שעות המשחקים של ארגנטינה:
אלג’ריה בלילה של ה-17.6 ב-4:00 לפנות בוקר
אוסטריה ב-22.6 בשעה 20:00
ירדן בלילה של ה-28.6 בשעה 5:00
2 לייקים
לא הבנתי כבר פרסמו את הסגל למונדיאל?
לא למה?
היום לפני 3 שנים חלמתי חלום
היום לפני 3 שנים חוויתי אמוציות של אושר ושמחה, לחץ וחרדה, בכי ודמעות, חיוכים וקפיצות, שירה בקול לצד רגעים עמוקים של שקט.
היום לפני 3 שנים חלמתי חלום, חלום שסוף סוף התגשם אחרי 33 שנה של ציפייה שוברת לב.
היום לפני 3 שנים חלמתי חלום שאותם מאות לילות של נדודי שינה השתלמו בסוף, של אותם מאות משחקים שבהם יצאתי מאוכזב ושבור כאילו נעלמו כלא היו והלב נרפא מחדש.
היום לפני 3 שנים חלמתי חלום שארגנטינה שלי הופכת לאלופת העולם
היום לפני 3 שנים ראיתי את די מריה כובש בבכי, את דיבו מציל אותנו שוב ושוב ושוב, היום לפני שנתיים ראיתי את מונטיאל בועט לעבר הנצח ואת ליאו מסי מניף גביע עולם כאילו הכל היה חלום.
היום לפני 3 שנים התעוררתי מחלום טוב וגיליתי שזאת המציאות.
עדיין אלופי העולם 
ולנצח נהיה..
ולמה שאבכה לבד..
9 לייקים
היום לפני 3 שנים היה אחד הימים המאושרים בחיי.
אני לא אשכח את היום הזה בחיים. אני זוכר שאת כל שלבי הנוקאאוט ראיתי לבד בבית, בדירה שלי, בלי אנשים. לא רציתי מפגשים, לא רציתי חברים, רציתי לבד. אף אחד לא יכול להבין בנאדם שהבריז מהבית ספר בגיל 12 לראות את הנבחרת ב2002. יושב בטירוף מול המסך לראות את גמר הקופה נגד ברזיל, למחרת מגיע עצוב הילדים לא מבינים מה יש להיות עצוב מטורניר לא מוכר.
כמות הפעמים שהנבחרת הזאת שברה לי את הלב. כולם פה כבר יודעים את הסיפור אשכרה מכרתי את הרכב שלי ב2018 בשביל לטוס למונדיאל אחרי הנבחרת. כמעט חודש לבד ברוסיה רק בשביל החלום, הסיכוי הקלוש. רכבת הרים בלתי נגמרת.
ואז היא נגמרה. גמר אחד, אחרי מסלול נוראי (הולנד כוסעמק) ללב, המשחק היחיד שאשכרה נהנתי בו היה נגד קרואטיה. הגמר היה סבל בלתי נגמר. הרגע האחרון בהארכה שמואני מקבל את הכדור…באמת, בלי הגזמה, חיי חלפו לנגד עיניי. אני כבר החלטתי שזהו, אחרי הגמר אם אנחנו מפסידים אני לא רואה כדורגל בחיים.
וגם אחרי שניצחנו, פשוט התיישבתי על הריצפה ובכיתי כמו ילד קטן. לא ראיתי שנה כדורגל אחריי. בקושי ראיתי את ברצלונה.
לפני חודשיים קיעקעתי את מסי עליי, בחגיגה נגד מקסיקו. שם הכל התחיל.
7 לייקים
אני זוכר את היום הזה טוב מידי, בעצם את כל הטורניר. מהפסד לסעודיה, לאוהדות האוסטרלית בבר שעיצבנו את חברה של אשתי, הראיון האל מותי שראיתי בלייב ולא הייתי סגור למי מסי קורא “בובו”, לעקיצות של השותף בדירה בברצלונה חאבי לקראת קרואטיה (עד היום אני קורא לו חאביץ’), הנחיתה הלחוצה שאספיק לראות את הגמר, והפקק המקולל עד הדרך הבייתה ואיך אני מסביר לאמא שלי בכל חנוק שמסי אחרי כל גול אומר תודה לסבתא שלו כאילו אני מכיר אותו. ככה זה שאתה עוקב אחרי קריירה של שחקן כמעט מההתחלה עד הסוף.
האשמתי לא מעט את המצב הפוליטי, המלחמה, היחס לעולם, השגרה, הילדים ומה לא על זה שאני כבר פחות אוהב כדורגל, אבל בכנות אחרי הגמר הזה אין לי כבר מה לצפות לו יותר, שום דבר בענף הזה כבר לא מצליח לדגדג אותי מאז המשחק הגדול ביותר שראיתי (בטח בטורניר נבחרות). אני כנראה לא אותו אדם מאז הגמר ההוא בו ארגנטינה הוכתרה כאלופת העולם.
נ.ב
עד היום אין לי כוח לראות את הגמר שוב מההתחלה עד הסוף. זה קצת כמו הצמרמורת שיש לי בכל פעם שאני רואה את הגול של אינייסטה בסטמפורד ברידג’ רק על סטרואידים.
6 לייקים