פרץ נוסטלגיית יונייטד תקף אותי השבוע תוך שיטוט תמים בפייסבוק, שזרק אותי לאחת התקופות היפות ביותר של המועדון, אם לא ה-.
דבר ראשון, בשבוע שעבר ראיתי ידיעה מכלי התקשורת המהימן אתר ONE, המכונה בפי רבים “ה-’בילד’ הישראלי” או “ה-’ניו יורק טיימס’ של המזרח התיכון”, שלא אחר מג’סי לינגארד היה מועמד למכבי חיפה. הקוסם האדום, הודיני של המאה ה-21, שבאבחת שרביט נעלם מהכדורגל האירופי, סיים חוזה בסיאול, קיבל הצעה מקבוצה משלנו אבל רק בגלל המצב הבטחוני חתם בקורינתיאס, מועדון שולי במדינת כדורגל שולית. מילא אנשים מתים ברחובות, מילא דור שלם לא עבר חודשיים למידה בלי איום קיומי מגיל גן עד כיתה ד’, אבל למנוע מאיתנו לנסוע שעתיים וחצי בפקקים כדי לראות את ג’סי לינגארד בסמי עופר? ארורים תהיו חמינאים.
והיום, 15 במרץ, יום לפני יום הנישואין שלי, נתקלתי במאורע חשוב פי כמה - יום הולדתו של הקשר השני הכי חשוב בהיסטוריה של יונייטד (אחרי ג’סי לינגארד), הלא הוא פול פוגבה. הקשר הצבעוני, האלגנטי והמגוון, וזה רק השיער שלו, חוגג 33 בדיוק היום. איזו קריירה מרשימה בה כל צעד וצעד היה חיובי כולל בדיקות סמים. אי אפשר לשכוח את הטאץ’, את הדיוק, את איך היה מעמיד שחקנים מול שוער אחרי שהכשיל אותם ברחבה וקיבל אדום. שחקן של פעם בדור וטוב שכך.
אם הימים האלו עברו, נעבור גם את זה. ביחד ננצח.
את אסטון וילה.