטואציה.
יממה שלמה עברה מאז. קמתי עייף, היה קשוח בעבודה, המשיך להיות קשוח עם המעבר והגדול שלי העיר אותי גם בשלוש לפנות בוקר. כולם מדברים על השיפוט, על הקבוצה, ועל האם פליק הפסיד את החצי. אני מקבל תנחומים מעוברי אורח, אבל אם הזמן מתפתחת בי מעט נחמה. הצלחה בסדר גודל של טרבל הרגישה קצת “לא נכונה”. זאת קבוצה צעירה שצריכה לגדול ולהשתפר. תהליך השינוי שעובר על הקבוצה לא יכול להגיע לפיק מהיר כל כך, כי איתו עשוי להגיע גם מיצוי, והעלמת עין על צורך בשינויים מהותיים בקבוצה. הקבוצה הזאת הפתיעה את כל אירופה בדרך לחצי הגמר ונתנה שני חצאי גמר שלא ישכחו. בלי בארסה הזאת ליגת האלופות כבר נראית פחות נוצצת, אפילו עם כל הפירוטכניקה בסטאד דה פראנס. הפרוייקט הזה עוד צריך לגדול ויש לו לאן להגיע.
אני רק מקווה שכמו שגירדתי את עצמי מהמיטה לעבוד, גם הצעירים שלנו יגרדו את עצמם בשביל לקחת את הליגה.
16 לייקים
שיעור באהבה מבארסה.
אחרי המשחק, אוהדי בארסה היו צריכים לאסוף את כל השיעורים שלמדו מהפרידות הקשות בחייהן מהאקסיות המיתולגיות וליישם את הכל בבת אחת.
זה קודם כל לנשום, לתת מקום לעצב, להגיד הכל לטובה ולהעריך את מה שהיה, להתהרהר ולהתבלבל לרגע, לחבק את המצב, ואחרי שעה להגיע להתפרקות מנטלית רק כי יש לך קוץ בנפש בצבע כחול-שחור.
הכדורגל הראה לנו מחדש בחצי גמר ליגת האלופות האחרון את מה שכולנו יודעים עמוק בליבנו - זאת אהבה, והיא מלאה ברכבת הרים של רגשות. מציפייה, אכזבה, כעס, שמחה, שתיקה צורמת, שנאה והתרגשות, במתח שלא נגמר.
יש המון נקודות אור על אף ההדחה.
קודם כל והברור לכולנו, סוף סוף אנחנו יכולים להסתכל מחדש לליגת האלופות בעיניי אחרי עשור.
ההרכב הכי צעיר בליגת האלופות הפסיד להרכב הכי זקן ומנוסה בליגת האלופות, ברגע של חוסר תשומת לב מאכזבת שמהולה בכושלהאמא של השופט.
אבל לראשונה מזה שנים, אנחנו מרגישים ששוב יש לנו מה לתת, יש עם מה לעבוד, יש לנו איך.
אבל הכי חשוב - האוהדים.
קהל הקונצרטים השקט של בארסה, שמעודד רק בגולים ותקופות טובות, הראה נחישות לאורך כל הדרך, גם כשספגנו גול חצי דקה אחרי שריקת הפתיחה הראשונה של חצי הגמר, וגם אחרי 25 דקות, בהם היינו כבר בפיגור 2-0 שגרם לכולנו לחשוב שההגמוניה נגמרת בצורה קטלנית ומבאסת, וכמעט החזיר את כולנו להרגשה שזאת בארסה של קומאן וצ’אבי.
אבל בתור אחד שהיה במונז’איק, הייתי עד בהפתעה לאוהדי בארסה שרים ומעודדים למרות הכאב והקושי, והגולים לא איחרו לבוא.
אני חושב שבכולנו נחתה ההבנה מוקדם מאוד בשלב האובדן שזה פשוט המשחק, וזה בלתי נמנע. גם אם רצינו, לפעמים זה מה שיש. זה קורה לנו אחרי מערכות יחסים, זה קורה לנו בסיום תקופות, זה קורה בפיטורים מעבודה. אנחנו אנשים פשוטים שפשוט אוהבים כדורגל, וניסיון החיים מביא איתו את ההבנה הפשוטה שאלו החיים, ואם כבר - אז לפחות ככה.
וכל זה לא פוסל את הדברים המובנים מאליו:
אמא של השופט הזה חד משמעית בגבס.
ארואחו נעלם אי שם ב2023 ומאז עושה לנו אוואטר אנג.
הכניסה התמוהה של פורט ששיחק כמו ילד דוס בדאנג’ן
ולבנדובסקי, שהיה התותח האחרון שלנו בשרוול שנהפך להיות כמו הטילים הישנים של רוסיה מול אוקראינה -
ישב יותר מדי זמן ועכשיו זה לא עובד.
ולמרות זאת, יש גם אור.
האנזי פליק, בראש ובראשונה, אשרינו שזכינו.
פראן טורס שהתחבר לדוד וייה שבו כשהיינו זקוקים לו.
פדרי, אך יא מאמא, פדרי.
איניגו מרטינז שפשוט מלך על שבא בהפתעה.
פרנקי דה יונג שהראה לנו למה תמיד אהבנו אותו כל כך והוכיח את מה שההיסטוריה הוכיחה לא מעט - הגרמנים יודעים ליצור מפלצות. (סליחה).
וכמובן, לאמין יאמל, שהוא ההוכחה שגם אחרי שהאקסית המיתולגית שחווית איתה הכל וחרוטה לך כהכי טובה שיש - יש תקווה. פשוט לפעמים היא קטינה וצריך לחכות כמה שנים כי וואלה, אין מה לעשות.
יש הרבה דברים להסיק או לתהות עליהם במשחק אתמול ולקחת לחיים האישיים. כמו שזה אף פעם לא נגמר גם אם זה נראה אבוד מההתחלה, שוב ושוב. שזה יכול להיות הכי מושלם בעולם ומיוחד, ולהרגיש הכי נכון עם הכי הרבה תקווה, אבל אין מה לעשות - זה פשוט לא שלך. או שאם אתה בשיא ומנצח, להרגיע את ההתלהבות ולא ללכת עד הסוף. זה מזכיר לי אמונות מגבילות שגילתי עם המטפלת שלי, אבל בכנות, אם לאמין היה כובש זה היה נראה אחרת, גם אם היה הולך לקרן. אני כבר לא יודע על דפוסים, למרות איך ששני המשחקים חזרו על עצמם.
אני רק יודע ששוב הפסדנו לאינטר הפסד מאכזב בחצי הגמר כשהגיע לנו לעלות.
אז נכון, בפן האישי כולנו ראינו את פריז עולה לגמר וחשבנו לעצמנו שאלו צריכים להיות אנחנו שנזיין אותם על הראש של דמבלה, ונכון שלא כולנו היינו צריכים לחכות הרבה אחרי האקסית המיתולגית ובטח שלא לקטינה, ונכון, יש פה כאלו כמוני שעוד מחכים וממלאים את החלל בחלל גדול יותר שנפער בהדחה, אבל החלל הזה מלא בתקווה ואור.
ובשונה מהאקסית, דווקא נרצה שאינטר שתקח. כי אם כבר להפסיד אז להפסיד למנצחת המיועדת.
ובעיקר, כי יותר מזה שאמא של אינטר זונה (אבל מכבד אותם), אמא של ריאל ואמא של פריז יותר זונה.
אז במקרה הזה, על אף המועקה בלב - פורזה אינטר או איך שהחבורת איטלקים השבורים האלו לא אומרים,
ומי יתן ובשנה הבאה נניף את הגביע ונחגוג בסיגריה עם סצ’זני, סיגריה טובה של אלופים,
כזאת שאנחנו מחכים לה עשור.
אז ויסקה בארסה וויסקה קטאלוניה, למרות שהעצמאות שלהם לא מעניינת אותי בכלל.
באהבה, נוניניו.
11 לייקים
ברוך הבא חבר!