נו ליאור אתה רואה יש כזה דבר אלוהים. הוא רק בשר ודם 
לייק 1
אז כך זה מרגיש כשחואניטו איתך?
לא מעכל. לפני 32 שנה, הייתי בן 6 כשבכיתי בזרועות סבתא יחד איתה ועם דייגו. הדמעות שלו צילקו את הלב הקטן שלי.
אני עדיין לא מעכל, במיוחד לא אחרי אחד המשחקים הכי גדולים בהיסטוריה. לא אחרי שהלב התבגר. לא אחרי 32 שנה שאני מחכה. לא מעכל.
אבל כן @Eyal אני באמת יכול למות בשקט.
10 לייקים
יותר אהבתי את הפרצוף של השייח מאחורה:
“וואלה, הביא פה רעיון. מעניין אם עושים ניתוחים כאלה.”
2 לייקים
יש מבחינתי ארבעה אנשים שהם הגיבורים של המונדיאל הזה: מסי, דיבו, די מריה וסקאלוני
מסי נתן לנו חמישה גמרים, דיבו נתן לנו את שני המשחקים הכי חשובים וקשים עם עצירות פנדלים מרהיבות, די מריה נתן לנו שני שערי גמר וסקאלוני נתן לנו שני גביעים.
לייק 1
למה לא אנזו וחולי?
או שהם גם, רק בדרג נמוך יותר?
אנסו וחוליאן הם בדרג השני ולהם יש עוד 2-3 מונדיאלים ו5-27 קופה אמריקה להוכיח את עצמם.
מה שכחתי?
2 צ’ילה 1 ברזיל 1 גרמניה 1 צרפת
די…מסי כבר זכה. הקופה חוזר להיות פעם ב-4 שנים.
2 לייקים
אה היה גם גמר ב2007 בונצואלה שהפסדנו לברזיל. לא זוכר מה היה תפקידו של מסי
עוד יגיעו לי המילים לכתוב על הזכייה הזאת
כרגע אני פשוט חוגג ולא מאמין 
אה ועל הדרך ליאו הודיע שהוא נשאר ולא פורש
4 לייקים
התעוררתי וארגנטינה אלופת העולם
10 לייקים
בוקר טוב אלופת העולם!!!
4 לייקים
מוזר ומטורף. זה מה שהיה אתמול.
אהבת הכדורגל שלי נולדה במונדיאל 2002, שם ראיתי את משחקי הכדורגל השלמים הראשונים בחיי, והמון מהם. שתיתי כל דקה ודקה, הערצתי את רונאלדו כמו אל. ארגנטינה היתה הערת שוליים בטורניר הזה. אמנם זה היה הטירוף הראשוני, אבל אחרי שנים בודדות כבר התחלתי ממש לזלזל בכדורגל נבחרות. ממקום של רציונל, של ניתוח קר. הרי זה כל כך רנדומלי, והרמה המקצועית נחותה בבירור.
אני חצי ארגנטינאי, אבל הבית לא היה פטריוטי במיוחד. אישית תמיד סלדתי מרגשות לאומיים. באופן כללי, ולפעמים גם מאלה הארגנטינאים בפרט. אולי בגלל הקיבוץ הכושל שראיתי מסביבי ויוסד ע״י ארגנטינאים וברזילאים, בגלל חוסר ההיגיון שראיתי בשיוך שבטי ובגלל כל הדברים הרעים שהלאומיות עוללה ומעוללת. בגלל ההפרדה המלאכותית מאנשים אחרים ושנאת החינם.
מסי הוא אולי הכדורגלן שעולל לי את הסבל הרב ביותר לאורך שנותיי. בשנים האמוציונליות ביותר, בתיכון ובחטיבה, חורבן אחרי חורבן ספורטיבי, שער אחרי שער. כל כך שנאתי אותו, על זה שהוא מעולל את כל הכשפים האלה ושלי נותר רק לסבול ולכעוס. על שהפך את חווייתי כאוהד ריאל מדריד למשהו שמזכיר יותר את אהדת הפועל תל אביב במשך עשור.
איכשהו, כל זה הלך לפח לקראת המונדיאל הזה, ביתר שאת במהלך הטורניר, ובמיוחד אתמול. חזרתי לשורשים וראיתי עם חברי ילדות מהקיבוץ, ארגנטינאים בני ארגנטינאים, ואפילו היה ברזילאי אחד (יקר) לשמוח לו על הראש, אוהד ריאל וחבר מגיל 0. כשהבשר מתבשל על הגריל והלב מתהפך בחזה כל דקה ודקה. רגע ספורט מיסטי, שנוגע באלוהות, שלא דמיינתי שיעורר בי רגשות כאלו ושנוגד כל היגיון.
כדורגל זה לא היגיון. זה שיגעון, מחלת נפש, דיכאונות, אקסטזה. ולפעמים הוא יפה וטהור בניגוד מוחלט לאותו היגיון. איזה כיף, איזה רגע סינגולרי, איזה אושר עילאי.
21 לייקים
36 שנים של המתנה הסתיימו אתמול (33 בשבילי) ואני עדיין מתקשה להאמין
33 שנים של הדבר הזה, הגביע הזה, הזכייה הזאת הפכה למטרת חיי, לחלומי הגדול ואני אפילו לא אחראי ישיר עליה, הרצון קיים, הגאווה נושמת אבל אין באמת שליטה, יש חלום ענק שאתמול הפך למציאות.
מי שמכיר אותי יודע שנבחרת ארגנטינה היא החיים שלי, הייתי שם תמיד, כל המשחקים, כל השעות, ידידות, מוקדמות מונדיאל, קופה, מונדיאל, השם לא משנה, בטח לא היום או השעה, 33 שנים זה מלא זמן לחכות לחלום הגדול והוא הגיע.
הוא הגיע אחרי הפסדים שוברי לב, אחרי בעיטות בדלי, אחרי אין ספור התקפי לב, צעקות, דמעות-ים של דמעות.
אני אגלה משהו שהיה אסור להגיד לפני, ידעתי שניקח.
כי אני יודע מי זה סקלוני וצוות האימון שלו, כי אני יודע מי זה השחקנים ומה כל אחד מסוגל לתת ואכלנו, אכלנו את כולם!! האמנתי בסקלוני מהיום הראשון והוא הפך את הנבחרת הזאת לגאווה!
שיחקנו את הכדורגל הארגנטינאי ונתנו שח-מט, כן היה לחץ, כן היו רגעים שהיה נראה שאנחנו שוב בועטים בדלי אבל להפסיק להאמין? בנבחרת שלי? בלה סקלונטה? בחיים לא!
כתבתי לפני הטורניר ה-mufa נגמרה, se termino la mufa!
Volveremos, volveremos
Volveremos otra vez
Volveremos a ser campeones como en el 86
Volveremos, volveremos
Volveremos otra vez
Volveremos a ser campeones como en el 86
לא מעכל, איזה כיף זה כוכב שלישי על הסמל, על החזה, קרוב ללב.
SOMOS CAMPEONES DEL MUNDO CARAJO!!!
10 לייקים
עוד נקודה חשובה - תודה רבה וענקית לארגנטינאים האמיתיים של הפורום פה (אני כמובן לא נחשב) - @EHUD @Mendieta @Ganjo @Aragones @Aimarito ובאמת אלף סליחות אם אני שוכח מישהו. הוספתם, לי אישית ולפורום כולו, כל כך הרבה לאורך המונדיאל, גוון שונה ומרגש לגמרי שלא היה פה בלעדיכם. התרגשתי, נכנסתי כל יום כמה פעמים כדי לראות אם מי מהארגנטינאים נותן הודעה, על כדורגל, בשר, ארגנטינה או אם אפשר - כל הנ״ל. שידרגתם עבורי את החוויה, והיום כל הפורום מקנא בכם על החוויה הדתית שנבנתה במשך עשורים והושלמה אתמול.
20 לייקים
כך בדיוק רציתי להתחיל את הפוסט שלי. רק שהזיכרון הראשון שלי היה לפני 32 שנה. אבא אמר לי לפני הגמר שלנו יש 2 גביעים ולגרמנים יש 2. מי שיניף היום ייקח את הגביע האמיתי לעד! ולא יחזיר אותו לקראת המונדיאל הבא.
אני אפילו לא יודע אם זה אמיתי… עד היום לא בדקתי אבל הערב ההוא רציתי את הגביע השלישי כך כל הרבה. עד אז לא רציתי שום דבר בחיים שלי.
המשפט המרגש בהמנון המונדיאל היה quiero ganar la tercera. האובססיה שלי למשך 32 שנה. השלישי החמקמק.
וזה היה כל כך קשה. כך כך חמקמק. ובסוף זה היה כל כך מתוק. כי הארחנטינאים לא יודעים אפילו לזכות בלי דרמה, טלנובלה ודמעות. פשוט לא מסוגלים.
במשחק של אתמול עברתי את כל קשת הרגשות הקיימים פלוס כמה שהמצאתי.
במחצית כתבתי למשפחה ש 2-0 לא מספיק, צרפת תשווה. חייבים את השלישי. כולם אמרו שצרפת לא קיימת. עניתי “בנתיים”.
כששרקו לפנדל ידעתי שהשיוויון זו שאלה של דקות, אפילו לא ציפית שזה יהיה פחות מ 100 שניות.
הייתי בהלם מוחלט, ואז עברתי את 5 שלבי הGrief תוך 10 דקות:
תחילה סירבתי להאמין שסופגים 2 שערים תוך דקה בגמר המונדיאל.
כעסתי על איך נתנו לצב להיות לבד לשבריר שנייה ברחבה.
ואז התחלתי להתפלל כמו משוגע ולנדור נדרים אם יהיה פה נס, כי אם לא זוכים היום אז מתי כן?? הרי ארחנטינה יודעת לזכות רק אם יש לה דייגו או מסי ואנחנו לא הולכים לקבל עוד אחד כזה!
בזמן הזה ראיתי איך ארחנטינה נעלמה לגמרי, לא חיברה שני פסים, לא עשתה שום דבר שקצת דומה לכדורגל וזה הכניס אותי לדיכאון וקיבלתי את זה שאפילו לא נגיע להארכה וה32 שנים האלה יהיה 40 אם לא יותר.
ואז משום מקום 3-2 בהארכה שאפילו לא חגגתי כי הייתי בטוח שהיה נבדל, ואז כן חגגתי ואז מיד 3-3. ואז שוב התחלתי עם חמשת השלבים…רק שהפעם הכל קרה ביחד ובתוך 2 שניות. ולקראת השלב החמישי ראיתי את האחד על אחד שדיבו הציל ולפני שעיכלתי לאוטארו כמעט ניצח את זה ולפני שעיקלתי אמבפה טייל ברחבה. זה היה משהו בלתי ייאמן. ואז פנדלים.
נראה כמו תסריט שכותבים לסרט כדורגל שמנסים בכוח להפוך אותו לדרמטי ביותר ולא משהו אמיתי שיכול לקרות באמת.
לגדול מגיל 6 לכמעט 40 זה לא כמו לגדול מגיל 40 ל 70. הגביע השלישי היה בתוך הראש שלי כל יום במשך 32 השנים האלה. כל יום. הגביע השלישי הפך לחלק מהאישיות שלי. ממני.
כל יום עם האמונות הטפלות שלי. בכל מונדיאל אבל לא רק.
אני זוכר ששאלתי את אבא מיד אחרי הבכי של דייגו “מתי המונדיאל הבא?”, “זה בעוד 4 שנים. אתה תהיה בן 10, תהיה כבר גבר”. אני זוכר את ההלם ואת העצב על היום. 4 שנים?? בשביל ילד בן 6 זה 60% מהחיים שלו עד עכשיו!! זה נצח אבא!! אני חייב לחכות 4 שנים כדי לראות את ארחנטינה מניפה את השלישי ולוקחת אותו לעד?? אני כבר אהיה בבית הספר לעזאזל!! ממש ילד גדול! (אז לא ידעתי את המילה לעזאזל אבל אמרתי את המקבילה הילדודית שלה).
ומדהים לחשוב על זה אבל אתם יודעים איך אנחנו חושבים על “דקה” או “5 דקות” כיחידות הזמן הכי קצרות (“חמש דקות ואני מגיע” שזה ‘אני מגיע הכי מהר שאני יכול’ , “זה מתחיל עוד דקה” שזה ‘אנחנו מתחילים מיד’) כי אלה היחידות הכי קטנות של זמן שאנחנו רואים על השעון האנלוגי? אז בשבילי המושג “4 שנים” הפך לנצח. וזה לא היה ממש רציואלי: “לחכות למשהו 10 שנים? קטן עליך!”,“לחכות 4 שנים? וואו, זה אשכרה נצח נצחים”
אז חכיתי 7 ניצחים. בזמן הזה עברתי כמעט הכל בחיים, גדלתי, עזבתי בכאב נוראי את הבית, התגעגעתי אליו כל יום, למדתי דברים חדשים, הלב שלי קיבל הרבה הרבה יותר מכות מרגעי נחת, העור שלי התעבה כל כך שלפעמים היה קשה לראות מי אני באמת ומי הייתי לפני שעזבתי את הבית. לפעמים לא זיהיתי את עצמי אבל הילד בתוכי הציץ החוצה פעם ב4 שנים והזכיר לי שאנחנו עדיין מחכים לגביע השלישי.
ועכשיו אני קם בבוקר ובפעם הראשונה זה לא רק חלום שאני אלוף עולם. זה אמיתי לגמרי. אין צורך להמשיך לישון.
20 לייקים