אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה אחת לקראת העונה הבאה:
מה מנצ’סטר יונייטד רוצה מעצמה?
אנחנו רואים כל קבוצה, באמת כל אחת - מבארנלי עד ברצלונה, יודעת מה היא רוצה. אחת מסתגרת ובונה בהתקפה על כדורי חוץ, השניה מעבה את מרכז ההגנה ותוקפת עם ווינג-בקים חזקים, אחרת מעבה את מרכז הקישור ושולטת במשחק עם יתרון מספרי במרכז השדה.
ומה אנחנו עושים? מתפרצות? לפעמים. כדורי גובה? עם לוקאקו בודד בחוד. משחק מסירות? דה חאה לג’ונס, ג’ונס לסמולינג, סמולינג ליאנג, יאנג מעיף על הקו לאומלל התורן שלא יגיע לכדור כי הוא מבודד.
זה לא חדש. רק ואן חאל ניסה להנחיל כאן שיטה מסודרת, שלא היה לה סיכוי לעבוד. מאז אנחנו משחקים בצורה אקראית לחלוטין, בונים על מזל, טעויות יריב, והתעלויות טכניות של פרטים. הקבוצה לא נעה יחד, לא סוגרת יחד ולא תוקפת יחד. שחקנים לא זזים לקבל כדור. הקיצוניים שלנו מחכים על הקו כדי לקבל כדור מול 3 שחקני יריב, אותו הם ירימו לרחבה כשלוקאקו המסכן, באמת מסכן, מחכה לבד מול 3 שחקני הגנה אחרים. גם יאניס אנטטקומפו לא יכול לעשות שום דבר במצב הזה.
היום פוגבה, פרד, מרסיאל וכל השאר שיחקו חרא. אבל מה ביקשו מהם לעשות? לנסות לשלוט בכדור? לחכות למטה ולבנות על מתפרצות? אני מבין שלא הצליחו, אבל מה לעזאזל ניסו לעשות שם היום?
הלוואי שוודוורד לא היה אידיוט והיה מצליח להביא את קלופ. לא בגלל תארים (כי אין לו), אלא כי יש לו אג’נדה והוא מיישם אותה עם מה שיש לו. אנחנו לא רק גרועים, אלא חסרי חזון.