למרות שקבוצות מורכבות מאוסף של פרטים, קיים הבדל מהותי בין אחריות קולקטיבית לאחריות אישית. כחלק מקבוצה, קל לפרט להסיר מעצמו אחריות ולהטיל אותה על הישות האמורפית והקולקטיבית שמעליו. אני לא אשמה שכולם משלשלים את החיים אחרי שאכלתם קוביה אחת מהשוקולד שקניתם ממני, אומרת גברת שטראוס, זו החברה אשמה והיא תיתן לכם פיצוי.
תופעת הטרמפיסט הידועה, לפיה פרטים חלשים בקבוצה ינסו לעשות את המינימום הנדרש וינסו לרכב על מאמציהם של החזקים מהם, מהווה אף היא דוגמא לקונפליקט הזה.
ולא סתם הזכרתי את דוגמת הסלמונלה האקטואלית, שהרי גם מנצ’סטר יונייטד 2022 נראית כמו תוצר של אכילת סלמונלה מרובה. השאלה הראשונה שעולה לראש היא ‘מי אשם’, אבל היא לא השאלה המעניינת. השאלה המעניינת היא מי לוקח אחריות. נטען, אולי בצדק, שלהרבה שחקנים במנצ’סטר יונייטד כבר לא אכפת מגורל המועדון. הם לא יהיו כאן בעונה הבאה, או שלא רוצים להיות כאן בעונה הבאה, או שמתחלף מאמן אז מה זה משנה. הפרטים משילים מעצמם אחריות ומגלגלים אותה הלאה, אל הישות האמורפית שנקראת מנצ’סטר יונייטד שתתמודד עם השלכות המעשים שלהם.
אבל להטלת האחריות הזו יש גבול. גם לשחקן שאיבד לחלוטין כל תשוקה למועדון יש רמת כבוד מינימלית לעצמו (אלא אם הוא בן סימונס). לעלות לשחק מול שחקנים שאתה שואף להיות ברמתם, אלו של סיטי, ארסנל או ליברפול, ולהתבזות עד עפר זו לא חוויה שנעימה לאף מקצוען. שחקנים שהגיעו לרמה של מועדון פרמייר ליג בוודאי יודעים תחרות מה היא. הם לא הגיעו למקום אליו הגיעו דרך בטלה. לא ייתכן שהשפלות חוזרות ונשנות במקצוע אליו הקדישו את חייהם ימשיכו לחלוף לצידם בשאט נפש לנצח.
כבר אין על מה לשחק מבחינת נקודות, אבל היום ייערך המשחק ה’גדול’ האחרון לעונה. ההזדמנות האחרונה של חבורת הטרמפיסטים להראות שגם להם יש משהו להציע מלבד רכיבה חופשית על המועדון וכריסטיאנו. לא בשביל מנצ’סטר יונייטד, בשביל עצמם.
הרכב משוער:
דה חאה
טרמפיסט טרמפיסט טרמפיסט טרמפיסט
טרמפיסט טרמפיסט טרמפיסט
טרמפיסט רונאלדו טרמפיסט
Prove me wrong.
אזהרה: אכילה מרובה עלולה לגרום למנצ’סטר יונייטד