Muchachos, ahora nos volvimos a ilusionar…
נולדתי בקיבוץ, ההורים בבואנוס איירס, דיברנו וגדלנו קסטז’אנו בבית אבל אין מבטא.
לא צריך מבטא באסאדו והוא נהדר.
7 לייקים
חייב לשאול יש ארגנטינאים צימחונים?
האמת שיש
מכיר אחד באופן אישי הוא אפילו טבעוני…בחור נחמד, אנחנו אפילו עושים מפגשי אסאדו ביחד (הוא מביא אוכל משלו)
יוחר קשוח זה להיות נשוי לצמחונית, כמעט הורידו אותי מהירושה ועד היום כל מפגש אסאדו בבית של ההורים מביא איתו ניסיונות שיכנוע של אח שלי שכדאי לה לנסות, כן גם 4 שנים אחרי.
העיקר שהקטנה טורפת בשר מדופלת
4 לייקים
כן. אבל הם משמשים כבשר לשאר הארגנטינאים.
6 לייקים
אבא שלי עלה לארץ בגיל צעיר, אני היחיד במשפחה חוץ ממנו שמדבר את השפה והלך לבקר בארגנטינה. בכל מקרה אין מה לעשות, ברגע שהתחלתי לראות כדורגל היה מאוד ברור איזה נבחרת אני אמור לאהוד (וקבוצה בארגנטינה).
מכל המשחקים עד כה, מהמשחק הזה הייתי הכי פחות לחוץ. לא כי חשבתי שבטוח ננצח, פשוט, הייתי מוכן להשלים עם כל תוצאה כי אני לחלוטין תפסתי מהנבחרת הקרואטית, והייתי מקבל כל תוצאה בלב, וידעתי שזה יהיה כדורגל מאוד זהיר ומחושב. עד הכניסה המדהימה של אלבארז והפנדל זה באמת היה ככה, אבל עם כל הטקטיקה זה בסוף משחק שנופל על הרמה האישית ולאו דווקא על המאקרו. זה לא היה יום של חלק מגיבורי המסע של קוראטיה (השוער הקרואטי וגווארדיול) והפעם זה היה יום שהכל פשוט הלך לארגנטינה. הכל גם קרה עם שקט נפשי וסבלנות, לא מובן מאליו בנבחרת עם בסיס מאוד כאוטי כמו ארגנטינה.
איך @Eyal וש כתב לי בוואצפ, שרק לא יבזבזו הכל על חצי הגמר. מחמאות לחולי ולמסי על משחק ענק, על דה פול שמזכיר לנו מי הוא היה באמת בימים שלפני צ’ולו, על קוטי ואוטמנדי שהתמודדו עם הכל, ועם פאקינג מאק אליסטר שאלוהים יודע איך הוא יחזור חזרה לקבוצה שלו. דרך אגב יש לי הרגשה שהפנדל המוחמץ עוד מסתובב לאנזו בראש. לא משהו ספציפי, סתם הרגשה.
נחכה למחר לראות מי תנצח את הדרבי של נתניה.
8 לייקים
אחותי… נסענו ב92 לארגנטינה לבקר והיא חטפה מנת יתר מבשר. מאז לא נגעה. זו בושה גדולה עבורנו. הדבר היחיד שמרגיע אותנו זה שהיא מתעבת טבעונים. היא טוענת שמאז שנהיה ההייפ סביב טבעונות חצי מהמנות הצמחוניות הפכו לטבעוניות וכבר כמעט אין לה מה לאכול במסעדות.
3 לייקים
חייב לספר לכם סיפור.
מי שלא יודע, אני חולה נפש של ארגנטינה. חולה נפש. חסכתי כסף למונדיאל בברזיל וקרעתי רצועה. למונדיאל ברוסיה ידעתי שאני אטוס, זה היה החלום שלי מהרגע שנודע לי שקרעתי רצועה והתחלתי לבכות לכרית. התפרקתי כשהם עלו אחרי קמפיין נוראי.
לרוסיה טסתי כאשר לפני מכרתי את הרכב שלי והתחלתי את המסע אחרי הנבחרת, לבד. הייתי מול איסלנד במוסקבה, ומשחק שני היה נגד קרואטיה בניז’ני.
ניז’ני הייתה עיר מאוד מכוערת, מאוד אפורה ומקוללת, אבל יותר מזה, הקרואטים היו שחצנים בצורה דוחה. שהיינו במרכז העיר הם הטרידו בחורה ארגנטינאית, ואז גם ניסו לריב מכות. הם התגרו בלי סוף.
ההוסטל שלי היה 30 מטר מהאיצטדיון. ממש בפינה. בסוף המשחק הנוראי ביותר שהיה לי, תחשבו-מכרתי את הרכב שלי, השארתי בת זוג בבית, עצרתי הכל וטסתי לחודש לבד לרוסיה. הם הפסידו מול הפנים שלי 3-0. אני הולך להוסטל ואני רואה על הקיר בחוץ במדשאה 4 חבר’ה פשוט יושבים עם הגב לקיר, מעשנים ובוכים. מנחמים אחד את השני ובוכים. מישהו מהם קולט אותי, ואני שואל אותו אם אפשר סיגריה. הוא מזמין אותי לשבת איתם. אני לוקח סיגריה, יושב איתם עם הגב לקיר, וארבעתנו בוכים. מדברים כמה חרא, מעשנים, ורק דמעות.
אין לי מושג איפה אותם חבר’ה עכשיו, אבל אני יודע דבר אחד, החשבון שהיה לנו, הטראומה מאותו ערב, זה נגמר.
17 לייקים
האמת שאני קצת הופתעתי גם מטאג. הוא כבר הרבה זמן נמצא בירידה הדרגתית, ועם כמה שאקונייה לא תמיד עושה הכל טוב, לרוב יש לו יותר נוכחת בקו והוא מצליח להוציא שחקנים מדעתם. שמח להיות מופתע לטובה, כמו גם שקיבלנו משחק נקי מאוד של פרדס עם מעט מאוד טעויות.
הבעיה עם טאגליאפיקו היא אותה בעיה שיש עם דה פול. כשהם עם הכדור אתה יודע ששום דבר חיובי לא יכול לצאת מזה. אהבתי מאוד את רוח הלחימה שטגלי הביא איתו אתמול. הרגשתי שדה פול לעומתו קצת מחפף בשמירות.
יש כל מיני אנשים סביבי שחושבים לעצמם שהמונדיאל זה הזדמנות עבורם לחלוק איתי את האירוע. אני מנסה להסביר בלי להעליב, שזה מאוד מחמיא לי, להיות ארגנטינאי מחמד או אוהד כדורגל מחמד, אבל שהם לחלוטין לא מוזמנים.
שלא תבינו אני לא סנוב. באים אליי אנשים לראות כדורגל. בין אם זה חברים, משפחה או אפילו הבן של השכנים שהיה בא בשלוש בלילה לראות איתי את הקופה. התנאי היחיד כדי לראות איתי משחק זה שאתה מבין את גודל המאורע. שאתה מבין שכשרואים כדורגל רואים רק כדורגל. לא מדברים על עבודה, לא משחקים עם הילדים. רק כדורגל.
הקיצר ממש מביך לסרב לאנשים אבל איך הם יכולים לחשוב שאני ארצה לחלוק איתם את הדבר הכי קדוש שיש? כשהם כל כך חסרח הבנה?
14 לייקים
וואי תקשיב אבל בול!!!
מאז ומתמיד מונדיאל זה רק עם אבא שלי או לבד וכיום שאבא שלי גר רחוק ממני אז זה בעיקר לבד בבית.
אין לי פשוט שם עניין וסבלנות לרעשי רקע או לתרץ לאנשים את החוויה הפנים גופנית שאני עובר בזמן משחק במונדיאל.
לא אגיד שלא חטאתי בצעירותי עם ניסיונות לכמה מפגשי חברים, אפילו נדב ארחנטינו יהודי כשר ועוד חברים היו אצלי במשחקים של המונדיאל הקודם (פעם ראשונה בחיי שניסיתי את הקונספט הזה) ועם כמה שנהנתי מהלפני המשחק עם ארוחה טובה בזמן המשחק זה קשה והחלטתי שדי (אל תעלבו חברים).
הפעם כמעט כל ערב מונדיאל נפגשנו החברים מהקיבוץ במועדון לצפייה משותפת של המשלק המאוחר, כמעט לא פספסתי גם אם היו 3 אנשים אבל ארגנטינה זה בבית, על הספה, אישתי ישנה, הילדה ישנה כמה שאפשר בין צעקה לצעקה, עם מיליוני הקבאלס שלי (אמונות טפלות) שם מרגיש הכי טוב הכי שלם הכי אני.
ברור שאם יש אושר ושמחה יותר כיף לחגוג את זה עם מישהו אבל מנגד את הבאסה העצב והעצבים עדיף שתחטוף הכרית לבד.
כמו שאמר ליאור זה לכבד את המשחק, לכבד את הנבחרת שלי ןכל השאר זה רעשי רקע מיותרים (שוב סליחה)
אגב אתמול אחרי המשחק וגם היום בבוקר קיבלתי הודעות של מזל טוב וכל הכבוד ואני כזה " מזל טוב על מה? לא עשינו כלום" הם פשוט לא מבינים שבשבילי עלייה לגמר אם היא תיגמר בשיברון לב ובלי גביע זה לא משנה אם ההפסד היה בגמר או בחצי, הכאב יהיה אותו כאב…לא זוכרים מי היה הסגן של בר כוכבא.
6 לייקים
אני לא ארגנטינאי, רק אוהד בארסה מ05 שראה את מסי צומח למפלצת.
ואני מסכים עם כל מילה, אפילו עם אוהדי כדורגל רגילים אני לא מסוגל לראות משחק של מסי, קשה עם הפטפטת, קשה עם הביקורת הלא מושכלת.
אפילו המשפחה שלי התייאשה ממני ואת הגמר בראשון אראה לבד למרבה פרצופי האכזבה…
התמזל מזלי והבת הגדולה שלי (בת 10) התעקשה לראות איתי (ועם הבן של השכנים) את משחקי הקופה באמצע הלילה ואיכשהו קלטה מה זה עושה לי וכמה זה חשוב לי. אז היא כמובן צופה אדוקה יחד איתי. אלינו הצטרפה אשתי וגיסי ויצרנו כבר מסורת משפחתית של צפיה משותפת. במחצית אני מתעדכן בהודעות שאני מקבל מחברים, מאמא שלי ואחותי ואפילו מחמותי(!) יש תחושה שכולם עוקבים אחרי המונדיאל הזה.
אני גם ממש מבסוט מהשידורים השנה. שידור אלגנטי (מינוס איווניר). טל ברמן ממש עושה את זה בדיוק בצורה שצריך: בחינניות. יש גם תחושה במונדיאל הזה שהשיפוט והטעויות לא גונבים את הפוקוס. תאכלס המונדיאל הכי טוב שראיתי.
2 לייקים
לא לא, הפלאפון מכובה בצד
אין התעסקות בשום דבר אחר עד הסיום
אצלי הוא מושתק אבל לא כדי שלא יפריע אלא מסיבה הרבה יותר מטומטמת. אני מפחד שבטעות השידור אצלי בטלויזיה יהיה בדיליי ומישהו יראה לפניי את הגול ויסמס.
2 לייקים
הו, סוף-סוף מישהו מדבר על זה!
באופן אירוני, את מרבית משחקי הכדורגל בחיים (רובנו) רואים בדיוק כמו שצריך - לבד, בריכוז מלא, עם שימת לב לכל פרט קטן. ודווקא את המשחקים הכי גדולים, הכי חשובים - באופן טבעי ניטה לראות באופן הכי גרוע שיש - בקבוצה גדולה, עם יותר מידיי חסרי מושג, כשכולם מפטפטים ומסיחים אותך מהדבר החשוב האמיתי.
שאלה טובה איך להימלט מהמלכוד הכמעט בלתי נמנע הזה.
אני זוכר היטב את גמר מונדיאל 2006, ובעיקר את האופן שבו ראיתי אותו - הנבחרת שלי הגיעה לגמר, כשהשחקן האהוב עליי בכל הזמנים (ובפער) הוא הכוכב הבלתי מעורער שלה - ובמשחקו האחרון בהחלט בקריירה!
ואיך ראיתי את המשחק? על-פניו, למי שלא מבין עניין - בצורה האידיאלית. עם חבורה גדולה של צרפתים, על מסך ענק, עם ים אווירה וצבע.
אבל מה, בגלל שזאת לא באמת הדרך לראות משחק כדורגל, ובגלל שלא הצלחתי לספוג כמו שצריך כל פרט ופרט של המשחק - אני חושב שעד היום לא ממש עיכלתי כמו שצריך מה שקרה שם, ואת הסוף הסופר-טראגי של השחקן הנערץ עליי. בטח זה יעלה בטיפול יום אחד 
7 לייקים
חרטטן. אני יודע שאתה בודק מי קרא למי “בובו” בקבוצה, במהלך המשחק.
מעולם לא קרה 
לייק 1