נניח שהגולים של ראמוס מתאזנים עם החורים שהוא עושה, עדיין מתקבל לנו שחקן טוב יותר מוראן הגנתית. הרי דובר על כך רבות שכשראמוס בא מרוכז ולא עושה שטויות הוא אולי הבלם הטוב בעולם (בטוח מה שלישיה).
נוסיף לכך את עניין המנהיגות, ראמוס משפר את כל השחקנים סביבו, כשהוא לא נמצא אנחנו חוטפים רביעיה מאייאקס בברנבאו, או רביעיה מאתלטיקו בקלדרון (אז זה עדיין היה קלדרון).
כמו שכשמדברים על פויול מדברים על מעבר ליכולות הגנתיות נטו, כך גם ראמוס.
ראמוס אבל הוא שחקן מרגש, שחקן שכשצריך הוא יהיה שם, והוא חתום על רגעי ענק שגרמו לנו לאהוב שחקנים טובים הרבה פחות (מיאטוביץ’).
נכתב פה על יהירות, ריאל עם כל האהבה למועדון זו הקבוצה אולי היהירה ביותר בעולם. ראמוס מייצג את כל מה שאנחנו, לטוב ולרע: ווינרים, לוחמים, יהירים, חושבים התקפה, מפסידים לקטנות ומנצחים את הגדולות.
בדיוק כמו שרונאלדו לא ממש שמח בגולים שהם לא שלו, אלא אם הוא כבר כבש שלושער. אותה שריטה שגורמת לו לעבוד הכי קשה ולהיות הכי רעב, היא המוציאה ממנו התנהגות כזו ילדותית.
לגמרי. יש משהו מאוד חמוד כשמנסים לחנך אנשים “לדעת להפסיד”, אבל אני לא מכיר ווינר אחד שיודע להפסיד, כי ברגע שאתה מתחיל לקבל הפסדים בהבנה, אתה מאבד משהו בדרייב לניצחון.
הגיוני ללמד אנשים לדעת להפסיד או צניעות, כי רובנו מוצאים עצמנו נותנים תפוקה מסביב לממוצע, ואולי זה בריא מאוד פסיכולוגית. מה שלא טורחים להסביר לנו כשמנסים להגן עלינו מהאכזבות מההפסדים שעוד נפגוש בחיים, זה שכשמלמדים אותנו להיות צנועים ולדעת להפסיד, מטמיעים בנו את אותה השאיפה הלא מאוד גבוהה. מכיוון שכולנו כאן בשביל לאהוד את המועדון הכי טוב ושאפתן בעולם, מזלנו הרב שהקפטן שלנו כזה בטוח וזחוח.
וראן הכי רחוק משם שיש ואפשר לשמוע עד מדריד כמה הביצים של האוהדים רועדות מהרגע שהוא יצטרך להוביל את ההגנה. הוא בלם מצוין, אבל הרוב כאן לא ירצו לראות את ההגנה שלנו קמה ונופלת על כתפיו כמו שהיה עד כה על הכתפיים של ראמוס וזו בדיוק הסיבה, כי למרות ששניהם בלמים מהרמה הראשונה, את וראן אנחנו מסוגלים לדמיין קורס. סופר-סרחיו מהפעם הראשונה בה רובנו פגשנו בו בגיל 19 תמיד היה מלא ביטחון ואמונה עצמית. מקל של שני קצוות.
אני חצי מסכים.
גם ווינר חייב לדעת להפסיד, לא מבחינת כמה הוא נעים לחבריו אלא מבחינת כך שזה לא יפיל אותו לקרשים ולא יוציא לו את הרוח מהמפרשים.
אבל בהחלט, חלק מהדרייב של הווינרים זה הרצון להיות הכי טוב ושהפסד לא יהיה אופציה.
איזון זה הכל בחיים.
רונאלדו יכול להצטייר כמניאק שלא יודע להפסיד, אבל הוא בהחלט יודע. הפסדים רק מחזקים אותו, פקפוקים של אוהדים רק מחזקים אותו, שריקות בוז רק מחזקות אותו. זה בדיוק הדרך בה ווינר צריך להתנהג לאחר הפסד. מוכן לקבל את האי נעימות הזמנית שתהיה סביבו למען המטרה
אני לא מסכים עם ההנחה הזאת. הוא עושה הרבה יותר חורים מאשר מייצר שערים.
גם עם זאת אני לא מסכים, כשהוא מרוכז הוא בלם מצוין אבל לא הטוב בעולם. פשוט לא.
והבעיה איתו שאם לא קוראים ליריבה ברצלונה ליברפול או לפחות אתלטיקו מדריד, הוא בא בריכוז מקסימלי לנסות לכבוש או לחלופין להראות מניירות של אכבר גבר. בריכוז מוחלט לעשות הגנה הוא מגיע פעמים ספורות בשנה.
גם כשבנזמה מגיע בריכוז ובכושר הוא חלוץ אימתני. בלי צחוק. הבעיה שלרוב הוא מגיע לא בריכוז ולא בכושר.
אותי לא.
נכון וגם הזכרתי את זה בהודעה קודמת. מודה לו על הרגע הזה כמו גם על עוד רגעים אחרים. זה לא אומר שאם זה פעל לטובתנו מספר פעמים אני צריך לאהוב אותו בגלל התכונה הזאת.
ביל גייטס אחד האנשים הכי נחמדים בעולם, זה מדהים כמה שהבנאדם עם רגליים על הקרקע. תביא דוגמה אחרת ידידי.
בכל מקרה, הדיון הזה לא יוכל אי פעם להסתיים משום שעל ראמוס אפשר להסתכל ממגוון זוגות משקפיים ומכל משקף הוא יראה אחרת. את אותה פעולה שיעשה אפשר לפרש לטוב ולרע וכל אחד יכול לבחור איך לראות אותה.
אני לא מצליח תהתעלם מהיהירות והחורים שנגרמים בהגנה דרך קבע בעקבותיה, רובם כן. וזה בסדר, כדורגל אפשר לראות ממגוון זוויות.
ביל גייטס בתחילת דרכו היה יוצא לחניה לספור רכבים כדי לדעת כמה כל אחד ממועסקיו עובד. יש גם צילום מפורסם שלו יושב בן איזה 17, מחוצ’קן מכף רגל ועד ראש, צועק על דודים מבוגרים בחליפות כמה הם לא מבינים כלום מהחיים שלהם.
זה שהוא עכשיו יושב נינוח וסופר מיליארדים זה כבר משהו אחר.
בחרת את האיש הכי לא מאוזן כדי לדבר על איזון. אם רונאלדו היה איש מאוזן, עם מה שיש לו ולמסי ברגליים, הוא מעולם לא היה מהווה תחרות.
כמו שאמרה פעם אחת המרצות שלי, להגיד “גם וגם” זה לא לבחור. לא מדובר לדעתי רק בעניין של משקפיים, לדעתי מדובר כאן בהבנה שלכל דבר יש השלכות וההשלכות אומנם שונות ומשונות, אבל נובעות ממקומות משותפים. אתה לא יכול להיות גם איש מאוזן וגם ווינר צמרת, בדיוק כמו שאתה לא יכול להיות בעל הבית במגרש ועם זאת להיות בחור מופנם, שקט וביישן. בגלל שהוא זחוח הוא נגח את הכדור ב2014 פנימה, בגלל שהוא זחוח הוא עושה לפעמים טעויות. אגב, מישהו פעם בדק סטטיסטיקות של טעויות שלו לעומת בלמים אחרים? הוא מבצע הצלות שאחרים מעולם לא היו חושבים לנסות. יש לי תחושה שאנחנו זוכרים טעויות שלו יותר מטעויות של אחרים בגלל הסגנון.
כנ"ל רונאלדו - אם גולים של חבריו לקבוצה היו מרצים אותו, הוא מעולם לא היה הופך לשחקן של 50-60 שערים בעונה. הרווח עולה אלפי מונים על ההפסד אצל שניהם. עם זאת, לשמוח מהגולים ולהתבאס על הזחיחות זה חוטא למציאות, מתוך חוסר הבנה שביטחון עצמי גורם לשניהם, ואנחנו מעדיפים את השחקנים שלנו בטוחים בעצמם.
אתקן, איזון יחסי.
מבחינתי אם נשים 2 קצוות של סקאלה של יודע להפסיד ולא יודע להפסיד אז היא תראה כך
X-------------y
X - יודע להפסיד, לא פייטר, לא מתרגש מהפסדים וגם לא לומד מהם.
Y- לא יודע להפסיד, הפסד שובר אותו מנטלית, פוגע בקשר שלו עם חבריו, מוריד לו את החשב לשחק, לא מצליח להתרומם מההפסד בגלל האשמות יתר שלו את עצמו.
אז אולי המקום הנכון לכדורגלן להיות בו הוא לא האמצע אלא יותר לכיוון הלא יודע להפסיד, אך עדיין לא בצד הקיצוני.
נניח כאן
X------------a----y
רונאלדו מפיק מהפסדים את המירב, ביקורות מחזקות אותו ולא מכניסות אותו ללופים עם עצמו, זה משהו מצוין, זו הנקודה אליה צריך לשאוף, אך היא לא הקיצון.
אולי לא היית מספיק ברור, מקווה שעכשיו הסברתי נכון יותר.
איך הפכת איזון לסקאלה חד מימדית? החיים הרבה יותר רב מימדיים וצבעוניים.
תראה, אני מסכים איתך שהוא מתעל את חוסר היכולת שלו להפסיד למקומות נהדרים, אבל זה לא הופך אותו לאיש מאוזן. איש מאוזן בא לאימונים בזמן ולא שעתיים לפני כולם והולך 3 שעות אחרי כולם. איש מאוזן, ככדורגלן, כבר עובר לשלב הבא בגיל 35 ולא נשאר לשבור את כל שיאי הפז"מ בעולם. איש מאוזן רואה את הכישרון של מסי ולא מנסה להתחרות בו. איש מאוזן מתעסק בכל מיני דברים. מטייל בעולם, עושה קריירה, פוגש חברים, אולי כותב כאן בפורום.
רונאלדו שחקן כדורגל אגדי (ואולי האהוב עלי) אבל זה קורה כי הוא איש בלתי מאוזן בעליל. הוא מקריב את רוב רגעי הנשימה שלו לדבר אחד בלבד וזו הצלחה ככדורגלן. איפה הוא ואיפה איזון. הוא אולי לא מסתגר בחדר, אבל גם התגובה שלו היא לא שיא השפיות וזה בסדר גמור מבחינתנו. אנחנו אוהדי ריאל מדריד, בה משחקים טובי הכדורגלנים. הם בהכרח אנשים קיצוניים.
זה קצת מפריע לי כי רונאלדו אף פעם לא היה רמה מתחת למסי. הוא זכה הזהב לפניו ועד לטרבל של בארסה נחשב גם טוב ממנו. זה לא שבגלל מסי הוא הפך לשחקן כל כך טוב. יש שיאמרו שגרסת 07/08 של רונאלדו היא הגירסה הכי מוצלחת שלו (לא מסכים עם זה) - עוד לפני התחרות עם מסי.