סליחה על האוף טופיק והפרובינציאליות, אבל זה באמת מרגש:
“אראגונס היה האדם המשפיע ביותר על הקריירה שלי, אפילו יותר מגווארדיולה. הוא נתן לי מידה עצומה של ביטחון.” (צ’אבי הרננדס).
פפ גווארדיולה וחואן וייה היו דמויות שהשפיעו רבות על צ’אבי במהלך הקריירה, אבל מעליהם נמצא ללא ספק לואיס אראגונס. מאמנו של צ’אבי בנבחרת ספרד היה זה שנסך בצ’אבי את הביטחון שהוא היה צריך והיה זה שבנה סביבו את נבחרת ספרד הגדולה שזכתה איתו ביורו 2008 ולאחר מכן במונדיאל 2010 וביורו 2012 עם ויסנטה דל בוסקה. ניתן לומר די בוודאות שצ’אבי לא היה אותו צ’אבי ללא אראגונס.
ב-1 לפברואר 2014 נפטר המאמן האגדי לאחר מאבק במחלה קשה כשהוא בגיל 75. כמה שעות לאחר לכתו, עלה צ’אבי למשחק ליגה מול ולנסיה בקאמפ נואו. בארסה הפסידה 3-2 כשצ’אבי מוחלף בדקה ה-59, במה שהיה אחד המשחקים הגרועים ביותר בקריירה שלו, להגדרתו.
יום לאחר מכן, צ’אבי פרסם מכתב ארוך ומרגש ב’אל פאיס’. מכתב שלא משאיר שום ספק על כמות ההערכה וההערצה שהיה לו כלפי אראגונס ועל הקשר החזק והחם שהיה ביניהם. התרגום של המכתב לפניכם. זה ארוך, אבל שווה קריאה.
“אתה לא יפני, אתה מבין מה אני אומר.” הוא אמר לי לילה אחד. אני צופה בו, בחדר במלון, ואני יודע שאני אתגעגע אליו. הַרבֵּה. כי אהבתי את לואיס אראגונס מאוד. ועם לואיס דיברתי הרבה.
ידעתי שהוא לא בסדר, אבל אף פעם לא חשבתי שיש לו משהו כל כך רציני, שהוא הולך להיעלם כל כך מהר, כל כך מהר, ככה. “אני בסדר, אני בסדר”, הוא היה אומר לי כששאלתי אותו. דיברתי איתו מדי פעם, כי בשבילי תמיד, מהיום שפגשתי אותו, הוא היה אסמכתא מוחלטת. אני מניח שהוא המאמן שאיתו ביליתי הכי הרבה שעות בדיבור על כדורגל. הייתי עולה לחדר שלו והיינו מדברים שעות, לפעמים על סגנון “זה המפתח, צ’אבי, לדעת מה אנחנו רוצים לשחק”, תמיד על החשיבות של לקרב את החבר’ה הטובים וגם על כמה זה חשוב לא לפחד מאף אחד, מאף קבוצה, לא משנה כמה הם עוד ירוצו. “אתה ואני יודעים שהכדור רץ מהר יותר מהם. ושאנחנו משחקים איתו יותר טוב מהם”, הוא אמר לי. יש לי את הזיכרונות הכי טובים של לואיס מדבר, פגישה במסדרונות, הופעה בחדר האוכל, כי הוא תמיד השאיר לך משהו. והוא היה תמיד צודק, תמיד.
לואיס היה ישיר; הוא היה מסתכל עליך באימון, הוא היה מתקרב ואומר: “אתה עושה לי פרצוף, באת להתאמן ואני לא רואה אותך. אני לא אוהב פרצופים!” והוא היה עוזב. לואיס מעולם לא שיקר, הוא היה ישיר. “אתה לא משחק כי היית רע השבוע”, “האם אתה עייף או מה?” “היום היית פנטסטי, השבוע אתה הולך לשחק אותה”. “אתה חושב שאני מוצץ את האגודל שלי, שאני אידיוט?” זה היה לואיס, קרוב, באמת.
לפני כמה ימים נזכרתי באנקדוטה מהפעם הראשונה שהוא זימן אותי לנבחרת. הוא לא זימן אותי בפעם למשחקים הראשונים שלו בתפקיד ובספטמבר, מיד כשהגיע, הוא חיכה לי. "מה חשבת? שהבן הזונה הזקן לא מתכוון להביא אותך, אה? " ואני, מפוחד, אמרתי: “לא, לא, אף פעם לא חשבתי על משהו כזה, אדוני.” והוא, לואיס הטהור, אמר לי: "כן, כן, כן, הוא הולך לרמות אותי. תעלה ונדבר.” ודיברנו באותו יום ובעוד אלף שעות.
לואיס הוא חלק קריטי בקריירה שלי ובהיסטוריה של הלה רוחה. בלעדיו שום דבר לא היה אותו הדבר, בלתי אפשרי. הכל התחיל איתו, כי הוא הפגיש את הקטנים, אינייסטה, קאסורלה, ססק, סילבה, וייה… עם לואיס עשינו את המהפכה, שינינו את התשוקה לכדור והראינו לעולם שאפשר לנצח על ידי משחק טוב. אם לא היינו זוכים באליפות אירופה, לא היינו זוכים במונדיאל, כמובן, במובן הזה, הגעתו של דל בוסקה, פנומן נוסף, הייתה מהותית.
הם נתנו ללואיס הרבה עזרה, אבל זה הוא שהוביל את הדרך, שנתן לספרד את הסגנון שיש לה היום. בזה אנחנו תמיד מסכימים. לואיס היה זה שראה מה יש והימר על מסירות קצרות. “אני הולך לשים את החבר’ה הטובים, כי הם כל כך טובים שאנחנו הולכים לזכות ביורו.” וזכינו בזה. הוא היה חכם ואמיץ מאוד.
באופן אישי, לואיס גרם לי להרגיש חשוב כאשר ההערכה העצמית שלי הייתה ברצפה. הוא נתן לי את הפיקוד על הנבחרת כשאפילו לא היה לי את זה בבארסה. “הנה אתה אחראי”, הוא אמר לי, “ושיבקרו אותי”. החלטתי להחזיר לו את האמון בשטח. נבחרתי לשחקן הטוב ביורו בזכותו, למרות שהוא תמיד התכחש לזה. איתי היו לו פרטים בלתי נשכחים. לגרמניה הגעתי לא טוב, אבל הוא חיכה לי. הוא בא לראות אותי בברצלונה, מודאג מהברך שלי… לואיס התקשר אליי כל יומיים-שלושה…
המילה כדורגל במילון תצטרך לכלול את התמונה של לואיס לצדה. לואיס הוא כדורגל מאדם, כדורגל מעשה ידי אדם.
להתראות, אדוני. ותודה על הכל. ותדע לך: אני ואתה מעולם לא היינו יפנים.
