מי היה מאמין שהניקס יקחו אליפות ועוד תחת אותם בעלים שנכשל בצורה כה מזעזעת לאורך השנים.
53 שנה הפרש לעיר הכי הגדולה בעולם. היה כאן סיכוי שאנשים יעברו חיים שלמים בלי לראות את זה קורה.
טרייסי מורגן ממש הצליח לחזור מן המתים.
כבר נאמר מספיק פעמים אבל זו אליפות של גרינטה וזה היה כיף לצפייה. חזרה למקורות, ואליפות הכי ‘‘ניו יורק’’ שיש.
נ.ב.
וובמניאמה הזה יכול לעשות הגנה מטורללת אבל מכל השחקנים של סאן אנטוניו, דילן הארפר הכישרון הכי מרשים בסדרת הגמר הזו.
נראה כמו סוג שחקן שיכול להביא כמה אליפויות לעיר הזו.
מזכיר שפורטלנד של דני הובילה בשני משחקי הבית שלה על הספרס בהפרש ענק (19 בשני) וקרסו בשניהם.
וגם הספרס היו יכולים וצריכים לנצח במשחקים 4 ו-5 עם היתרונות הענקיים.
אגב הקריסה לדעתי השחקן שהכי פגע בדינמיקה הוא דיירון פוקס, שהוא הותיק היחיד שמשחק דקות משמעותיות. חבל שקורנט לא שיחק יותר, כי הוא לוחם שיכל לתת המון, ובעיקר יותר מנוחה לוומבי.
לצד זה, חייבים גם לומר ששחקני הספרס התגלו במערומיהם כחסרי קלאס לחלוטין בכך שירדו מהמגרש מייד לאחר ההפסד ולא לחצו יד ונתנו כבוד לאלופה החדשה. בעיני זה מביש- לא היה יכול לקרות בימי טימי האגדי: רק הנוכחות שלו הייתה גורמת לכולם לעשות מה שצריך, וכנ”ל פופ כמובן. מזכיר את האירוע הדומה שהיה בהיסטוריה- ב 1991 כששיקאגו בדרכה לגמר מביסה את דטרויט אלופת השנתיים האחרונות בגמר המזרח (סוויפ מהדהד)- דטרויט ירדו מהפרקט עוד טרם סיום המשחק וברחו לחדר ההלבשה. זה בצדק גמור גם היה סוג של סוף השושלת (שנה לאחר מכן הפסידו בסיבוב הראשון בפלייאוף למי אם לא לניקס). אני מקווה שזה לא יהיה גם סופה של “שושלת” הספרס עוד לפני שהתחילה.
ובראיה קדימה, בחודשים האחרונים חשבתי שמה שחסר לספרס זה שחקן גבוה, עדיף פאוור פורוורד קלאסי ואם אפשר שיהיה גם עם ותק של יותר משנתיים בליגה, כי כמעט כל השחקנים המשחקים דקות משמעותיות הם או מעל 2.10 (קורנט/וומבי) או באיזור 1.95 וגם בכמה שנים ראשונות בליגה. על לברון לא חשבתי, ועכשיו יש קצת שמועות שזה מהלך אפשרי. בחשיבה על העונה הבאה, תחת ים של הנחות שרובן לא עושות שכל (שיתוף פעולה עם וומבי, מי האלפא, ענייני שכר, פיטר פן לא נהיה צעיר ומי יודע כמה גז יש עדיין במאגר) אם זה יקרה, ובמיוחד אם לברון ינוח כל השנה, אני לא רואה מי עוצר אותם בפלייאוף. מצד שני לא בטוח שאני אוהב את זה- מרגיש כמו שדוראנט שמגיע לקבוצה הטובה מכולם בפער.
אני זוכר שראיתי איפשהו את הראיון על רוצה להיות יותר טוב מכספי, ואז זה היה נראה לא הגיוני. לכן חלומות וצניעות הם חשובים, ובלעדיהם הוא לא היה עושה רבע ממה שעשה.
כן, אנשים טוענים שזה מוכיח שהוא “לא צנוע”. אני חושב שזה ממש לא קשור, זה פשוט מנטליות של ספורטאי על. מה בסוף הוא אומר שם:
דני: “ברור, זה מובן מאליו שאנחנו חולמים להגיע יותר רחוק מכספי.”
מראיין: “ילד בן 17 אמור להסתכל עליו בתור מודל”
דני: “אבל כל הקטע שאמורה להיות לך מוטיבציה להיות יותר טוב ממנו. זה מה שבעצם דוחף אותך.”
איך אפשר לראות בזה משהו לא צנוע- דני הוא דוגמה לצניעות. הוא גם אמר את זה בטון מתאים, כדי שלא יובן מהכל שהוא מזלזל בכספי, אלא כספורטאי תמיד חייבים לכוון מה שיותר גבוה, ולשאוף לשם, אחרת נעצרים בבינוניות. הדימיון הרי אינו מוגבל, הגוף והיכולות המוטוריות כן. אלמלא השאיפות, אני מניח שהוא היה היום שחקן יורוליג לא רע.
לא יתכן שספורטאי אמיתי לא ישאף להיות טוב יותר ממה שהוא כרגע. וכשמשתפרים - אין יכולת לדמיין אפילו לאן אפשר להגיע. בעיני זה כמו מי שרק מנסה לעבור מבחן על 60, אבל צריך לדעת שבשביל זה, הוא חייב לכוון לציון גבוה הרבה יותר, אחרת גם 60 הוא לא יקבל.
אתמול נערך הסיבוב הראשון של דראפט ה NBA. מודה שלא זכרתי שלא כל הדראפט מתקיים “במכה אחת” כבר כמה שנים, הפעם אין ישראלים בסיבוב 1, אבל עמנואל (הבן של דרק) שארפ בהחלט מועמד ראוי לתחילת סיבוב שני, ואולי גם נועם יעקב ישתחל פנימה.
מה שמשך את העין הוא הצניעות של הכוכבים לעתיד.
מי שנבחר 4 (קיילב ווילסון) לשיקאגו הצהיר שהוא רוצה להיות הגדול בכל הזמנים, כשיש לשיקאגו כבר אחד כזה (למרות שטיטי יתנגד כנראה) והוא רוצה להיות גדול יותר ממייקל. כנראה שמה שהרים לו להנחתה הייתה האמירה של דריימונד גרין, שאמר שהרצפה שלו היא קווין גארנט, שזה הימור ענקי. למזלו כנראה אף אחד לא יבוא נניח בעוד 15-20 שנים ויאמת אותו עם האמירה..
וושינגטון (שעדיין טוענים שם שהם המרוויחים בטרייד של אבדיה), בחרו במספר 1 את איי ג’יי דיבנסטה, שאמר: אני חלום של כל מאמן ואני בדרך הנכונה להגיע לגמר ה-NBA.
שלישי נבחר קאם בוזר שאביו קרלוס בוזר היה אגדה ביוטה בשנים שאחרי הדוור, והוא אמר: בעוד שנים קדימה, אנשים יסתכלו לאחור על הדראפט הזה ויגידו שאני הייתי צריך להיבחר במקום הראשון.
אז יתכן שכל זה בהחלט יתקיים. אני משום מה די בטוח שכמה משחקני מכללת וילאנובה לשעבר לא אמרו דברים כאלה כשנבחרו בדראפט 2019, אמנם לא כזה גבוה בצמרת הדראפט אבל הם הגיעו עם קבלות, והשנה גם עזרו לניקס לסיים את תקופת ההמתנה הנצחית לאליפות.
הודיע לפני חודש שהוא אומר שלום ולא להתראות ללייקרס, בינתיים שמו קושר לכל קונטנדרית בערך עם 3 מובילות אמיתיות (שתי אקסיות וחבירה לסטף קרי), אבל תוך כדי פלט את המשפט שהיה מזוהה כל כך הם הטנקינג הגדול של פילדלפיה מלפני עשור (trust the process) ואכן הוא עבר לשם בחיפוש אחר תואר נוסף. מצד שני, הרי היה ברור שחייבים לחכות לסוף המונדיאל כדי שתשומת הלב הספורטיבית תחזור אליו.
היכולות והמספרים שלו בגיל 41 הם עדיין מתאימים לשחקן טופ 20 בליגה, גם אם סטאטיסטיקה יכולה להטעות. אבל זה חתיכת הימור מבחינתו ללכת לקבוצה די אפויה, שזכתה לסופרסטאר בחלון הזה (בוסטון נאלצה כלכלית לוותר על ג’יילן בראון- ה MVP של אליפות 2024), ורק אם אמביד יהיה בריא יחסית הם מועמדים לאליפות המזרח. מצד שני מה יש לו להפסיד? אם הכל ילך טוב, והם יזכו באליפות זה ישפר מאוד את הטיעונים להיותו העז. אגב אם יזכו- לברון יהיה הראשון שיהיו לו אליפויות עם 4 קבוצות שונות ובכך יעבור את אחד השחקנים האהובים עלי (ופחות על סטיב נאש) הידוע בכינוי big (cheap) shot Horry.
כמובן שברקע התפרסמו נסיונות בחישה שלו/של הסוכן לדרוש מכל מי שרצה אותו להביא גם חבר נוסף (קיירי/דייוויס) שעושים דה ז’וו למעברים קודמים. אבל עדיין זה היה מהלך שדי עצר עסקאות בליגה עד שהמלך החליט להעביר את הכישרונות שלו לפילי.
ורק שאלה קטנה באמת- מה יעלה בגורל ברוני, שכרגע תקוע כעצם בגרון של הלייקרס? נראה איך זה יעבור כשהוא תופס מקום של שחקן לגיטימי. ובנוסף- איך לברון ישתף פעולה עם ג’יילן בראון שכבר אמר בעבר על ברוני, שהוא לא שחקן ברמה של הליגה.
בראון יהיה ראשון לטעמי, לפני מקסיי. איך לברון ייכנס לשם אין לי מושג, 5 כדורים לפחות יצטרכו. אמביד לא הבעיה, הוא לא מנהל משחק שחייב הרבה את הכדור אצלו. מעבר לעניין שהוא חונה במרפאה תקופות יפות.
אם אני במקום המאמן שם, וכל עוד אמביד בכמה דקות בריאות על המגרש - זה יהיה בינו לבין בראון. מקסי ידע להשתלב וממילא הוא סוג של רכז כך שתפקידו לא יקופח.
עצם ההסתפקות של לברון במועט מאוד מבחינת שכר, צעד שלא היה מוכן לעשות בלייקרס, במיוחד בעונה החולפת (לוותר על אופציית שחקן באיזור 53 מיליון ולאפשר להביא שחקנים שישפרו את הסיכוי לאליפות), מלמד על ההבנה והתפקיד שהוא נותן לשנה זו בראי ה”מורשת” שלו. הוא ישמח לנוח הרבה, ולהיות במצבים מסוימים המבוגר (מאוד) האחראי, ולהגיע עם הרבה אוויר לקרבות סוף העונה. וההקרבה הזו יכולה להיות מאוד מדבקת, במיוחד אם היא גם תהיה מתגמלת.
