אני רק אזרוק פה את העובדה ששילמנו 35 מליון על פאקו, ואם אנחנו במצב שהוא לא יכול לשחק גם מול לגאנס וגם ברומא, כדי שמסי וסוארז יקבלו מנוחה אז משהו פה לא בסדר. כמובן שצריך לבוא בטענות למאמן שהשאיר אותו ואת דניס בפריזר, אבל הם שניהם עולים באטרף כל פעם שהם מקבלים דקות ונותנים את כל מה שיש להם. אם במצב הזה כשכל ההרכב שלנו פצוע וחבול (ועוד כשאנחנו משייטים לאליפות ונמצאים בחצי גמר ליגת האלופות) אנחנו לא נעשה רוטציות רחבות וניתן לשחקני מפתח מנוחה, זה יתנקם בנו בהמשך.
אפשר לעלות מול לגאנס ככה:
פאקו סוארז
דמבלה ראקיטיץ’ דניס קוטיניו
רוברטו מינה אומטיטי אלבה
טר שטגן
מסי הוא אבן שואבת לטוב ולרע. לגבי הטוב אין מה להרחיב, לגבי הרע- כל השחקנים מאבדים את הזהות ההתקפית שלהם והופכים לכלי שרת לראיית המשחק הבלתי נתפסת שלו.
ניימאר ידע לעשות גם וגם, סוארס ברגעים נדירים (מבחינת יופיים) יודע גם לייצר למסי מצב יש מאין וגם להבקיע בסגנון הפרטי שלו, של מספר 9 קלאסי. דמבלה עוד לא שם, קוטיניו בהבלחות של בעיטות סוליסטיות מראה שיש לו תפיסת עולם משלו, אבל זו עונה ראשונה.
צ’אבי ואנדרס היו לפני מסי, ולכן זכינו להינות מחשיבה יצירתית משלהם והקבוצה רק הרוויחה.
איך המאמן מסוגל לנהל את כל זה? המאמן הנוכחי מראה שזה גדול עליו. לדעתי מסי הוא כמו מטאוריט שמגיח אל תוך ההתקפה בכל רגע נתון, if you can’t beat him, join him.
תודו בזה, כל גול שמסי לא מעורב בו, הוא בבחינת מקרה ללמידה בנפרד. כן יירבו.
אגלמה כהרגלו קולע. יש גישה מסוימת עם ההתנהלות עם מסי שהתחילה בעונה השנייה של גווארדיולה, ומתעצמת בהדרגה עד היום. התלות במסי הופכת את הכל לקל יותר, ואם בתקופת הנעת הכדור הקלאסית היה מקום כמעט שווה להכיל את הגישה הקבוצתית על פני האישית, זה התעצם לחלוקת מובהקת בין שחקני ההגנה עד בוסקטס, כשמהצד השני ישנה ההתקפה, שהיא מחולקת ברוב הזמן ל"מסי" ו-“תומכי מסי”. דוגמא קלאסית לכך הייתה עם השחקן דויד וייה. חלוץ ספרדי מוכשר מאוד שבברצלונה גדל להיות בעיקר “תומך מסי” או לחילופין כשווה ערך לפדרו, כשלפחות לפי דעתי הצנועה, וייה טוב מפדרו, או לפחות אמור לבלוט יותר ממנו, אך האימפקט בתפקוד שלהם היה זהה.
הסיטואציה כמובן מוזרה, כי ההשתלטות יכולה להשלים את החללים מיצירת המצבים, עד לכיבוש השער, ויש גבול דק בין המקום בו התלות במסי טובה לפרעוש (מבקיע יותר, משפיע יותר, מקלים עליו ביצירת המצבים), לבין המקום שהתלות במסי רעה לו ( רחוק מהשער, מתקשה לבוא כה-X FACTOR של הקבוצה).
כמובן שזה מסביר את הגישה של וואלוורדה וסמפאולי. וואלוורדה ייצב את הגנה, ייצר דאבל פיבוט במרכז המגרש, ורצה לשמור את מסי בעיקר בשליש הקדמי, כשבאותה נשימה המגנים וקשרי אמצע באים לתמוך בהתקפה בגל שני. זו בהחלט שיטה אפורה, אבל באותה נשימה מסי ניזון ממנה כפי שהקבוצה ניזונה מהיכולת הבלתי רגילה של הפרעוש. סגנון המשחק העונה כמובן יכול לנבוע מהשפל הקיים בשחקנים יוצרי מצבים איכותיים, אבל הקבוצה נשאבה לאחוזי ההצלחה, כך שנראה שאפילו קוטיניו נאלץ להישאב לסגנון הזה, ואפשר לראות כמה הקבוצה על שלל כישרונותיה נראית אבודה בלעדיו. במשחקים בהם מסי לא עלה (כמו סביליה) הקבוצה נראה ללא שחקן שייקח את מרכז הכובד של השיטה, כאילו לא נמצא הגורם בחלק הקדמי שייקשר בין כולם.
השאלה היא האם נזכה לראות פריחה מחודשת ביצירתיות הקבוצתית? ללא סטאר סוליסט בסדר גדול של ניימאר, לא ברור אם יש מישהו שיצליח לחלק את מרכז הכובד של מסי בחלק ההתקפי. יכול להיות שהרענון האמיתי יגיע דווקא כשהפרעוש יסיים את חלקו בקבוצה. מקווה שזה יקרה עוד קודם.
אם זה לגביי המאמן, מין הסתם שלשמרנות שלו יש חלק עצום בעיניין, מצד שני, כמו שכתבתי גם מאמן כמו פפ בהדרגה נשאב ל"מערכי מסי" או ל"מסי דפדיינסה". אומנם הקישור עדיין לקח את החלק הארי של בניית המשחק, אבל ההתקפה הסתכמה בעיקר במסי לא משנה מי היה סביבו. If you can’t beat them, join them זו אולי הגישה הבטוחה ביותר מבחינת וואלוורדה, ומי שלמד את זה לפניו בדרך הקשה היה לוצ’ו שהבין שלא משנה מי אתה, כל עוד אתה לא פפ, לא תצליח ללכת עם מסי ראש בראש, וגם אם אתה פפ, זה לא בטוח יעבוד לך.
