הקבוצה גורמת לי לתחושת ביטחון. הפרטים הקטנים, בפרט אלו שציינת, לא מטרידים אותי כי ראינו שריאל מדריד הזו מאוד מאוד רובסטית:
ראינו את בייל נפצע מוקדם ואת אסנסיו עולה במקומו ומבשל את הניצחון במינכן; מרסלו בעייתי תמיד אך כמעט כל שנה הוא מתמודד מול צרות גדולות יותר כמו רובן, מסי; ראינו את היהלום מתקשה מול פסז’, ואת זידאן, במה שהייתה הפעם הרצינית הראשונה לדעתי, הופך את הקערה עם ה4-4-2 המבריק של אסנסיו ולוקאס, במשחק היחיד העונה שהיו לי ספקות רציניות לגבינו; והינה משהו שגם קלופ בעצמו אמר- לא מזיז לנו שהיריבה מגיעה מולנו למצבים. השחקנים קרי רוח כמו שדים, ואני, רועד מול הטלוויזיה, תמיד יודע את זה. כל קלאסיקו כמעט אנחנו מתחילים עם מינוס 1. בארבעת(!) משחקי הנוקאאוט האחרונים מול באיירן ספגנו ראשונים והיינו בעמדת הדחה. פסז כמובן וכולי.
וכן, גם העובדה שזכינו בטריליון צ’מפיונס בשנים האחרונות מורידה מהלחץ. ההצלחה שלנו במפעל הולידה עבורי המון רגעים יפים, מרגשים ודרמטיים. העונה זו לדעתי משתווה בכמות הרגעים הללו לכל העונות הקודמות יחד. כל משחק פשוט סיפור מרתק עם עלילה יפה. וזה מה שאני מקווה שיהיה גם בגמר- סיפור מרתק נוסף, 90 או 120 דקות שיחרטו בזיכרון.
יעלה מי שיעלה בהרכב, יפצע מי שיפצע (חס וחלילה), יצום מי שיצום- ריאל מדריד של השנים האחרונות הוכיחה לי שהיא לא רגישה לתנאי התחלה שונים.
חוזר לים
אני גם לא שותף להתרגשות המוגזמת, אבל אתה מנמיך ציפיות (מנק’ מבט ברסאית) בצורה פראית. ברור שרק תרוויח מזה. זכייה של ליברפול הרבה הרבה יותר סבירה מההדחות של ברצלונה ברבעי הגמר בשנים האחרונות, או יותר מזה, כמעט מכל עונה שבה מסי לא הגיע לגמר בעשור האחרון. ליברפול הרגה את סיטי באלופות ובליגה. באיירן ויובה היו מרחק נגיעה מלהעיף אותנו בברנבאו. ויותר מזה, לא בכדי אף קבוצה לא שמרה על התואר במפעל עד שנה שעברה