ראפיניה כבש את שער הניצחון קורע הגרונות, ולאמין שוטט בצד ימין בלי תכלית - שניהם מתאימים לקטגוריית הרוברטו היום.
מה נותנת הבטחת העלייה ישירות לשמינית הגמר, מעבר לכסף (שזה התחום של דימה) -
- פחות 2 משחקים, בעונה עמוסה גם ככה.
- בשמינית נתמודד מול אחת מהקבוצות שיעברו את שלב הפלייאוף בהצלחה.
- אירוח הגומלין בשמינית הגמר.
תזכורת לגביי עץ ההתמודדות -
לייק 1
כבר אין יותר את הקטע של שערי חוץ, לא?
ואם ככה, למה זה משמעותי מי מארח את הגומלין?
(שואל בשביל חבר)
המשחק הראשון בשמינית הגמר - 4/5 למרץ.
הגומלין - 11/12 למרץ.
כלומר זה יאפשר ללאפורטה עוד שבוע מרווח לחרטט שנחזור לשחק בקאמפ-נואו באלופות העונה.
וברצינות - מעבר לעניין שערי החוץ שבוטל, יש הרבה עניין פסיכולוגי של “במקרה הכי גרוע, בגומלין אנחנו בבית, איפה שאנחנו רגועים/שלווים/שקר כלשהו אחר”.
לייק 1
להיפך, דווקא עכשיו שאין את הקטע של שערי החוץ, יש רק יתרונות לארח את הגומלין, בלי חסרונות בכלל.
הגומלין הוא איפה שהדברים נקבעים באופן סופי, ואיפה שהמשחק יכול להיכנס להארכה, מה שאומר שאתה עשוי להרוויח עוד חצי שעה יותר של משחק שמשוחק אצלך בבית ולא אצל היריבה - והפעם גם בלי החשש ששער של היריבה (=שער חוץ) יהיה שווה יותר מאשר שער שהקבוצה שלך כובשת.
9 לייקים
מספיק לראות כמה מהפכים ריאל עשתה בשנים האחרונות, וכמה מהם היו במשחק בית
המחזור השמיני והאחרון ישוחק כולו באותו יום (רביעי הבא, 29.1), מה שאומר שמעבר לזהות העולות, יש חשיבות בתוצאה מול אטלאנטה בהקשר למיקום העולות -
מקומות 1-2 לא יכולות להיפגש עד הגמר, וכך גם 3-4, 5-6, 7-8.
אני ממש מחכה לראות את ה"מוחות" של שדרני ופרשני ערוץ הספורט מתפוצצים ברביעי הבא בנסיונות החישוב וההבנה של מי עולה/מודחת ומה המיקומים. כל שער ישנה הכל.
אם אני זוכר נכון, אין הגבלה על קבוצות מאותה מדינה בשלב השמינית יותר. אנחנו כנראה בדרך לפלייאוף. מעניין מה יקרה אם נפגוש אתכם, במיוחד בברנבאו. מהו הכוח החזק בטבע? מה יתעלה על מה? השלשול המיתולוגי שלנו כשאנחנו רואים כחול רימון, ועוד כשאנחנו בעיצומה של אחת מעונות השלשולים הקיצוניות ביותר? כישוף הצ׳מפיונס של ריאל, שנמצאת בשנותיו הקיצוניות והמופלאות ביותר? או שפשוט יפער חור שחור באמצע הברנבאו*, והמרחב-זמן יקרוס לתוך עצמו?
*ואני לא מדבר על השילוב של לוקאס ואסקז ובאלדה באותו אגף.
7 לייקים
הילד והאישה חולים גמורים כבר שבוע, אני עדיין עובד בשתיים וחצי עבודות, ואפשר להגיד שהמשחק מול ה"לשבורדאלסים" לא ממש עזר למצב הרוח. חשבתי שכבר הצלחתי להשכיב את הילד לישון מוקדם מספיק כדי שאצליח להנות מהמשחק עם אשתי. מתחילים לראות וזה מתחיל בגול מטומטם על ההתחלה. עובר לתיקו אחרי עבירה על באלדה, מתגלגל לבאלגן תוצרת צ’סני, ואפילו אראוחו מאבד את הראש אחרי שראפיניה ממשיך סטטיסטיקה שקורית מעצמה.
אשתי הולכת לישון כי היא לא רואה סיבה לעשות משהו שרק גורם לה להרגיש רע יותר. הילד התעורר שוב מהשיעולים/חום/ שיניים אלוהים יודע מה עוד אז הוא עליי, תוך כדי שאני צופה במיוט, כי אם כבר להרגיש את התחתית אז עד הסוף. הזמן עובר ומגיע הפנדל הרך על לאמין, קטע אבל לא נראה שאנחנו מזיזים משהו. החילופים המוזרים מגיעים עם השינוי מערך ובנפיקה מסתגרת אחורה. מגיע פדרי שאיכשהו ממשיך לשלוח כדורים קדימה בלי להתייאש לכל הנגרים סביבו וגרסיה מתרוממם ומשווה בגול היחיד שנראה כמו מהלך כדורגל. בנפיקה ממשיכה להסתגר אחורה, ובארסה ממשיכה לא לדייק. מגיעה הקרן בדקת הסיום וכל מה שעובר לי בראש שהגיוני שנחטוף מהם במצב נייח בדקה האחרונה, אממה בנפיקה לא באמת כבר סוחבים את עצמם בקרן. לבנדובסקי מקבל כדור ומדייק במסירה פעם ראשונה במשחק, ראפיניה מקבל שטח על אמת גם הוא פעם ראשונה במשחק ואיכשהו שורף את כל מי לידו בספרינט. מצליח להתל בשני שחקני הגנה, ושוער אחד שנראה שקיבלו פיק ברכיים ברגע שהברזילאי קיבל כדור ונשאר לבד.
הגול קורה, אני בהלם טוטאלי, אני רק מחכה לראות שמאשרים את הגול כי לכו תדעו מה עוד יקרה היום. אחרי שהואר מסיים אני צועק את ה"יש" הכי חזק הכי חלש שיכולתי לצעוק, מעיר את אשתי להגיד לה שנגמר 5-4 והיא בתגובה “וואו. אוף, אז אני הנאחס” ואני פשוט בהלם מול הטלויזיה עד שהילד נרדם. לא יודע מה עוד יקרה העונה, אבל זה עוד רגע בתקופה המוזרה הזאת שהכדורגל הופך להיות חלק אינטגרלי ולא ברור מהחיים שלך. כולם עוד חולים, זה לצערי לא שינה את זה, אבל לפחות היה על מה לדבר בעבודה עם מטופלים אוהדי ריאל ובארסה בבוקר.
אגב אם אסכם אנקדוטה קטנה במשפט:
מאז מלחמת העולם השנייה לא ראיתי פולנים מוכרים אנשים ככה לאויב
ואסיים בבדיחה: קו ההגנה של ברצלונה שספג מבנפיקה כמעט כמו שהיא כבשה בליגה כל העונה.
10 לייקים
אני חייב לומר שאחרי שהתקררתי וצפיתי במשחק שוב, יצאתי פחות מאוכזב ממה שהרגשתי בזמן ששוחק, ואפילו מרוצה. בגדול בגדול שיחקנו טוב.
בנפיקה גם הייתה טובה והגיע מאוד מוכנה למה שיש לנו להציע. אם המגנים נשארו בקו ההגנה, הם תקפו בינם לבין הכנפיים. אם הם לחצו גבוה הם תקפו מאחוריהם או ניסו להשתמש בפאבלידיס כמטרה לכדור ארוך.
הגנתית הם התחילו בלחץ אמצעי ששם את הפוקוס על קו ההגנה לנהל את המשחק. בצד ימין אראוחו וקונדה שיחקו ‘‘תפו’‘א לוהט’’, גאבי היה נעלמי וימאל היה שמור חזק או ניסה בכוח דרך האמצע. דווקא בצד שמאל מצאנו טיפה נחמה דרך באלדה שחווה תקופת עלייה מרשימה בשבועות האחרונים. במיוחד בצד ההתקפי.
בהמשך עברו לבלוק הנמוך האנטי בארסה הקבוע ע’'ש בורדלאס, שם פדרי הפך לציר המרכזי של המשחק, ביחד עם ראפיניה מצד ימין והמעבר ל-343.
אצלנו… טוב, הנושא המרכזי הוא קו ההגנה המפורק.
צריך לציין ש-2 שחקנים אינם שחקני הרכב, אינם בחדות משחק ושחקן נוסף נאלץ לעבור לעמדה אחרת. השינויים האלה לא קלים, אך יחד עם זאת כשמשהו לא טוב, הוא לא טוב.
שצ’סני והיציאות שלו כבר הפכו לדבר שבשגרה, ואראוחו היה במשחק שהוא יקווה שלא שידרו באנגליה.
ברוב הדקות הוא היה לא מפוקס, לא אגרסיבי ולא מחובר למה שקורה מסביבו.
לפני שקופצים עלי אני אפילו אציין: בגול הראשון הוא לא מסיט מבט לרגע לראות מה קורה מאחוריו, בגול השני הוא מפסיק לשחק ונותן לפאבלידיס להגיע לכדור ראשון, בגול השלישי הוא חולם לחלוטין וצופה במשחק, וכמובן היה את הגול העצמי שבו הוא שוב צופה בכדור ולא ממקם את עצמו נכון כדי לחסום את הכדור(טעות שאם אני לא טועה, גם עשה מול ויניסיוס בעבר). זה בסה’'כ היה פועל יוצא של המשחק ולא רגעים מקריים ולכן מדאיג.
נרשום את זה בינתיים לחדות לוקה אחרי חצי שנה מחוץ למגרשים, אבל האמת שמדובר בדברים שראינו בעבר והוא חייב לשפר.
בצד החיובי, הבסיס הטקטי שפליק הנחיל ממשיך להחזיק את ה-‘‘רצפה’’ שלנו במקום גבוה ונותן לנו פלטפורמה להמשיך להיות במשחק גם כשלא הכל עובד ו/או התוצאה לא לטובתנו. בסופו של דבר החיצוב בסלע עשה את שלו והצלחנו לייצר מספיק סיטואציות מסוכנות כדי לאפשר קאמבק.
אחת ההחלטות החשובות הייתה העברתו של ראפיניה מצד שמאל (שם בדר’'כ מחפש את השטח שלא היה במשחק הזה) לצד ימין של המגרש. מול יריבה נסוגה הוא יכול להשתמש באיכויות שלו כשחקן שעוזר בניהול המשחק ובייצור מצבים. לעומת גאבי, זה שידרג את שטף המשחק שלנו.
בכל מקרה, ביחד עם הגול המדהים(והעובדה ששחקן מסוגל לבצע כזו פעולה אינטנסיבית, אחרי משחק אינטנסיבי, בשנייה האחרונה של תוספת הזמן היא באמת מדהימה) הגיע הזמן שכולם ישימו קצת כבוד על השם של הברזילאי. גם אם חשבתם שהוא לא שחקן טוב, אז העונה לכל הפחות הסטטיסטיקה שלו מדברת חזק, ויחד עם זאת הוא מראה לנו מאפיינים של ווינר, מנהיג וקוּלה אמיתי.
אם בעבר חשבתי שהוא שחקן טוב שלא מוערך נכון, העונה הוא כבר קונה אותי גם בתור אישיות.
ומילה אחרונה נכתוב על לבנדובסקי,
אני חושב שזה אחלה משחק להבין למה הוא מקבל ביקורת וגם למה היא טיפה קשוחה או לא מוצדקת.
בגיל 37(!) הוא מאבד לא מעט כדורים בגלל מהירות תגובה נמוכה(בעיקר תחת לחץ) אבל מצד שני כן מצליח לבצע או לנסות להיות חלק ממהלכי התקפה טובים.
אפילו לייצר לעצמו מצב בתוך הרחבה או לבצע פריצה באגף.
הוא לא באמת נוראי כמו שהוא לא טוב כמו שהוא היה או שחלוץ צעיר ונייד יכול להיות. הוא לא מדהים, הוא לא גרוע, הוא ‘טוב’. הצרה איתו היא ש-‘טוב’ זה לא מספיק כשמדובר במישהו שהוא נטל הגנתי וכלכלי.
יש לו שם, אישיות וקרדיט מהמועדון על העובדה שלחץ כדי להגיע לבארסה, ולכן יתנהגו אליו השיא הכבוד.
אידיאלית פרידה בקיץ תהיה טובה עבור בארסה, אבל גם אם לא זה לא סוף העולם. השלד גם ככה צעיר ומתפתח, ואפשר לחכות לאופציה יותר מעניינת ממה שיהיו בקיץ הנוכחי.
לייק 1