צד ימין שלנו תמיד פחות תוקף משמאל, וברור שעם ויניסיוס בצד אחד ואיסקו לכאורה בצד שני הכדור יילך יותר שמאלה. קרוס אכן מאזן את זה אבל בעיקר בגלל שהוא אוהב להעביר כדורים מצד לצד.
עוד נקודה לזכותו של דני היא שז׳סוס ממש ירד אחורה בלי להתבייש. באופן מפתיע משהו, הכי קשה להתמודד באחד על אחד מול שחקן התקפה שהזריקו לו מוטביציה (נסו להיזכר את מי הכי קשה לעבור בשכונה). המהירות, הטכניקה והחשש מאיבוד שיעלה במתפרצת בצד שני יוצרים הרתעה. פפ שיחק אותה עם ההפתעה הזאת.
אבל אלה דברים נקודתיים. נניח שהיינו מושכים את העשר דקות האלה, זה לא שהיינו תחת מכבש הרי. מה אז? היינו קבוצה טובה יותר? היה משהו לבנות עליו להמשך? במועדון צריכים להפסיק לחשוב טקטיקה ולהתחיל לחשוב אסטרטגיה. אנחנו פאקינג ריאל מדריד וצריכים להתבנקר בחצי מהמשחקים כדי לא להפסיד
כמו שנכתב, אחרי השער שלנו זו הייתה לגמרי הרגשה של Real Madrid strikes again. אבל בסוף יש גבול כמה אפשר לעבוד על כולם. בסופו של דבר הסטטיסטיקה תתיישר. מה שסיטי עשתה ברבע שעה האחרונה, אנחנו עשינו במשך שנים. רק להתסכל על דה בריינה ולאכול את הלב. נכון, זו לא חוכמה לקחת את הטופ של הטופ במשחק טוב ולהשוות לקישור החיוור שלנו. אבל לפחות קיבלנו שיעור איך קשר מודרני אמור להראות וגם פחות מזה ישפר אותנו פלאים.
היה משחק אחד כל העונה שבאמת נהניתי, שבאמת שיחקנו כמו שאני חולם ומצפה - מול פס"ז בבית. היו נצחונות אחרים משמחים, כי הם היו מוקשים ומלחמת חפירות שאתה רק רוצה לצלוח - פיחואן ואתלטיקו בבית. אבל גם בהם ובטח שבשאר המשחקים זה היה כדורגל רע, הגנתי, רחוק מאיך שאנחנו צריכים להראות.
מה שאותי מטריד זה שלא נראית שבירת כלים באופק. זידאן וראמוס מדברים על להרים את הראש, קסאמירו מדבר על קאמבק ו-ויניסיוס החליט ליפול על השופטים. מצד אחד, משמח לראות שהמועדון חושב בצורה רציונליות ולא משתולל כמו בעבר. מצד משני, מה לעזאזל צריך לקרות כאן בשביל שנחזור לעצמנו?
עזוב, זה בצד. אני רק רציתי לעבור את השבוע הזה טוב.
(גם שנה שעברה התחלנו לא רע עם תיקו בקאמפ נואו בגביע פלוס מחצית בבית שהיינו עדיפים, ואז הגיעו סוארס ואיאקס)
שם פתחו מרסלו והזאר. החיסרון של שחקן כמו רונאלדו מורגש וידוע, אבל הדבר השני הכי חשוב למערך היהלום הזה הוא המגינים ובעיקר מרסלו, הם אלה שכל התקפה עוברת דרכם. בלי רונאלדו וגם בלי מרסלו, אין לשיטה הזאת מה להציע התקפית. אם יש 700 קשרים, שלפחות יועילו בלחפות על מרסלו שילך למעלה לעשות בלאגן.
ללא ספק בתור מישהו שצפה וייצפה מהיציע - רציתי שהבלוף יימשך עד לגומלין באיתחאד. להיות עם פרצוף תחת בספרד - בעע. אני מאשים את ראמוס בגול הראשון דווקא והאדום בעצם תקע את זידאן אחרי החילוף הכפול עם בייל (היה לו מצב שהוא בעט ועשה הכל קצת יותר לאט ובהיסוס בהשוואה ללפני כמה שנים) ולוקאס. מה שקורה בטח לא עוזר לנו בקלאסיקו. השגנו העונה תוצאות טובות בחוץ אבל הרסנו עם נפילות נגד הקטנות, בעיקר בברנבאו, שם אנחנו כן פוחדים משדי העבר וטראומת העונה שעברה/יובה. זה לא רק שאנחנו קבוצת כדורגל לא טובה. ואני חושב שזה הכדורגל הכי עלוב שלנו מאז שאני אוהד (ולא אחרי שסגרנו את הבאסטה כמו ב-2009 או מחזורי הסיום עם קיירוש). גם אליפות תהיה חצי נחמה (אלא אם כן ננצח בברנבאו. ואם אפשר - מרסלו).
חכה, נראה שלא תהיה שבירת כלים אחרי משחק הגומלין. סיטי בחוץ זה דבר אחד, סיטי בבית כשאנחנו צריכים להבקיע לפחות שני שערים, זה מתכון לאסון. אני מקווה שזידאן יכין אותנו כמו שצריך למשחק הזה, למרות שבעבר אולי הייתי מעדיף התבזות (כמו שנה שעברה נגד אייאקס ובקלאסיקו כרגיל), אני לא בטוח שהפעם זה יעשה את ההשפעה שאני מייחל לה ויגרום למהפכה.
הסגל הזה זועק לדם חדש, וגם אם הדם החדש הזה לא יביא תארים באופן מיידי, לפחות נראה תהליך. כרגע אנחנו ברוורס מבחינת תוצאות ובניית הקבוצה, הלוואי והקיץ יביא איתו בשורה ואולי תבוסה באיתיאחד תחדד את זה.
פעם פלורנטינו על יכולת כזאת היה עושה בדק בית רציני, היום אפילו בלי התוצאות ועם בארסה החלשה מזה שנים אנחנו הולכים לעונה נטולת תארים. חבל.
אין משהו שמעיד על החולשה שלנו כמו ההתאמות שאנחנו עושים כל שני וחמישי. 4-3-3, יהלום, 5 קשרים, מרסלו במקום מנדי. אין הרכב ושיטה קבועה, כל משחק והמתכון שלו.
זו הביקורת הכי גדולה שלי על זידאן לצד ההתעקשות על שחקנים מסוימים. אפשר לייחס את זה לורסטיליות וסגל מגוון, אבל ככה לא מגיעים לשום מקום. אנחנו נגררים אחרי יריבות בניגוד מוחלט למה שהמועדון הזה מייצג.
אתה צודק וזו ביקורת על הקיץ. אבל בהינתן הסגל הזה, אף מאמן אחר לא יוכל להוציא יותר פה. לכן כולם משלימים עם האכזבה, כי יודעים שזה מה שהשחקנים האלו שווים. במשך 4 חודשים (!) אף שחקן התקפה חוץ מבנזמה (וגם הוא בקושי) לא כבש פה בכלל. זה נס חולני שאנחנו צמודים לצמרת בלי התקפה.
ברור לי שבלי הזכיות בצ’מפיונס היה ניקוי אורוות רציני כבר מלפני שנתיים-שלוש, והרחמנות והסלחנות של פלורנטינו וזידאן הם תוצר לוואי של ההצלחה הזאת.
זידאן בכל ראיון לפני הקיץ אמר שיהיו שינויים ושחייב לשנות והכפיש את בייל בלי בושה כדי שיעזוב. בסוף כל המצורעים נשארו וכל הזקנים חזרו להרכב כי הביזיון הקרוב נשכח וההצלחה הקצת פחות קרובה חזרה לראש.
אני מאמין שהשינוי יגיע בעונה הבאה גם אם שוב לא נשתגע. אודגור ואשרף יחזקו לנו בול שתי נקודות חולשה רציניות, ואמבפה/שחקן התקפה רציני אחר בוודאי שיגיע, ועם הזאר כשיר בעזרת האל.
נכון, ולמי יש חלק באשמה כשזה הסגל והקבוצה בנויה ככה?
למען הסר ספק, זידאן צריך להישאר כאן כל עוד הוא חפץ בכך. מבחינת אופי, הבנה של המערכת, הכנה טקטית ומנטלית למשחקים גדולים והכבוד שהשחקנים רוחשים לו, לא נמצא יותר טוב מזה בחוץ. אבל אי אפשר לתת לו קרדיט כשמצליחים ולפתור אותו מאחריות כשנכשלים.
מכאן נובע התסכול הגדול שלי. זה בדיוק הזמן לבצע את המהפכה המיוחלת. עד שיש לנו על הקווים פיגורה, קונצנזוס, אגדה, מישהו שכולם אוהבים ומעריכים. מישהו שיתנו לו זמן לבנות ולא יוציאו לו מטפחות לבנות בהפסד הראשון בברנבאו. אלה שנים אבודות. מי יתן ועוד חצי שנה נתסכל על הדיון הזה בחיוך.
אני לא דואג לשנה הבאה. כמו שנאמר, חזרה של הזארד יחד עם החתמה נוספת להתקפה (שכנראה תהיה, בין אם אמבפה או איזה סאנצ’ו) יסדרו לנו התקפה מפחידה, גם עם בנזמה.
בנוסף אשרף במקום קרבאחל זו בדיוק ההחלפה שהיינו כה זקוקים לה.
אני לא מאשים מידי את זידאן, הרבה התפקשש לו שלא באשמתו. מתי קרה לנו שהכוכב הכי גדול של הקבוצה פצוע ככה כמו הזאר? כשזה קרה עם בייל זה היה בתקופת שיא של הסגל והיה גם את רונאלדו.
לרוב הוא עשה בדיוק את מה שהיינו מצפים שיעשה, יביא מגן שמאלי טוב שישתלב לאט במקומו של מרסלו. הוא נותן הרבה דקות לצעירים בהתקפה (להוציא את יוביץ, ששם יש לי ביקורת).
מישהו פה גם כתב למה לעזאזל אנחנו לא הולכים אחורה במצב של יתרון, אם היינו הולכים אחורה וחוטפים הייתם כותבים למה הולכים שוב אחורה ומאשרים לסיטי לתקוף.
כשאני רואה אוהדים כאלו עולות לי שתי מחשבות בראש. הראשונה, הלוואי עלי לדאוג מהפסד של הקבוצה שלי - זה אומר שאין לי דאגות אמיתיות בחיים. פיננסיות ובטח בריאותיות. השניה, כמה מזל שאני לא מטומטם דיו כדי לקחת את ההפסד של הקבוצה שלי בצורה כזאת.
יותר מזה, אפילו לא הצטערתי על ההפסד אתמול. זה מה שהקבוצה הזאת שווה ועוד יצאנו בנס שזה לא נגמר בהשפלה היסטורית. אפשר להצטער שאנחנו בתהליך ועדיין אין לנו קבוצה תחרותית, אי אפשר להצטער על כך שהפסדנו.
הוא דיבר על העובדה שזה היה המשחק הראשון של הבן הקטן שלו בברנבאו. זה מה ששבר אותו בעצם, הפחד מהזיכרון הראשון.
בדרך כלל רונקרו מאוד אמוציונלי, אבל לא ככה. הבן שלו שבר אותו.
