בזמן שאנחנו מחכים להרכב, אני בקריז כדורגל כאילו לא שיחקנו שנתיים. התצוגה העלובה מול וולבס, השמועות בתקשורת, התגובות הנרפות של השחקנים, כל אלו רק מחזקים את הצורך העז בלראות כבר כדורגל חי על המגרש ולצאת מהלופ של לקרוא שטויות באינטרנט ולראות גולים של ואן ניסטלרוי מ-2002.
ואין כמו המפעל הזה כדי לחזור לעניינים. כל שנה אומרים שזהו המפעל הרומנטי בעולם, וכל שנה מקבלים דוגמאות חדשות. נוטינגהאם פורסט מבטן הצ’מפיונשיפ בעטה את ארסנל אתמול. מחזות וסאונדים כמו של אוהדי פורסט המאושרים בגול ובשריקת הסיום - רק בגביע האנגלי. גם באצטדיון של טוטנהאם הייתה אווירה מחשמלת אתמול כשהתרנגולים נקלעו לפיגור מול קבוצה שאני לא יודע להגות את שמה. כיף כיף כיף.
ולא רק הגביע האנגלי מעודד, אלא גם המפגש עם הארכי נבל סטיבן ג’רארד שחוזר לראשונה לאולד טראפורד מאז פרש עם אפס אליפויות בכיס. הפעם כמנג’ר טרי, לאחר קדנציה מוצלחת בסקוטלנד. סליפי כבר אמר שאנחנו נשמע היטב את קבלת הפנים לכבודו באולד טראפורד ואכן כך יהיה.
מהצד שלנו, אין הרבה מה לומר. ראגניק יפתח עם ההרכב החזק ביותר, או שמא החלש פחות. אנחנו לועסים את אותן מנטרות כבר כמה עונות - אין אנרגיה, אין תנועה, אין אגרסיביות, אין רצון לנצח עד שנקלעים לפיגור. הכל נכון ושום דבר לא משתנה. אולי הפעם, הגיע הזמן.