והיום: הבולס, סניף מינסוטה.
מינסוטה טימברוולבס:
פרופיל:
עיר: מיניאפוליס, מינסוטה.
אוכלוסיה: 388 אלף תושבים.
אולם: טארגט סנטר (19.3 אלף מושבים).
בעלים: גלן טיילור.
ג’נרל מנג’ר: טום ת’יבודו.
מאמן: טום ת’יבודו (עונה 2).
היסטוריה:
אליפויות: 0.
אליפויות קונפרנס: 0.
הופעות בפלייאוף: 9.
האגף המקצועי:
נשארו: ג’ימי באטלר, ג’ורג’י ג’יאנג, טאג’ גיבסון, טיוס ג’ונס, ג’סטין פאטון, דריק רוז, ג’ף טיג, קארל אנת’וני טאונס, אנדרו וויגינס.
הגיעו: אנת’וני טוליבר, ג’יימס נאנלי, ג’וש אוקוגי (רוקי), קייטה בייטס דיופ (רוקי), ג’ארד טרל (רוקי), לואול דנג, סי ג’יי וויליאמס.
עזבו: קול אלדריץ’, נמניה בייליצה, ארון ברוקס, אנת’וני בראון, ג’מאל קרופורד, מרכוס ג’ורג’ס האנט, אמיל ג’פרסון.
חופשיים שטרם הוחתמו: אין.
סך משכרות: 123,967,010 מ’ דולר.
רוסטר:
פוינט: טיג/ג’ונס/רוז
שוטינג: באטלר/אוקוגי
סמול: וויגינס/דנג/דיופ/נאנלי
פאוור: גיבסון/טוליבר
סנטר: טאונס/ג’יאנג/פאטון
מה שהיה:
הטי-וולבס הם אחד הפרנצ’ייזים הכי פחות מצליחים בליגה, הם נמצאים שם כבר 30 שנה אבל עשו רק 9 הופעות בפלייאוף ומעולם לא ניצחו את המערב. למעשה אפשר להגיד שהיסטורית יש מעט מאוד שחקנים ששווים אזכור אבל בראשם יש אחד ענק בקנה מידה היסטורי. הוולבס נכנסו לליגה בעונת 89-90 והיו לקבוצה שהוקמה במקום בו פעם שחקו הלייקרס, אלא שבניגוד ללייקרס, הם לא ממש הביאו הרבה כבוד לעיר מיניאפוליס. בעונת 96-97 הם עשו פלייאוף ראשון בהיסטוריה הקצרה שלהם וזה לא מקרי, שנה לפני כן הם בחרו בדראפט כישרון תיכונים גדול בשם קווין גארנט, מי שנחשב עד היום לזאב הגדול מכולם. אז בעונת הספומור שלו, גארנט בן ה-20, מחוזק בטים גוגליוטה האגדי ובסטפון מארבורי בן ה-19, עזר להכניס את הזאבים לפלייאוף לראשונה. זה נגמר בסוויפ קליל נגד הרוקטס של האקים (כן, גם מול גארנט האקים עשה מה בא לו).
הזאבים ימשיכו ויכנסו לפלייאוף בכל אחת מ-6 השנים הבאות ויודחו תמיד בסיבוב הראשון. בעונת 03-04, בהופעתם השמינית ברציפות בפלייאוף ואחרי 7 הדחות בסיבוב הראשון, הוולבס סוף סוף הצליחו לעבור סיבוב. בהנהגת קווין גארנט, שבשלב הזה כבר היה אחד השחקנים הטובים בליגה, הוולבס הדיחו את הנאגטס בעונת הרוקי של מלו ואת הקינגס המעולים לפני שנעצרו נגד הלייקרס (הקבוצה הראשונה שהייתה במיניאפוליס) בגמר המערב. גארנט עשה עונה אדירה של 24.2 נק’, 13.9 רב’, 5 אס’, 2.2 חס’, 1.5 חט’ ו-49.9% מהשדה והציג גם הגנה אגדית. סביבו עזרו סם קאסל ולטרל ספריוול הותיקים, וולי שרביאק הקלעי המוכשר וגם פרד הויברג (מאמן הבולס לימים) ואחד, האיש והפלופ, מייקל אלווקאנדי. ראוי לציין שסם קאסל החמיץ חלקים מהסדרה נגד הלייקרס בגלל פציעה וזה בטח לא עזר ואולי מנע מהוולבס עליה היסטורית לגמר הנ.ב.א.
עונה אחר כך, למרות סגל זהה, הוולבס עשו עונה מבולגת ולבסוף על חודו של משחק אחד, נותרו מחוץ לפלייאוף לראשונה אחרי 8 שנים רצופות בפנים. בקיץ 2005 הקבוצה מינתה את דוויין קייסי למאמן ובחרה בדראפט את ברייסי רייט הידוע (אוהדי ירושלים מתגעגעים). במהלך השנתיים הקרובות הקבוצה תעשה מספר טריידים לא משמעותיים כשהשם הכי גדול שעזב הוא קאסל בן ה-35 והכי גדול שהגיע הוא ריקי דייויס בן ה-4 (מנטלית). המהלך אולי המפוקפק ביותר שהקבוצה עשתה בתקופה הזו היה כאשר בקיץ 2006 (אחרי עוד שנה מחוץ לפלייאוף), הם בחרו את ברנדון רוי המוכשר בדראפט ושלחו אותו לבלייזרס בשביל רנדי פוי וכסף. אכן מהלך נפלא.
בקיץ 2007, אחרי 3 שנים כושלות מחוץ לפלייאוף, הקבוצה עשתה לכוכבה הגדול, גארנט, טובה והסכימה לשלוח אותו בטרייד לסלטיקס תמורת אל ג’פרסון, תיאו רטליף, ג’ראלד גרין, סבסטיאן טלפייר וראין גומס. סה"כ חבילה שעל הנייר הציגה כמה פוטנציאלים צעירים. בהמשך הקבוצה המשיכה לעשות טריידים על שחקנים שונים ולמעשה פרקה את הקבוצה לגמרי בדרך לבניה מחדש. דראפט 2008 היה נקודת מפנה, הקבוצה בחרה את OJ מאיו בדראפט ושלחה אותו יחד עם עוד כמה שחקנים לממפיס בשביל הרוקי שלהם, קווין לאב ועוד כמה שחקני רוטציה. זה היה מהלך מצוין שנתן לוולבס כוכב חדש לבנות סביבו.
שנה אחרי שנה לאב העמיד מספרים מפוצצים בהתקפה וברב’ ולמרות צוות מסייע סולידי מאוד בהנהגת חבר’ה כמו קווין מרטין, ניקולה פקוביץ’, ריקי רוביו ואחרים, הקבוצה לא הצליחה להגיע קרוב לפלייאוף. בקיץ 2014 הוולבס שלחו את קווין לאב לקליבלנד בשביל לעזור לבן השב לברון ג’יימס לקחת אליפות ובתמורה הקבוצה קיבלה את אנדרו וויגינס הרוקי (וגם את אנת’וני בנט אגב…). בדראפט 2015 הוולבס בחרו את קארל אנת’וני טאונס וסוף עונת 15-16 החתימו את טום ת’יבודו המוערך כמאמן וג’נרל מנג’ר. המהלך האחרון בדרך לחזרה לפלייאוף היה החתמתו של ג’ימי באטלר משיקגו ואחר כך הגיעו גם ג’ף טיג, טאג’ גיבסון ודריק רוז ומושבת שיקגו הקטנה גדלה. בעונה האחרונה הקבוצה סוף סוף עשתה פלייאוף והנאחס נשבר.
הוא שיהיה:
הוולבס החתימו הקיץ את לואול דנג ומושבת שיקגו הפכה רשמית לסניף של עיר הרוחות. הקיץ כולו עומד בסימן חוסר הרצון של ת’יבודו מקאט ו-וויגינס, מבעיות פנימיות על באטלר ועוד כל מיני שטויות פנימיות. סה"כ זה היה קיץ שקט בגזרה המקצועית אבל רועש בגזרת חדר ההלבשה ולא ברור האם ת’יבודו יזכה לסיים שם את העונה. העונה הקרובה תלויה ברצון של קאט לנסות לשמור, ברצון של באטלר לשחק שם בכלל ובסבלנות של ת’יבס כלפי המערכת כולה. צריך לשים לב לבחירת הדראפט קייטה בייטס דיופ שמאיים להיות אחלה רול פלייר בשני צידי המגרש ועשוי להיות בינגו של הוולבס וחיזוק חשוב לספסל. מהלך פחות ברור היה החתמתו של רוז מחדש, מה שיחסל את הדקות של טיוס ג’ונס המוכשר וזה די חבל כי הפוטנציאל שם.
בנימה אישית:
גארנט אחד השחקנים האהובים עליי, לוחם חסר פחד עם IQ כדורסל נדיר. הוא הוציא את המקס’ מהוולבס אבל יש גבול למה אפשר לעשות עם עזרה מוגבלת. סה"כ כבר 25 שנה ברצף שיש כוכב בסגל אבל אחרי גארנט הקשוח, זה היה לאב הרך ועכשו קאט העוד יותר רך שלא מביאים את הקשיחות הנחוצה. אני ממש מקווה שדנג ישקם שם את הקריירה חלקית, שבאטלר ירצה לשחק ושהוולבס יעשו שוב פלייאוף, הם הקבוצה של העתיד רק לא בטוח שהעתיד הזה כולל את ת’יבודו שנראה קצת נטע זר בקבוצה הצעירה הזו.
לסיכום:
-
תסריט אופטימי: קאט מנסה לשמור, באטלר שמח להישאר, דנג מוסיף הגנה בכנף, הברכיים של רוז חותמות לעונה שלמה והקבוצה עושה קפיצת מדרגה לעומת שנה שעברה בדרך לעונה של 49-50 ניצחונות ומקום 4-5 במערב. בפלייאוף הם מדהימים את הבלייזרס/ת’אנדר ועולים לחצי הגמר, שם זה נגמר נגד הרוקטס/ווריירס. בקיץ הבא באטלר חותם מחדש.
-
תסריט פסימי: באטלר לא מרוצה ובורח בטרייד באמצע העונה, קאט לא שומר, ת’יבס מתייאש ועוזב ו-וויגינס ממשיך לחשוב שהוא כישרון על ולוקח על עצמו יותר מדי. הוולבס מתפוררים חברתית ועושים עונה של 40-41 ניצחונות ונשארים מחוץ לפלייאוף.
-
תסריט ריאלי: במינימום ישחזרו את שנה שעברה, יגיעו לפלייאוף או יסיימו 9 (תלוי ברמת המערב), גג סיבוב ראשון והביתה. אין שם מספיק אופי וקשיחות ליותר מזה ודנג לא יכול לעזור יותר מדי.