למי שלא מאס בבחירות:
ויסנטה בולודה, בן 65, יליד ולנסיה ואיש המועדון בהווה,
בעברו - סגן הנשיא של רמון קלדרון וממלא מקומו בעונת 08/09 (ומי שהתרברב כי “נפרק” את ליברפול 3-0, לפני ה4-0 באנפילד) -
בזכות היותו חלק מהמועדון יותר מ20 שנה (משנת 1998), מודיע על כוונתו להתמודד לנשיאות המועדון בבחירות הבאות בשנת 2021, ומטיל מורא על פלורנטינו פרז.
הוא בכלל לא פראייר.
יהיה מעניין זה בטוח.
אני עם פרז עד שיקראו לאצטדיון הבא על שמו! המועדון האחרון בעולם שצריך לשקול החלפת נשיא הוא ריאל מדריד.
נראה יותר מבוגר מפרז. באופן כללי אני יכול להריח את המרלבורו אדום דרך התמונה
ההתמודדות הזו תביא רק טוב, אמבפה יהיה קרוב מתמיד.
בעיניי אחד החוקים היותר חשובים במועדון כיום. אבל מי אומר לנו שכשיבוא היום וכל הקבוצות ינוהלו מקטאר ואבו דאבי יהיה מישהו מספרד שיוכל להתחרות כראוי?
נראה שהוא רמה מעל…
עשה לפלורנטינו גדעון סער.
ברחבי העולם מתחילים עם סיכום העשור, פתחתי דיון עשיר ומושקע בנושא שלא נשא פרי, אבל בכל זאת אפשר להעלות כמה שאלות ודיון קצר:
שאלה ראשונה: הקבוצה החזקה ביותר: קבוצת המאה נקודות ו-121 שערי זכות - 2011/12 של ז’וזה מוריניו| הקבוצה של קרלו אנצ’לוטי בעונת בדסימה| הקבוצה של קרלו אנצ’לוטי עונה לאחר מכן ורצף 22 הניצחונות הרצופים| הקבוצה של זינדין זידאן שזכתה בדאבל היסטורי והיה לה סגל מפואר ועמוק.
כמובן שאפשר גם לדרג את הזכיות בליגת האלופות, מבחינתי אין ולא תהיה כמו הזכייה בדסימה - הדרמה, הזמן שעבר משם, העובדה שזו הייתה אתלטיקו, וכן - אני הייתי שם.
למה הדיון מעניין? אוהבים למדוד קבוצה על פי הליגה ורבים האמינו שהקבוצה של מוריניו היא זו שתביא את הדסימה. המשחק נגד באיירן עשה לנו עוול. היינו בפער עצום על ברצלונה בפברואר (10 נק’). כריסטיאנו בשיאו גם כשחקן יוצר, מרסלו, פפה, ראמוס, גם קארים. הקבוצה של הדסימה עשתה עונת ליגה טובה אבל כשלה במשחקים הגדולים, בייל הוסיף המון בעונת הבכורה והיה לנו גם את קרבחאל, תחילת ה-BBC. בעונה השנייה של אנצ’לוטי היו ימים שהגולים הגיעו כמו קשטופ ושיחקנו מאוד התקפי ופתוח אבל כשלנו בלי תואר אמיתי, השאלה אם זה הפרטמר היחיד בסקרי האוהדים האלה. הקבוצה של זידאן - ה-11 היו פחות טובים אבל הסגל היה עצום, היה חסר ניצחון בקלאסיקו.
שאלה שנייה: המשחק הגדול ביותר שראינו, התלבטות בין ה-0:4 על באיירן מינכן בעונת הדסימה לבין הגמר החד-צדדי נגד יובנטוס ב-2016/17.
שאלה שלישית: שער העשור - קחו כמה דקות ותחשבו על זה. המספרת של גארת’ בייל, אולי זו של כריסטיאנו רונאלדו, התקפות מתפרצות יוצאות דופן, אולי דווקא נאצ’ו נגד קולטורל במספרת? קארים אה-לה-ואן-באסטן?
שאלה רביעית: פספוס העשור שלכם - הפנדלים נגד באיירן מינכן ביום העצמאות? אולי ה"כמעט מהפך" נגד דורטמונד? העובדה שהעונה השנייה של אנצ’לוטי הסתיימה בלי תואר גדול?
שאלה חמישית ואחרונה: הרכב העשור שלכם? אני מניח שיש לכולם בסיס של 5-6 ואפילו 8 שחקנים אבל לגבי מספר עמדות כמו הבלם לצד ראמוס, קישור מרכזי והתקפה - יש מקום לדיון.
ההרכב שלי: קיילור נאבאס| דני קרבחאל, סרחיו ראמוס, פפה, מרסלו| קאסמירו, צ’אבי אלונסו, לוקה מודריץ’| , אנחל די מאריה, גארת’ בייל וכריסטיאנו רונאלדו;
המחליפים: איקר קסיאס, רפאל ואראן, טוני קרוס, איסקו, מסוט אוזיל, קארים בנזמה
בקצרה: אני מגדיר את פפה כבלם הטוב ביותר שראיתי בריאל מדריד (הגנה בלבד, בלי גולים בדקה ה-90). קארים שרד הכל אבל לא היה מספיק טוב מספיק זמן ולא סיפק מספרים אז אני בוחר בלי חלוץ אמיתי ואני מודה שאני מעריץ גדול של די מאריה שנעשה לו עוול מסוים. לאיקר היו שנתיים וחצי בטופ אצלנו ולאחר מכן דעיכה, אבל אין דבר, הוא שחקן העשור הקודם. הקישור? קאסמירו גדול, על קרוס כן היה אפשר לוותר.
אני אתחיל:
הקבוצה החזקה ביותר: מבחינת רמת הכדורגל, מבחינתי הקבוצה של מוריניו ב-2011/2012 הייתה פשוט מדהימה.
כמות השערים, ההתקפות המתפרצות, פשוט טוטאל פוטבול.
המשחק הגדול ביותר שראינו: מבחינתי ה 4-0 על באיירן במינכן היה בלתי נשכח, גם העובדה שהייתי במינכן באותו הזמן מוסיף לזיכרון המתוק. אבל ללא קשר זה היה משחק פשוט אדיר מול קבוצה חזקה מאוד.
שער העשור: מבחינת השער היפה ביותר לדעתי האנדרייטד נאצ’ו לוקח, מבחינת השער הגדול ביותר מבחינת המעמד והשער אותו אמשיך לזכור לנצח כנראה הוא השער הנבחר מבחינתי.
ובשביל הכיף עוד כמה שערים בלתי נשכחים.
רונאלדו מול אספניול:
פספוס העשור שלכם: ללא ספק הפספוס של ראמוס בפנדל ההוא בבאיירן מינכן. ראיתי את המשחק בחזור מטיסת עבודה בצ’ילה בשדה התעופה ועליתי על המטוס שניה לאחר ההחמצה. לא אשכח את תחושת הבאסה במשך 20 שעות של טיסה חזור.
ההרכב שלי: קיילור נבאס (לא אוהב אותו במיוחד אבל אין ברירה), קרבחאל, ראמוס, וראן, מרסלו, צ’אבי אלונסו, קסאמירו, מודריץ’, קרוס, בנזמה, רונאלדו.
שער שדי נשכח יחסית הוא המספרת של קארים בנזמה נגד אייקס במתפרצת איי שם ב-2012/13, זה היה עם חולצה שחורה מזעזעת ובמשחק על כלום ושום דבר אבל טסנו להתקפה וקאקא מצא את קארים והתלבש לו בטירוף, כריסטיאנו קינא מאותו הרגע. רונאלדו עצמו כבש שני שערים אדירים נגד אוססונה בברנבאו בבעיטות לחיבור בעונת הדסימה.
במשחק נגד באיירן, הובלנו 0:2 כבר אחרי עשר דקות אבל עשינו פנדל טפשי. ברוב המשחק לא היינו ממש טובים, זו ההרגשה שלי, אבל ציפיתי שבברנבאו איכשהו ניתן גול. העובדה שכמה ימים קודם לכן שיחקנו בקאמפ נואו ‘הרגה’ אותנו. אתה מדבר על טיסה, בארץ פה היינו בערב יום העצמאות, הייתי שבור ולא רציתי ללכת אפילו מטר מהבית. ואני גם מכיר אוהד אחד שהיה במשחק הזה (לא מגלה).
בנוגע למשחק הכי גדול, אני בחרתי בבאיירן כי זו אשכרה יריבה שחששתי ממנה לפניכן, היריבה שגמרה לי להרגיש “נחות” מפניה חוץ מברצלונה ב-2010/11. לעתים הייתי ילד נאיבי שמאוהב בגלאקטיקוס (לא הבנתי שאנחנו אנדרדוג עצום נגד ליברפול ב-2009 והסתנוורתי מחמישיות על בטיס) אבל בגדול אף פעם לא הרגשתי פחד מיובנטוס, לא חשבתי שהם טובים יותר וכך לא גם בדאבל. אמנם כבשנו במצבים נייחים אבל הייתי מתפרצת מדהימה שם, וביחס למנחוס שלנו בגרמניה עד אז ונגד האימפריה של פפ -ערב שלא אשכח.
לצערי אין לנו איזה מופע בסדר גודל כמו ה-1:3 מול מנצ’סטר יונייטד עם הגלאקטיקוס בשיאם כמו ראול-פיגו-זידאן וגם לא משחק של גולים בצבע כמו ה-2:7 על ויאדוליד.
ההרכב שבחרת בו - אתה יכול להשתולל ולשחק כמו בפלייסטיישן, באמת ארבעה קשרים, לא חבל לבזבז מקום של שחקן התקפה גם אם זה רק די מאריה או בייל? 
אתם גם מוזמנים לכתוב את רמונטדת העשור, היה לנו מ-2:0 בברנבאו נגד סביליה ל-2:3 כמובן עם גוטי, אפילו שני מהפכים בקלאסיקו תוך שנתיים שזה מאוד לא שכיח. אולי אפילו לבאנטה, בחוץ, מוראטה עושה 2:2 ובדקה האחרונה כריסטיאנו לקורה ופנימה, וגם רמונטדת הראמוס מול לה קורוניה.
אם כבר אייאקס, ה-מתפרצת:
אני הולך עם הגול במתפרצת ההיא, עם כל הכבוד לכל הפצצות לחיבורים ולמספרות. תקופה נדירה בה הייתה לנו תורת משחק ייחודית והגדרה כלשהי.
עוד כמה שערים קבוצתיים נפלאים שעברו מתחת לרדאר באופו יחסי:
מרסלו מול יובה
ויני מגיע לטרמינל ב 11:35, 20 דקות לפני שעת ההמראה (המשחק הסתיים בסביבות 11).
https://twitter.com/elchiringuitotv/status/1208906503429726210?s=09
עכשיו הכל בסדר, למקרה שתהיתם
עוד מדווח כי הזידאנים נופשים בדובאי וכי מקום הימצאו של קיליאן מבאפה הינו גם כן בנסיכויות. אימון משותף בחוף הים לחיזוק שרירי הישבן?
הקבוצה החזקה ביותר: 2011/2012 ללא ספק. היה שם רצף משחקים שנגמר כבר בדקה 10. 100 נק’, 120 שערים. ניצחון בקאמפ נואו. רונאלדו היה בפיק של הפיק מבחינת כדורגל נטו ולא רק מבחינת מספרים. לא ברור איך אותה קבוצה גמרה את העונה שאחריה כבר בנובמבר.
המשחק הגדול ביותר: קשה לבחור אחד. כל ההצגות באלופות למיניהן- 4-0 על באיירן, 4-1 על יובה בגמר, 3-0 על יובה שנה אחר כך, 3-0 על אתלטיקו ועוד הרבה משחקי נוקאאוט שהיו יותר צמודים אבל היו תענוג. בליגה היו רמונדטות מרגשות ונצחונות גדולים אבל אף אחד מהם לא יזכר כיותר היסטורי מהמשחקים באלופות.
שער העשור: מבחינת חשיבות- ראמוס בליסבון. מכל הבחינות האחרות- המתפרצת מול אייקס, רונאלדו והמספרת, בייל והמספרת, בייל מול בארטרה ועוד רבים וטובים.
פספוס העשור:
גם אחרי 7 שנים ו-4 זכיות נותרה הצלקת של החצי גמר מול באיירן ב-2012. יום העצמאות, אווירה של חג באוויר, פתיחה חלומית ואז בא השער המצמק שנייה לפני המחצית ומשם הכל התדרדר. לפחות לי הייתה תחושה שבהארכה נעשה את זה, שתי הקבוצות היו גמורות אבל האמנתי שהנה עוד רגע מרסלו עושה עוד קסם או רונאלדו שולף עוד שפן מכובע. הייתה תחושה שאיקר מחזיר אותנו לחיים בפנדלים רק כדי להישבר שוב מחדש.
הרכב העשור:
הבאנקרים- ראמוס, מרסלו, קרבאחל, קסאמירו, מודריץ’, בנזמה, רונאלדו. בחירה קשה בין וראן ופפה. אף שוער לא היה מדהים אבל מי שעשה הכי הרבה זה קיילור. את שני המקומות הנותרים טיפה קשה למלא כי מי שנשאר היה פה פחות מחצי עשור או לא היה מספיק טוב לטעמי, אבל חייבים לבחור אז צ’אבי אלונסו וקרוס.
לדעתי הקבוצה של 16/17 לצורך העניין לוקחת את זו של 11/12. לטעמי שוכחים שבשנים האלה דרסנו את הליגה אבל נגד הגדולות של אירופה זה היה נראה הרבה פחות טוב (זוכרים מה גונדוגאן עשה לנו?). זה כמובן לא בא לגרוע מכך ש 11/12 הייתה מדהימה ותפרה יריבות בקלות, אבל זו הייתה תחילתה של השושלת שהבשילה עוד אחרי שמוריניו עזב. גם בעונת פלגריני למיטב זכרוני שמרנו על מאזן מושלם או כמעט מושלם בבית עד הקלאסיקו
אני רוצה דווקא לדבר על 2012/13, הניצחון 1:3 בקאמפ נואו היה אחד הגדולים שראיתי כאוהד, מדבר על הגביע כמובן. כריסטיאנו, די מאריה, ואראן שהיה פשוט מדהים - וואו. וכן זו הייתה קבוצה אדירה שקיבלה תוספת משמעותית בדמות מודריץ’ שהתאקלם בחצי השני של השנה. העונה בליגה הייתה מחורבנת כי בארסה פתחה ברצף ניצחונות ואנחנו היינו חסרי ביטחון. פער הנקודות בליגה שיקר (טייק1). כמובן שהייתה באיירן מינכן אבל זו קבוצה שבהחלט האמנתי שיכולה לזכות בצ’מפיונס, בתוך שבוע אחד ניצחנו 1:3 בקאמפ נואו בחצי גמר הגביע, 1:2 בקלאסיקו בליגה בהרכב די משני והשלמנו את עבודה עם 1:2 באולד טראפורד בגומלין שמינית הגמר ביום הולדת 111 של המועדון.
אני חושב שצמד המשחקים האלה נגד באיירן קצת עושים עוול לקבוצה בהתחשב בכך שהיה לנו את הקאמפ נואו כמה ימים קודם לכן אבל על הנייר מרכז השדה עם צ’אבי אלונסו וסמי קדירה היה איטי ומגושם וחבל שמודריץ’ לא הגיע לפניכן.
כשמדברים על 2011/12 בהשוואה ל-2016/17 ההבדל זה בעיקר כריסטיאנו שהיה בשיאו ואני חושב שדי מאריה ואוזיל וגם צמד הבלמים שלנו. ואפילו בנזמה.
בעונת הפלגריני ניצחנו בכל משחקי הבית באותה עונה פרט ל-2:0 הזה, הברקה של מסי ובישול ענק של צ’אבי לפדרו מאחורי ארבלואה. לא היינו מסוכנים, בימים שכריסטיאנו עדיין לא כבש נגד בארסה והיגואין אכזב. בליגה הפסדנו בפיחואן במחזור השישי.
הסגל הכי חזק היה בעונת הדסימה. הקבוצה הכי טובה בפועל הייתה ב-11/12, לדעתי קבוצה יותר טובה מ-16/17 אבל ללא תחת. דורטמונד היכתה בנו עונה אחר כך, ובעיניי זה זניח לעומת ההתמודדות מול בארסה של פפ.
קבוצה טובה יותר אבל בלי תחת היא לא טובה יותר. לא סופרים בעיטות לשער, סופרים גולים. והקבוצה של 16-17 הייתה לדעתי מנצחת
היא גם הבקיעה הרבה יותר גולים, ניצחה יותר משחקים ובעיקר שיחקה כדורגל הרבה יותר טוב ובעקביות. התחת היה חסר רק בפנדלים מול באיירן
אין דרך להעריך מי היה מנצח, מה שידוע זה איך נראו המשחקים בשתי העונות ומול איזה יריבות. שמיים וארץ
זה משקר, בארסה היו בשפל (טיטו) ולדעתי על הספסל היה משהו שנראה כמו הכלאה בין חציל לזוקיני.
אפשר לקרוא לזה התמודדות, ומה שהיה שם באמת מעורר הערכה (ללא שמץ של ציניות, גם אם זה מתובל בלא מעט גועל של מוריניו) - אבל עדייו הגענו לכל משחק כשאנחנו שואלים יותר ׳כמה׳ מאשר ׳אם׳.
היא הבקיעה המון גולים בליגה בין השאר כי כל הסיפור הזה היה בתולי יותר, לפני שהבחורים שלנו מיצו את העניין. באירופה אמנם קרענו את האיאקסים אבל במשחקים גדולים תמיד הרגשתי נחות.
למרות מה שאוהבים להגיד ובעיקר לצחוק על מוריניו - הוא אשכרה עלה עם ה-4:2:3:1 הרגיל שלו בקאמפ נואו, עם שני קשרים אחוריים בלבד מול בארסה בשיאה - וזה היה מוקדם מדי עבורנו, חטפנו חמישייה (גם קארים בנזמה שיחק במקום גונסאלו היגואין הפצוע). הקבוצה ההיא של 2011/12 כבשה מספר בלתי נתפס של שערים - שלושה בממוצע למשחק ובהחלט רצה ראש-בראש עם בארסה הנפלאה והיו משחקים גדולים גם כשלא הצלחנו כמו למשל בסופרקופה הספרדי ובגביע המלך, היה להם את הגרוש ללירה.
אבל מצד שני הקבוצה של 2016/17 ואם אתם רוצים גם בחלוף עונה - ניצחה אינסוף קבוצות גדולות והגמר נגד יובה היה מרשים. הבעייה של הקבוצה של מוריניו שאולי המשחק נגד באיירן עושה לה עוול - שלב הבתים היה די חלש ושאר היריבות בנוקאאוט היו אפועל ניקוסיה וצסק"א מוסקבה. לא יכולנו למדוד אותה עם יריבה שהין ‘בין-לבין’, נניח מנצ’סטר יונייטד. ואם מחברים את העונה השלישית של מוריניו - אז לא הרשמנו נגד מנצ’סטר סיטי ובורוסיה דורטמונד - גם בשלב הבתים חילצנו תיקו בבעיטה חופשית של אוזיל בדרמה גדולה. ה"כמעט רמונטדה" נגד דורטמונד הייתה כואבת, הזוי איך לא כבשנו בעשר הדקות הראשונות למרות שלושה מצבים של מאה אחוז.
לא ממש היו גדולות ברחבי אירופה באותה תקופה, זאת אחת הסיבות לשלבי הנוקאאוט הקלים. פס"ז לא הייתה, יובה לא הייתה, את מילאן שהייתה אז אלופת איטליה ניצחנו, את האלופות של אנגליה ממנצ’סטר ניצחנו ועם בארסה התמודדנו בליגה. רבע שעה גרועה בדורטמונד לא יכולה לבטל תקופה שלמה, מה גם שזה קרה בסוף התקופה כשמוריניו כבר חרך את האדמה.
אגב, בארסה ב12/13 הייתה בלי מאמן אבל עשתה 100 נקודות בליגה - 2012 היא שנת התשעים ומשהו גולים של מסי. עונה שעשתה שירות רע מאוד למעמד המאמן בכדורגל.
