בטח שמתם לב ש...גירסת ריאל מדריד

אני התחברתי מאוד למה שגיא כתב שכשאתה שומע שריאל מדריד ניצחה או הפסידה אין לך מושג איך המשחק נראה. וזה היה הכוח המרכזי שלה, שזה היה בלתי אפשרי להתכונן אליה. יש עוצמה גדולה ברנדומליות של השיטה שנותנת לך יתרון גדול במשחק נתון. כריסטיאנו מהבחינה הזאת היה ג’וקר מוחלט בגלל שהיה יכול להיות לו משחק חלש בכל פרמטר מסורתי אפשרי ולסיים עם שני שערים. בעוד שזה כמעט בלתי אפשרי שלג’ורדי אלבה יהיה משחק טוב ולמסי לא, היחסים ביניהם סימביוטיים מדי, זה בהחלט אפשרי שמרסלו יתן משחק גדול וכריסטיאנו משחק חלש. ולכן אין נקודה במשחק של ריאל שהיה אפשר להצביע עליו ולומר, אם אני עוצר את האלמנט הזה ריאל משותקת.

אבל כאן מגיע המתח בין טקטיקה ואסטרטגיה, וזה בא אחד על חשבון השני. שיטת משחק מסודרת וברורה היא כלי נהדר להתגבר על משחק חלש של אחד החלקים בתוכה. אם אתה בורג מסודר במערכת שכל אחד יודע מה הוא עושה, תמיד יש לך תבנית ליפול עליה אם דברים לא מסתדרים, ואין דבר יותר חשוב במירוץ אליפות ארוך וסזיפי מאשר לצמצמם עד למינימום את ההשפעה של ימים רעים. צ’אבי לא היה נותן בישולי סרגל בכל משחק, אבל את המשולשים, הפאס ותנועה ולקבל חזרה, את זה תמיד אפשר לעשות ביעילות יחסית, לא משנה על איזה צד קמת היום.

אני חושב שיש שתי דוגמאות טובות לזה. ראינו מספיק מהקריירה של פפ כדי להבחין שכמאמן ליגה הוא מתעלה בהרבה מאשר כמאמן נוק אאוט. אפילו אם נבחן את ההצלחות שלו באירופה בבארסה, ניתן לומר שמשלושת הקמפיינים האירופיים המוצלחים של בארסה בעשור האחרון, דווקא שנת 2015 תחת אנריקה הייתה בעלת הקמפיין הדומיננטי יותר מבחינת התעלות על היריבות. ודווקא כמאמן ליגה היה לו הצלחות עקביות יחסית. וזה בגלל שפפ הוא מאמן של שיטת משחק מאוד ברורה שמאפשרת לקבוצה שלו להיות טובה מאוד בעקביות, אבל קצת נוטלת מהם את היכולת לגמישות מספקת כדי להתכונן בצורה אופטימלית למשחק ספיציפי.

הדוגמא השניה זה סר אלכס שב25 שנה של אימון בטופ האירופי וגריפה מטורפת של תארים מקומיים, זכה בשני אליפויות אירופה על חודו של קשקש בשני המקרים. לדעתי, זה בגלל שפרגי היה מומחה בלהרכיב קבוצות של שחקנים שידעו לחפות אחד על בחסרון של השני. כשהיה לו מרכז שדה דומיננטי, הוא הביא השקיע בחלוץ חוד, כשמרכז השדה שלו הזקין, הוא קנה מגינים ושחקני כנף. הוא ידע להתאים שחקנים אחד לשני וככה לחפות על חסרונות ולהפיק מהכשרון יותר ממה שהיה (כמו שראינו מה קרה ברגע שהוא עזב) אבל צורת כזאת של אימון לא נותנת הרבה מרחב תמרון, וזה הדבר שהכי חשוב כשבאים להתמודד בנוק אאוט, היכולת שלך להיות גמיש ולהראות צד שהקבוצה הנגדית תופתע ממנו, ומערכות משומנות מתקשות להגיע לרמה כזאת של גמישות. בקיצור, היה משהו בריאל שעזר לה מאוד באירופה, אבל אותו דבר עצמו הזיק לה בליגה. הקלות שבה אפשר להציג יכולת עקבית מול היכולת להתעלות מעל היריבה ביום נתון

אני מתחבר למה שכתבת. אני חושב שהבאת שתי דוגמאות מעולות אבל אין עוד יותר מדי כאלה, איך היית מגדיר את יובנטוס לצורך העניין? ועודף סגנונות אמור לשרת את המועדון היטב גם בליגה לעניות דעתי. אני מנסה בכוח למצוא משהו שאפיין את ריאל מדריד של זידאן ולא ממש מצליח, אולי הסתמכות גדולה מאוד-מאוד על המגנים והכדורים הארוכים של מרסלו לאגף שמאל לשטח, או לבנזמה או לכריסטיאנו. כשאני חושב על זה אחורה בזמן, אני יכול לדבר על די-מאריה בצד שמאל ולא באמת באמצע, בעונת הדסימה, ועל המתפרצות של מוריניו עם אוזיל והטיסה קדימה של קדירה אפילו, ולא פעם אפילו היגואין הוליך כדור, או משחק המסירות מרגל לרגל תחת זידאן ואגף שמאל של רוברטו קרלוס.

הדיון הזה נהדר, ועדיין אני חייב משהו אחר. אני אוהד את ריאל מדריד מעונת 1999/00, ואני לא זוכר מעולם מצב כזה בו פשוט הגענו לעונה הזו עם דגל לבן מלכתכילה. היו עונות שלא הלכו כמצופה וגם טעויות, אבל דבר כזה אני לא זוכר. מעבר לכך, בעונה הזו יש חוסר עצום. אני לא אומר שאני לא רואה משחקים ואני גם אחזור לכתוב, אבל בתוך-תוכי אני יודע שלא יהיה שום דבר חדש, ‘עוד מאותו הדבר’. תמיד משהן החזיק את הטירוף סביב הקבוצה וזה הרבה מעבר לתארים והצלחות - מדובר בשחקנים שגדלנו עליהם, נניח ראול, בהמשך זה היה כוכב להעריץ כמו כריסטיאנו(ואין לנו אף שחקן שאפשר להתלהב ממנו. אין לנו את קיין מטוטנהאם, את איקרדי מאינטר, את ניימאר מפאריס, אפילו לא רובן-ריברי הקשישים מבאיירן, סאלאח, או כאלה שאפשר להתלהב מהכדורגל שלהם), וכיוצא מזה - אין לנו ברק. היו עונות עם אין הגנה אבל ריאל מדריד תמיה הייתה מזוהה עם כדורגל התקפי. בפייסבוק של האתר כתבתי: לא תמיד ריאל מדריד זכתה בתארים, היו עונות חלשות וחוסר יציבות. אבל תמיד היה בה קסם

image.jpg1200×628 254 KB

מי הבלם הגדול ביותר של ריאל מדריד שראינו?

אתמול בערב התראיין האקס פפה, שלפני ימים ספורים התאחד עם איקר קסיאס, וסיפר לתקשורת - “הגעתי לריאל מדריד כשהיא הייתה בית קברות לבלמים, לא פחות מזה. שחקני הגנה נכשלו שם שוב ושוב. גם בהנהלת פורטו הזהירו אותי מכך, אבל הייתי מוכן לאתגר והיה לי עשור מצוין. מאז שעזבתי הם לא הצליחו למצוא שחקן כמוני”. פפה אמנם עזב בגיל לא צעיר ואחרי פציעות, אבל קשה לומר שואייחו הצליח. קשה לומר שהוא טעה. עם או בלי קשר לכך, בחשבון האינסטגרם של ה-AS העלו את שאלת שר ההגנה - מי הבלם הטוב ביותר שראיתם בריאל מדריד לאורך השנים? יסלח לנו נאצ’ו שלא נמצא כאן - הוא יבין, וגם ריקרדו קרבאליו שרשם עונה אחת טובה ושתיים לא רלוונטיות. את המועמדים לא באמת צריך להציג: מדובר על שנות ה-90 ועד ימינו אנו.

מנואל סאנצ’יז, תוצר הקאנטרה, ששיחק במועדון לא פחות מ-18 שנים ומדורג שלישי במספר ההופעות; פרננדו היירו שהצטרף מויאדוליד ב-1989 והיה שותפו להגנה לא מעט זמן, ורשם 14 שנה במועדון; הבא בתור הוא פאביו קנבארו, אלוף העולם הטרי שהגיע לריאל בקיץ 2006 אחרי פרשת השחיתות באיטליה, ונשאר שלוש עונות; וכמובן התקופה הזו: קפטן אירופה סרחיו ראמוס, עם עונה מס’ 14 בריאל מדריד; פפה שלפתע בקיץ 2007 ריאל שמה לפורטו 30 מיליון יורו על השולחן; רפאל ואראן ילד הפלא שהגיע בקיץ 2011 כשחקן אלמוני מצרפת בהמלצת זידאן; אכן שאלה קשה . התחבטתי בשאלה לא מעט זמן, ואני אתחיל מהסוף להתחלה.

RealMadrid-Defenders.jpg696×452 108 KB

מקום שישי: פאביו קנבארו | פרטים יבשים: 3 עונות בלבן, 2 אליפויות ספרד וסופר-קופה ספרדי| 116 משחקים.

קנבארו הגיע לריאל מדריד אחרי מונדיאל מושלם במדי איטליה כשהוא מניף את גביע העולם ובהמשך גם זכה בכדור הזהב. אלא שקנבארו, כמו בלמים גדולים אחרים מאיטליה - התקשה. חשבנו שהוא יעניק מניסיונו לראמוס וזה יילמד ממנו - וראמוס אכן עשה קפיצת מדרגה גדולה. קנבארו עצמו זכור מצד אחד עם קלאסיקוס גדולים במיוחד, ומצד שני קשה להאמין ששמר על יציבות ואנחנו זוכרים איך אוצ’ה התעלל בו. היה חלק מריאל מדריד שלא בשלה מספיק ונופלת ב-1/8 הגמר. אין ספק שאנחנו שמחים שהוא שיחק בקבוצה שלנו, אבל היה מעבר לשיאו.

מקומות 4-5: מנואל סאנצ’יז ו פרננדו היירו יחד

פרטים יבשים: סאנצ’יז: 18 עונות בלבן, 8 אליפויות ספרד ו-2 זכיות בליגת האלופות| 710 משחקים.

פרטים יבשים: פרננדו היירו: 14 עונות בלבן, 5 אליפויות ספרד ו-3 זכיות בליגת האלופות | 601 משחקים בריאל מדריד(מקום חמישי).

הבעייה הגדולה טמונה בעצם השאלה. מנואל סאנצ’יז היה עמוק בדמדומי הקריירה כשהתחלתי לראות את ריאל מדריד משחקת. הוא היה פצוע ובמועדון חיפשו יורשים, טובים יותר או פחות. את הרקורד הבלתי-נשכח אי-אפשר לקחת לו, ואין ספק שיושבי הברנבאו מתגעגעים. היה חלק מהקינטה דל-בויטרה ששלטה בספרד והייתה אחת מקבוצות הליגה הטובות ביותר אם לא הטובה ביותר, ובניגוד לחבריו הצליח גם לזכות בגביע אירופה הקדוש, והניף את הגביע ב-1998.

פרננדו היירו היה זה שהניף את גביע אירופה בשנת המאה של המועדון. היירו עבר הסבה מקשר אחורי לעמדת הבלם. המשחק הטוב בקריירה שלו כנראה היה נגד יובנטוס בגמר ב-1998. ראול הגדיר אותו ‘הקפטן של הקפטנים’. הוא ידע מהו המדרידיסימו. רבים סיפרו על הכוח הגדול במועדון, שהיה מעין מאמן שני וגרם לאימה לא רק בקרב היריבים - ריבאלדו, בין היתר, והשופטים שחסו עליו לא פעם - אלא גם על המאמנים. תשאלו את טושאק ואחרים. אני זוכר את השלושער המרגש של היירו נגד סראגוסה ב-2001 וגם את מצב הכריעה על הדשא עם שריקת הסיום בגלאזגו. אבל שוב, עיקר הקריירה של היירו הייתה עד אמצע-סוף שנות ה-90. לזכותו ייאמר שתמיד ידע להתעלות בליגת האלופות. טוב, נו, חוץ מבספרינט של נדבד.

בעוד לגבי השלושה הראשונים לא ממש היה לי ספק, כאן החלה הבעייה. את שלושתם ראיתי במלוא המרץ, שבוע אחרי שבוע, יש לי חולצה של כל אחד מהם בתור אחד שמשחק בלם(גם של היירו - אל חשש). אני מניח שואראן עוד יוכל לקחת את הטייטל הזה בעתיד אבל אני לא מעניק לו אותו בלב שלם, בגלל הפציעות וחוסר היציבות. לגבי ראמוס קשה לשים בצד באופן מלא את הגולים המרגשים בדקה ה-90, ולפפה היו הטעויות שלו.

מקום שלישי: רפאל ואראן | פרטים יבשים: 7 עונות בלבן, 2 אליפויות ספרד ו-4 זכיות בליגת האלופות| 278 משחקים בריאל מדריד

אל תדאגו לו, ואראן עוד צעיר, הילד יכבוש את המקום הראשון אצל האוהדים הצעירים יותר, אלה שהתחילו לאהוד את הקבוצה בשנים האחרונות, עם או בלי קשר לכריסטיאנו רונאלדו. כבר מההתחלה ואראן היה נראה שחקן מבטיח. הפריצה האמיתית הגיעה בעונה השנייה כשראמוס ופפה לא היו יכולים לשחק. ואראן נראה מדהים במשחקים נגד ברצלונה והיה השחקן שהכי תיסכל את מסי. הוא כבש שני שערים בחצאי הגמר. הוא היה כל-כך מהיר עם צעד ראשון ומהירות רגליים, אתלט, שקט במשחק שלו, בדיוק הבלמים שריאל מדריד אוהבת. אבל מיותרת נגד אספניול גרמה לו להחמיץ את גמר גביע המלך וההתקדמות נעצרה. אנצ’לוטי שמר עליו בצמר-גפן(23 משחקים בלבד בעונת הדסימה) -ואראן נפצע בחודש קריטי גם ב-2016/17. אין עוררין על כך שמדובר באחד משחקני הרכש הטובים ביותר שלנו בהתחשב במחיר ובגילו הצעיר, אבל אני כנראה מחכה שואראן יחזור, ומקווה שיתעורר ברגע האמת בצ’מפיונס. ואראן אמר פעם ‘זה הסגנון שלי’. חסרה לי קצת התלכלכות מצידו.

מקום שני: פפה | פרטים יבשים: 10 עונות בלבן, 3 אליפויות ספרד ו-3 זכיות בליגת האלופות| 334 משחקים בריאל מדריד

הופעת הבכורה שלו בברנבאו הייתה קטסטרופה - הסופר-קופה הספרדי נגד סביליה בברנבאו, וריאל מדריד ספגה חמישייה. הוא לא אחת היה פזיז במשחקו, התקרית עם קאסקרו תיזכר לדיראון עולם, וגם הערב השחור מול רוברטו לבאנדובסקי. אבל אסור להחמיץ את הנקודה. פפה התבגר, לאט-לאט, ועשה שינוי עצום. מוריניו מחק אותו לדוגמא (‘הבעיה של פפה? קוראים לה רפאל ואראן’), אבל פפה ידוע לקום והיה שחקן הרכב בכיר בעונת הדסימה. את הגמר הוא החמיץ בגלל פציעה אבל כעבור שנתיים הגיע התיקון. אולי האמוציות של פפה עשו לי את זה, הבכי בדו-קרב הפנדלים, כמו ילד. העובדה שלא היה אכפת לו להתלכלך ותמיד היה מוחצן יותר מרפאל ואראן המופנם. פפה עשה שינוי ענק ובשנים האחרונות בלבן מיעט באגרסיביות והמשיך לנצח את הפציעות וגם את שחקני ההתקפה הטובים ביותר. את השער המרגש נגד ברצלונה אני לא אשכח לו.

מקום ראשון: סרחיו ראמוס| פרטים יבשים: 14 עונות בלבן, 4 אליפויות ספרד ו-4 זכיות בליגת האלופות| 591 משחקים בריאל מדריד

מבחינת יכולת הגנתית בלבד, ראמוס מדורג מתחת לפפה ו-ואראן, במקום השלישי. ראמוס הבלם איבד את זה עוד ממזמן. אני לא סגור האם מדובר בעונת האליפות עם מוריניו או בעונת הדסימה, שנה בה ראמוס החל עם המנהג המגונה של שנת החורף והתעוררות בחודש אפריל לחודשיים עבודה. הוא לא יציב, מגיע רק למשחקים הגדולים בצ’מפיונס, ממשיך לאבד את הראש בקלאסיקוס, איבוד ממהירותו ולעתים בעל גישה בעייתית. אבל הערך המוסף שלו מדהים - בלם עם נפש של חלוץ, הוא בעצמו אמר. המנהיגות, הגולים, אפילו השחצנות. קפטן אירופה, האיש שהניף את הגביע הקדוש שלוש פעמים ברצף, והשער בדסימה. בסה"כ הוא עבר תהליך טבעי אולי של שחיקה, שובע מסוים, וגם ילד צעיר ומתלהב שהעלה מסת שריר בצורה ניכרת וגם זה תרם לאיבוד המהירות. האמת שקשה לי לתאר את היום בו יעזוב…

הנשיא לשעבר ראמון קאלדרון אוהב לזרוק ציטוטים שנויים במחלוקת ובינו לבין הנשיא פרס אין חיבה גדולה מן הסתם. אתמול קאלדרון התראיין ואמר משפט שיכול להטריף את מדריד, האמנם? ראמון קאלדרון מטיל פצצה:“זידאן דרש מפרס להשאיר את כריסטיאנו ולמכור את בייל וכשהבין שזה לא יקרה - החליט לעזוב. הוא דרש מפרס יותר כוח בבחירת הרכש והסגל”. האמנם?

ודבר נוסף: אתמול זה הרגיש כמו אקורד הסיום של איסקו. פרידה עצובה ומרירה. לא בסיום העונה אלא כבר עכשיו, תוך ימים ספורים, ואולי עסקה גדולה נרקמת לה. ועם כל הביקורת על איסקו שרק לפרקים אולי היה באמת שחקן על(אמצע עונת האליפות דרך הגמר ועד העונה שאחרי) והוא כן קיבל הזדמנויות לפני שסולארי מחק אותו - לא מגיע לו להיפרד ככה. ‘לך עכשיו, איסקו’, כתבו בטור דיעה במארקה. אם בסגל החסר אתמול הוא לא שיחק…
ב-‘וואלה ספורט’ תירגמו חלקים מהטור, מעתיק: כמה דקות לפני שריקת הפתיחה עלה ב"מארקה" טור של רובן חימנס, שקרא לקשר לעזוב. “איסקו, עזוב עכשיו”, נכתב שם, “כי סנטיאגו סולארי לא רוצה אותך, כי החברים שלך לקבוצה לא מגנים עליך, כי הקפטנים לא מגבים אותך וכי המועדון נטש אותך בזמן שאתה הגנת על אחרים. עזוב ותזכה לשחק, איסקו. שחק במקום בו ירצו אותך כי די ברור שבריאל מדריד היחידים שתומכים בך הם האוהדים ולא אף אחד שמועסק במועדון. איסקו, עזוב עכשיו כי שחקן עם האיכויות שלך לא יכול להמתין חצי שנה על הספסל כדי לחכות שהמאמן יעזוב. סולארי כאן באופן זמני, אבל הוא החליט להתעמת עם השחקן הכי איכותי בסגל”.

הליגה הספרדית הגיעה כמובן לחצי הדרך, הנה תמונת הסיבוב(אופצייה נוספות: לוקאס ואסקס קורע את החולצה אחרי סוסיאדד, או הפרצוף של מרסלו בקלאסיקו). כותרת לתמונה? הפציעות, העצבים. שחקן ההתקפה הטוב ביותר שלנו העונה, קארים בנזמה, הוא בעצם החלוץ היחיד, וגם הוא רחוק מלהיות שחקן ברמה הנדרשת. 12 שערים הוא כבש, שיפור גדול ביחס לאשתקד, אבל ביחס לשחקן התקפה נורמלי…

ריאל מדריד השיגה 33 נקודות - מאזן של 10 נצ’, 3 תוצאות תיקו ו-6 הפסדים(התקפה מדכאת: יחס שערים 28:24), לעומת 32 בשנה שעברה(יחס שערים 32:17 בחלוף 17 משחקים - היה לנו משחק חסר). גם בעונה שעברה ריאל דורגה רביעית, עם סגל טוב הרבה יותר, ובסוף מחקה את הפער מולנסיה וסיימה שלישית.

לופטגי בליגה[עם פיחואן-דרבי-קלאסיקו] - 14 נק’ מתוך 30 אפשריות - 4 נצ’, 2 תיקו ו-4 הפס’, יחס שערים 14:14
סולארי בליגה[לוח הרבה יותר נוח כמובן]: 19 נק’ מתוך 27 אפשריות - 6 נצ’, תיקו ו-2 הפס’, יחס שערים: 14:10.

בברנבאו: 6 נצ’, תוצאת תיקו ו-2 הפס’, יחס שערים 13:5. ההגנה השנייה הטובה, אחרי אתלטיקו, מנגד, בארסה כבשה כמעט כפול.
בחוץ: 4 נצ’, 2 תוצאות תיקו ו-4 הפס’, יחס שערים שלילי 15:19. רק סלטה ויגו והאחרונה בטבלה הואסקה ספגו יותר מריאל מדריד בחוץ.

הכובשים: קארים בנזמה ראשון עם 7 שערים| סרחיו ראמוס(כולם בפנדל) וגארת’ בייל במקום השני עם 4| סבאיוס, מרסלו וגול עצמי - עם שני גולים.

סרחיו ראמוס שיחק את כל הדקות ב-19 המשחקים הסיבוב, אחד מחבורה מצומצמת של שבעה שחקני ליגה שעשו זאת. בנזמה שני במס’ הדקות בליגה - 1485 דקות, אחריו קורטואה עם 1440 דקות, מודריץ’ עם 1380 ו-ואראן עם 1335. לעבדכם הנאמן הייתה סבלנות, בואו נבדוק מה מצב היתר: טוני קרוס עם 1246, גארת’ בייל עם 1091, קאסמירו עם 1086, קרבחאל עם 1021, אסנסיו עם 997 ומרסלו רק עם 939. איפה איסקו? עם 592 דקות, במקום ה-15.

מבחינת מספר הופעות, גם בנזמה ומודריץ’ שותפו בכל 19 המשחקים. ואראן, בייל, לוקאס ואסקס שהחל לקבל קרדיט עם סולארי, ואסנסיו לפני הפציעה - שותפו ב-16. סבאיוס-קורטואה-קאסמירו עם 15

אני חושב שלא היה אף משחק ליגה מהנה העונה חוץ מה-4:2 על סלטה ויגו, גם בשל רוח הנעורים. אולי הרמונטדה בג’ירונה במחצית השנייה משופרת.

מדד הצעירים - דירוג: 1) מרקוס יורנטה - מהתעלמות מוחלטת ועד יכולת מעולה 2) ויניסיוס ג’וניור - ישיר ואמיץ ולוקח אחריות 3) דני סבאיוס - מניע כדור על אוטומט 4) רגילון- הופעה אחרונה לא טובה אבל הרבה שקט נפשי 5) אודריוסולה - מצטיין בגביע. מאחר בהגבהות 6) פדה ואלוורדה - בעיקר כי שיחק פחות.

השחקן המאכזב? לא פשוט בכלל. גארת’ בייל במקום הראשון לדעתי, אחריו אסנסיו ואז איסקו וכוכבי המונדיאל - לוקה מודריץ’ ורפאל ואראן. אני חס על מרסלו בגלל השבוע המרגש עם הגולים, הוא ‘רק’ רביעי.

תגובה אוחדה לנושא קיים: דיון המושאלים ואקס המדרידיסטאס :: שחקנינו בתפוצות

ברוח אתגר 10 השנים שמתקיים בימים אלו, בדקתי מה עברנו בעשור האחרון בזירה המקומית. עצוב מאוד.

העונה הזו באמת יוצאת דופן בחושך שלה, ועדיין: לכל עונה, ולו השחורה ביותר - יש משחק לזכור ולקחת ממנה. אמצע ינואר, סביליה בברנבאו, סוף סיבוב ראשון\תחילת סיבוב שני. מנהרת זמן: קשה שלא ללכת אחורה לעונת 2005/06, חילופי דורות שהחלו, הגלאקטיקוס הזקנים, טיפת הזיעה האחרונה של זידאן וקצת רונאלדו כשהיה בריא לעומת ילדי הפלא הצעירים סרחיו ראמוס, רוביניו וג’וליו בפטיסטה. ריאל מדריד של לופז קארו, כן, המאמן הצעיר קפץ כיתה מקסטיליה - סיימה בתיקו מאופס במדריגל שבוע קודם לכן, בדרך לשום מקום, כשקודם לכן היא משיגה רק נקודה בברנבאו מול אוססונה וראסינג סנטאנדר. היא דורגה רק במקום השישי בפער עצום מהמוליכה ברצלונה(13 נק’), רחוקה 9 נק’ מהפתעת העונה אוססונה שבמקום השני.

וסביליה, שהגיעה לברנבאו, הייתה דבוקה אליה בטבלה במקום השביעי עם נקודה פחות, וחלמה לנצח בברנבאו כפי שעשתה שנה קודם לכן. ריאל מדריד הגיעה בלי חלוצים: רונאלדו פצוע, ראול רק מגביר קצב באימונים אחרי הפציעה הקשה בקריירה שלו(בקלאסיקו בנובמבר), וקאסנו זה קאסנו. ועדיין, היה לה מה למכור. הברנבאו נתן את הרוח של התקופות היפות, הקבוצה תקםה גלים-גלים כמו שהברנבאו אוהב, כאילו זו קבוצה אחרת, כולם רצו למעלה-למטה כמו מטורפים ובראש ובראשונה: הקוסמים גוטי וזידאן באו לעבוד. קו שמאל היה שייך לרוברטו קרלוס ורוביניו, צד ימין היה בקהאם וסיסיניו שלא ברור לעתים מי מגן ומי תוקף, גראבסן מטאטא באמצע וגוטי וזידאן, אתם יודעים.

כבר הפתיחה הרגישה נהדר: בדקה השישית זידאן מצא עצמו בצד שמאל והעביר כדור לאמצע, וגוטי בנגיעה חזקה בעט לרשת - 1:0 מהיר של ריאל מדריד. המחצית הראשונה הייתה קצבית מאוד ושתי הקבוצות החמיצו. רוביניו כבר עבר את השוער ומזווית קשה לא הצליח לכבוש, בקהאם מצא במקרה את הקורה, ומהצד השני אדריאנו שלח בעיטה מרושלת. אבל הקסם האמיתי החל רק אחר-כך. זידאן ביזבז צ’אנס גדול אחרי כדור רוחב של רוברטו קרלוס כשבעט לשמיים, אבל הוא יפצה בהמשך. סביליה כמובן ניצלה שגיאה בהגנה(בכל-זאת, מחייה), ולואיס פביאנו העניש עם 1:1 לא ממש מוצדק בדקה ה-51. הברנבאו נשאר מתוסכל חמש דקות בלבד, כשזידאן כבש בפנדל בדקה ה-56 והחזיר את ריאל מדריד לעניינים.

בדקה ה-60 הברנבאו, שכבר ראה הכל, שיפשף את עיניו. ההתקפה החלה בצד שמאל עם זידאן והמשיכה בצד ימין עם סיסיניו הרים כדור לרחבה, הגנת סביליה הרחיקה בצורה מרושלת, והכדור הגיע לגוטי שבלי להסתכל שלח עקב מדהים לאחור. זידאן המתין בדיוק בזמן ולא התפתה להיכנס לנבדל וסיים בבעיטה חזקה לרשת - 3:1 לריאל מדריד והברנבאו עף כאילו זה משחק אליפות. מה עשה גוטי, מה? בדיוק את זה - ‘ה-Taconazo’ של גוטי. זידאן בדרך-כלל שומר על פוקס פייס בגולים רגילים, והפעם הוא מיהר לסמן לגוטי לבוא לחגוג איתו.

ביום כזה איקר הכל יכול - גם יכול לטעות, וריאל ספגה שער מצמק בדקה ה-84 אחרי הגנה מרושלת במצב נייח, והבלם אייטור אוסיו הפיח תקווה אצל המארחת. על המגרש היה כבר סולדאדו, עוד חלוץ, במקומו של גראבסן. ככה זה באותה עונה. אלא שסביליה שלחה את כולם קדימה וריאל מדריד ידעה לעקוץ במתפרצת. זידאן וגוטי, צמד הקוסמים. הצרפתי שלח שמאלה לספרדי שהחזיר לו. זידאן עצר על החזה ובעט בקור-רוח לרשת, ובגיל 33 כבש בשעה טובה שלושער ראשון וגם אחרון בקריירה. ריאל הצליחה בציפורניים לסיים את העונה במקום השני, אבל את הערב הזה הברנבאו לא שכח וגם לא יישכח. לערב אחד החזירה ריאל מדריד עטרה ליושנה ותקפה שוב עם 7-8 שחקנים, כמו שאנחנו אוהבים.

כן, בהחלט ייתכן שכתבנו על המשחק הזה לא פעם. לפני שנה, לפני שנתיים. המשחקים האלה עולים שוב ושוב כשנזכרים בגוטי, או זידאן, או סביליה בברנבאו, או שמחפשים קצת אור בעונה חשוכה כמו עכשיו. דור רומנו מחכה שריאל מדריד תתחפש לערב אחד לקבוצת כדורגל ותזכיר לו מדוע התאהב - העוצמות של הברנבאו, המחויבות למשחק ההתקפי ולשואו, קבוצה שתוקפת בחמת זעם את היריבה עם 7-8 שחקנים, ומצליחה להתמודד עם בעיות ולנצח. והעונה, מתי יהיה לנו משחק גדול להיזכר בו?

הרכבים:

ריאל מדריד: איקר קסיאס| סיסיניו, ראמוס, מחייה, רוברטו קרלוס(ראול בראבו, 67’)| בקהאם, גראבסן(סולדאדו, 79’), גוטי, זידאן, רוביניו| בפטיסטה
סביליה: פאלופ| דני אלבס, אוסיו, דראגוטוינוביץ’, דויד| חסוס נאבאס(קאפה,86’), מארסקה, מארטי, אדריאנו(חסולי, 63’)| קאנוטה ולואיס פביאנו(ג’ורדי, 81’).

GettyImages-56598009.0.jpg1200×800 107 KB

image.jpg940×400 134 KB

בהמשך ישיר לפוסט הקודם: סיפור האהבה של זידאן וסביליה. הקשר הצרפתי שיחק נגד יריבות רבות לאורך הקריירה, אבל סביליה היא האהובה עליו ביותר, אין ספק. הוא כבש נגדה את השער האחרון במדי הקבוצה - במחזור הסיום בפיחואן ב-2005/06, ובסיבוב הראשון בגיל 33 לעת זקנה כבש את השלושער היחיד שלו בקריירה. מעבר לכך, המספרים שלו נגד סביליה הם 8 שערים ו-4 בישולים ב-12 משחקים. זידאן לא החמיץ אף משחק ליגה נגד סביליה בחמש העונות שלו במדריד ובישל שני שערים למוריינטס בניצחון ב-2001/02. ב-2002/03 הוא כבש בצמד הנצחונות של ריאל מדריד, הן בפיחואן(3:0) והן בברנבאו(3:1), במשחק בו גם בישל. ב-2003/04 כבש בניצחון 5:1 בשלהי העונה עם קיירוש, וב-2004/05 כבש את הגולאסו בתמונה בפיחואן. זידאן גם רשם שני משחקים נגד סביליה בחצי גמר גביע המלך ב-2003/04 אם כי לא בא לידי ביטוי ובגומלין אף הורחק. שימו לב שבמקום השני נמצאות שלוש קבוצות - אספניול, פאריס סן-ז’רמן ונאנט, מולן כבש 4 שערים. נגד מאלגה רשם את מספר הבישולים הגבוה ביותר - 5.

תגובה אוחדה לנושא קיים: מחזור 20 :: קאסמירו ולוקה מנצחים בכח את סביליה

image.jpg990×557 169 KB

image.jpg974×592 235 KB

אהלן, זוכרים אותנו? במארקה הציגו את השוני הגדול בין התבוסה המביכה בפיחואן לבין הנקמה של ריאל מדריד בברנבאו.
בתבוסה בפיחואן לא פחות מ-8 שחקני ריאל קיבלו את הציון 0. אמש ארבעה שחקני סביליה זכו לכבוד המפוקפק, בעוד בריאל ראינו את מודריץ’ עם 3 כוכבים ועוד 8 שחקנים עם שניים.

בסיבוב הראשון ריאל רשמה עשרה נצחונות בלבד. אחרי הנקמה מול סביליה, הנה הקבוצות שצריך לסגור איתן חשבון: מברצלונה ואתלטיקו מדריד ועד שאר הליגה: אתלטיק בילבאו(ב), אלאבס(ב), אייבר(ב), ויאריאל(ב) לבאנטה(ח), ריאל סוסיאדד(ח).
בשנה שעברה ריאל השתפרה מ-35 נק’ בסיבוב הראשון ועד ל-41 נק’ בסיבוב השני. מה יהיה הפעם?

אחרי עוד משחק חולני של מסי (ועוד ביזיון של הvar, כאילו בארסה צריכה טובות בעונה כזה):

המצב שלנו כל כך פח, שאנחנו שמחים על ניצחון אחד נורמלי פעם בחודשיים (וגם הוא הגיע בשיניים ובדקות הסיום). ההתנהלות של המועדון בשנתיים האחרונות (ופתיחות העונה המזוויעות) הנמיכו את הציפיות לים המלח והסיטו את תשומת הלב מהבעיה (שתמיד היתה) והולכת להיות גם בשלוש-ארבע השנים הבאות: ליאו מסי. כל רגע שיצור כזה נושם בקבוצה היריבה ואנחנו לא משתוללים על חיינו על מנת לאזן את המצב הוא ביזיון.

המזל בצ’מפיונס קבר לנו, או יותר נכון, נתן לגיטימציה להנהלה לקבור לנו המון שנים בליגה.

הלוואי הזארד פה בקיץ באיזה 70 מיליון כתשובה לטענות האלה על ההתנהלות

זה יהיה אחלה חיסכון, אבל למה לא לחכות עוד שנה ולקבל בחינם? או למה לא לשחק עם קסטיליה עד שמסי יפרוש ואז לנסות? התשובה היא זמן, שהוא סופר יקר. כל עונה מושכים עד ינואר, ואז עד הקיץ כי הסיפור גם כך גמור כבר. שחקן כמו הזארד וחלוץ כמו סוארס היה צריך להגיע לפני שנתיים שלוש כבר, גם במחיר של 200 מיליון לראש. אפילו את בעיית בנזמה הצליחו למסך.

יש הבדל בין עונת מעבר אחת, שלגיטימי מאוד להרשות אותה לעצמך לאור ההישגים, לבין לוותר עכשיו על שנים שלמות. עם כל הכבוד הרב למסי אני לא מרגיש שהוא זה שצריך לתת לנו דרייב לתחרות. התחרותיות של שאר הקבוצות כן, לא יודע למה אתה שם דגש על שחקן אחד, טוב ככל שיהיה. במיוחד שברצלונה העונה טובה מאיתנו בכל-כך הרבה עמדות מלבדו, כולל על הספסל, שהוא פשוט לא הבעיה שלנו.

כמו כן צריך לזכור שמעונות כאלה, בהן אתה כל משחק מחפש את המשיח, צומחים שחקנים שטרם התגלו. הנה יורנטה, רגילון, סבאיוס, ויניסיוס ואולי עוד גם אסנסיו.

הטענות שהיו צריכים לנחות פה שחקנים באות מחוסר ידיעה, בדיוק כמו הטענה שלי שאולי הכל דווקא בא עם הרבה יותר מודעות ממה שנדמה לנו. הזמן יגיד. אם שנה הבאה פלורנטינו יעמיד פה קבוצה רצינית, אולי חיסכון של 100 ויותר מיליון רק מאדן הזארד כן ישאו פרי. כמו גם העלאה לתודעה של חלק מהצעירים.
אם להקשיב לשמועות אגב - מצפה לנו קיץ שמח.

האמת שזו כבר גאונות.
קח שחקן שאצבע על עצבע לא מקיף, תוריד ממנו את מי שסחב את הקבוצה ואת העצלות שלו על הדרך - והנה איך אנחנו פתאום דואגים לאצבעות שלו שיחזרו לנקוף במהרה. ענק.

אסנסיו פרץ בעונה שדווקא קרה בה לא מעט. לא חושב שבהכרח יש קשר לעונות טובות או לא. עוד דוגמה - גם וראן וגם איסקו נתנו אצלנו את עונתם המשמעותית הראשונה בתקופות טובות.

לא הבנתי מה הקשר בין להביא קראק אחד להתקפה שכנראה היה מציב אותנו בעמדה טובה יותר עכשיו, לבין היכולת לקדם צעירים בעוד 9 עמדות אחרות.

אני לא חושב שאסנסיו פרץ עד עכשיו אבל זה כבר לנושא אחר. השחקנים עליהם אתה מדבר - כולם רצו לתת להם במה. רגילונים ויורנטואים לא מקבלים במה בעונות טובות.
אגב, רק ציינתי משהו על עונות כאלה. אני לשניה לא חושב שקידומם שווה חירוב של עונה, זה רק נספח.

זה כי אין קשר.

יש קשר בין רצף של הישגים לבין יכולת לחכות רגע בצד כדי להיכנס לכל המו"מים מעמדות טובות יותר. קידום צעירים זה תוצר של העמידה הזו בצד.

אני מזכיר שבקיץ הבא הזארד יעלה פחות מחצי ממה שעלה שנה שעברה וניימאר, שעבר בינתיים עוד עונה אצל הפריזאים, יהיה זמין. זה הבדל ואני מניח שבשוק כזה גם היכולת לדרוש סכומי עתק על כוכבים אחרים היא פחותה מאשר בקיץ בו כולם סגורים בקבוצותיהם ופתאום ריאל מדריד רוצה קראק.

גדלו מספיק שחקנים גדולים תחת קבוצות תחרותיות בשביל לשמוט את הקרקע מהטיעון המוזר שלך.
הזארד בקיץ הבא יהיה שחקן בן 30 ומשהו כשבפועל יכל להיות אצלנו כבר שנתיים ולשמור על ריאל תחרותית וכזו שמקבלת מענקים כשמגיעה לשלבים האחרונים בכל תחרות. בנוסף לכך שהיה תורם מאוד למרצ’נדייז ולתפוסה יותר הולמת ביציעי הברנבאו (מוזמן להציץ מדי פעם).
אני חושב שהמועדון יכול להרשות לעצמו להוציא כספים על שחקני על בלי התקפי לב, ככה שסל הקניות שלך ברמי לוי לא מצדיק לא את קידום הצעירים ולא את העתודות הבנקאיות של ריאל, בטח לא אחרי שהמודל הזה כבר הוכיח את עצמו.

אין לנו שום סיכוי להתמודד איתם בליגה כל עוד מסי בכושר והשופטים הם השחקן ה-12 שלהם.

טעויות שיפוט הן חלק מהמשחק וקבוצות גדולות נהנות יותר. אבל יש טעויות שהן פשוט לא הגיוניות. איך ה-VAR יכול לאשר שער כזה?

https://streamable.com/8wyvv

בארסה הייתה לוקחת אליפות גם בלי העזרה של השופטים, הבעיה שזה מוציא את החשק מלעקוב אחרי הליגה הביזיונית הזאת. מרגיש כמו משחק מכור והקטע שאין שום סיבה למכור. הם היו זוכים באליפות בכל מקרה. הזוי.