והיום: ברוכים הבאים לפלורידה.
מיאמי היט:
פרופיל:
עיר: מיאמי, פלורידה.
אוכלוסיה: 404 אלף תושבים.
אולם: אמריקן איירליינס ארנה (18 אלף מושבים).
בעלים: מיקי אריסון.
ג’נרל מנג’ר: פט ריילי.
מאמן: אריק ספולסטרה (עונה 11).
היסטוריה:
אליפויות: 3.
אליפויות קונפרנס: 5.
הופעות בפלייאוף: 20.
האגף המקצועי:
נשארו: בם אדבאיו, גוראן דרגיץ’, ג’יימס ג’ונסון, טיילר ג’ונסון, דריק ג’ונס, רודני מקגרודר, קלי אוליניק, ג’וש ריצ’רדסון, דיון ווייטרס, חסן ווייטסייד, ג’סטיס ווינסלאו, וויין אלינגטון.
הגיעו: דאנקן רובינסון (רוקי), מליק ניומן (רוקי), ג’ארנל סטוקס, בריאנטה וובר.
עזבו: דריק וולטון, לוק באביט, יודוניס האסלם, ג’ורדן מיקי, דוויין ווייד.
חופשיים שטרם הוחתמו: אין.
סך משכרות: 129,550,118 מ’ דולר.
רוסטר:
פוינט: דראגיץ’/טיילר ג’ונסון/ניומן/וובר
שוטינג: ווייטרס/אלינגטון/מקגרודר
סמול: ריצ’ארדסון/ווינסלאו/ג’ונס
פאוור: אוליניק/ג’יימס ג’ונסון
סנטר: ווייטסייד/אדבאיו/סטוקס
מה שהיה:
קבוצה יחסית חדשה בליגה, נכנסו בשנת 1988 וכבר בעונתם הרביעית בליגה נכנסו לפלייאוף בהנהגת גלן רייס (לא המשוגע מחולון כן? האבא כמובן שהיה שחקן נפלא) וסוללת משלימים שיהיו אלמוניים לרובנו. הפלייאוף הזה נגמר בסיבוב ראשון בסוויפ נגד הבולס של אחד, מייקל ג’ורדן (חתיכת קבלת פנים לפלייאוף אה? ישר מייקל). בשנת 1995 הקבוצה החליפה בעלות ושני שחקנים סופר משמעותיים הגיעו, אלונזו מורנינג וטים הארדוואיי (שוב, לא זה מניו יורק, אלא האבא המצוין). שנה אחר כך הגיע ג’מאל משבורן וההיט הגיעו להישג השיא שלהם, גמר המזרח כשבדרך הם עוברים את המג’יק בדרבי של פלורידה ואת הניקס המצוינים לפני שנעצרו מול הבולס בגמר (מה יהיה עם הבולס?). ההיט המשיכו להיות קבוצת פלייאוף סולידית בשנים הבאות בהנהגת שחקנים כמו אדי ג’ונס ואנת’וני מייסון אבל היו חסרים את הסטאר שייקח אותם לשלב הבא.
שנתיים קשות בהן אלונזו מורנינג אובחן כסובל מבעיית כליות, בעקבותיה החמיץ את כל עונת 02-03 ולבסוף עזב שלחו את ההיט לבחור גבוה בדראפט של 2003. בדראפט הזה הם בחרו בשחקן סולידי וחביב ממכללת מארקט שעונה לשם דוויין ווייד. אחרי עונת רוקי סבירה ותו לא, הפלאש החל להתפוצץ ולהציג את היכולת שתהפוך אותו לאחד השחקנים האהובים והמוערכים בליגה בעשור וחצי הבאים. בהנהגת ווייד, שאקיל או’ניל שהגיע מהלייקרס וחבורת משלימים כמו אדי ודיימון ג’ונס וכמו יודוניס האסלם, הקבוצה הגיע לגמר המזרח ונעצרו מול הפיסטונס שהיו בדרך לגמר נ.ב.א שני ברציפות (שנתיים רצוף שלחו את שאק הביתה בשתי קבוצות שונות, מכובד).
עונת 05-06 הייתה עונת התפנית בהיסטוריה של הפרנצ’ייז הזה. ווייד נתן עונת שיא נפלאה של 27 נק’ למשחק, שאק המשיך להיות משאית ולספק מספרים איכותיים יחסית, הכפפה גארי פייטון אחרי טראומת הלייקרס, ג’ייסון וויליאמס (השוקולד הלבן), אנטואן ווקר, יודוניס האסלם וגם אלונזו מורנינג המתקמבק היו שם כדי לעזור לצמד. ההיט העיפו את הבולס (בלי ג’ורדן, תרגעו), הנטס (אז עוד בניו ג’רזי) והפיסטונס (בשעה טובה) בשביל להגיע לגמר הנ.ב.א שם חיכו הדאלאס מאבריקס של נוביצקי. ההיט בסדרה גדולה של ווייד (34.7 נק’, 7.8 רב’, 3.8 אס’, 2.7 חט’ וחסימה עם 47.8% מהשדה) ועזרה סולידית של ווקר, שאק וג’יי וויל הצליחו להתגבר על קבוצה חזקה ופייבוריטית מטקסס בהנהגת נוביצקי, ג’ייסון טרי בשיאו, ג’וש הווארד הצעיר, ג’רי סטקהאוס הותיק וסוללת משלימים טובים וניצחו 4-2 משכנע בדרך לאליפות היסטורית.
משם הקבוצה עברה כמה שנים קשות כשווייד לא מפסיד להיפצע, שאק מזדקן ולבסוף עוזב ושחקנים כמו שון המטריקס מריון, ריקי דייויס ואחרים לא מצליחים לסחוב את העסק בהיעדרו. אחרי ההדחה נגד הסלטיקס בסיבוב הראשון של פלייאוף 2010 ההיט החליטו לחשב מסלול מחדש והלכו לקיץ שהיה אחד הגדולים של קבוצה אי פעם. ההיט סגרו עם לברון ג’יימס אחרי סאגה מכוערת של הקינג והוסיפו גם את כריס בוש וסביבם החתימו כמה ותיקים טובים כמו מייק ביבי (שהספיק באותה עונה לשחק ב-4 קבוצות שונות!) ויודוניס האסלם שהמשיך בקבוצה והשלימו את הביג 3. העונה הראשונה של השלישייה נגמרה באכזבה כשלברון נחנק בסדרת הגמר וההיט מפסידים למאבס שסגרו חשבון מ-2006 אז הגיעו כפייבוריטים והפסידו למיאמי.
ההיט חזרו לגמר גם בשלוש השנים הבאות ובעונות 11-12 ו-12-13 זכו בצמד אליפויות והפגינו שליטה אדירה בליגה. גם כשהלך קשה, כמו ב-2013 נגד הספרס, היה שם ריי אלן הותיק בשביל לתת שלשה גדולה במאני טיים ולקחת את הסדרה לפלורידה. סוף השושלת הגיע בעונת 13-14 אז ההיט חזרו לגמר נוסף נגד הספרס אך הפעם כשלו והובסו 4-1 מביך. בשלב הזה ווייד עמוס הפציעות (כולל בעונה הזו) כבר היה אחרי השיא, כריס בוש גם כן נראה היה מתחת לשיאו ולברון נשאר לסחוב את העסק כמעט לבד. בקיץ 2014 הקינג קיבל החלטה וחזר הביתה לקליבלנד והשאיר מאחור את ההיט לאסוף את השברים. בשלב הזה כריס בוש החל לסבול מבעיות בריאותיות שמנעו ממנו לשחק מספיק משחקים בשביל לעזור להיט והפלאש המשיך לצלול ביכולת וכך ההיט עברו מ-4 שנים רצופות בגמר הנ.ב.א ו-2 אליפויות גדולות להתרסקות ולעונה מחוץ לפלייאוף. בקיץ 2016 ווייד עבר לעיר ילדותו, שיקגו ובמקביל בוש נאלץ לפרוש בגלל הבעיה בדם והשושלת סופית מתה. ב-16-17 ההיט יפספסו את הפלייאוף שוב ושנה אחר כך יודחו בסיבוב הראשון.
הוא שיהיה:
מיאמי עשו קיץ אחד המשעממים אי פעם והדבר הכי מעניין הוא שווייד סרב לחתום חוזה חדש ולא ימשיך כנראה בקבוצה (יילך לסין או יפרוש). מעבר לזה פשוט כלום, שחקנים לא משמעותיים עזבו, אחרים הגיעו ובשורה התחתונה לא פחות מ-12 שחקנים ממשיכים משנה שעברה. כעת ההיט יקוו לעשות עונה סבירה עד כמה שאפשר בהנהגת הדרקון, גוראן דראגיץ’ הותיק וחסן ווייטסייד הלא יציב. בסופו של דבר ההיט כבר מנסים לקדם את בם אדבאיו על חשבון חסן ומחכים שהחוזה של חסן וגוראן ייגמר בשביל לנסות לבנות מחדש. נכון לעונה הזו ולעונה הבאה, ההיט חנוקים מבחינת שכר אז כנראה שנצטרך לחכות לפחות לקיץ 2020 בשביל לראות אם ריילי מסוגל לעשות עוד קסם ולהפוך את ההיט שוב לרלוונטיים.
בנימה אישית:
זה פרנצ’ייז שלא עניין אף אחד עד שווייד הגיע וכמובן עורר שנאה רבה בתקופת הביג 3 (בעיקר בזכות נאום ה-לא 1, לא 2, לא 3 של לברון) שנתפסו כשחצנים וככאלו שמייצגים את כל מה שרע בליגה. הם חזרו למצב של חוסר עניין בשנים האחרונות ויישארו כאלו גם בשנים הקרובות. סה"כ אין לי חיבה מיוחדת אליהם, הייתי בעד דאלאס גם ב-06 וגם כמובן ב-2011 ובכללי להוציא את ווייד אף פעם לא אהבתי אף שחקן שם. למרות זאת, יש להם מיקום אטרקטיבי ואת ריילי אז אולי הם עוד יחזרו למעלה, אם לא דרך פרי אייג’נסי אז דרך דראפט.
לסיכום:
-
תסריט אופטימי: בערך מה שהיה שנה שעברה פלוס פריצה של בם ועונה של 44-45 ניצחונות והדחה בסיבוב הראשון.
-
תסריט פסימי: בערך מה שהיה שנה שעברה פלוס חסן ווייטסייד מאבד את זה סופית והקבוצה עושה 41-42 ניצחונות ועפים סיבוב ראשון.
-
תסריט ריאלי: ראו תסריט אופטימי. באמת שטווח התסריטים הוא כל כך צר בקבוצה שלא שנתה כלום בקיץ עד שאין ממש תסריט קיצוני בקנה.