חייב להגיד שאני קצת מבולבל מהדיון פה.
מתלוננים שמדובר בדיון שמוצה כבר בשנות ה-90, ובכל זאת עולות פה שוב ושוב טענות נאיביות שכאילו נלקחו ישירות מראשית הניינטיז מלאות התמימות והתקווה. הכיבוש משחית? חייבים לתת להם מדינה?
העולם כולו משתנה אל מול עינינו. כוחה של ארצות הברית כמעצמת-על הולך ונשחק - גם כלכלית, עם הכוחות העולים של סין, הודו, ועוד מספר שחקניות משנה אזוריות ; גם המיתוס שלה כשוטרת הטובה והמוסרית של העולם, שנעלם כלא היה ; ובעיקר - התעוזה של הכוחות השונים בעולם לפעול כראות עיניהם, בלי להתחשב בדעתה של האחות הגדולה.
אנשים מבינים שהעולם מורכב, ולא שחור-לבן. בהתאם לכך, הגיאופוליטיקה העולמית מסתדרת מחדש וחוזרת להתבסס על אינטרסים צרים ומיידיים, כפי שלמעשה הייתה משחר ההיסטוריה.
בתוך כל זה, ישראל הפכה להיות כוח אזורי (ולא רק) משמעותי ביותר, שמדבר עם מגוון שחקניות - כולל שחקניות ענק - בשפה חדשה לגמרי. נוצרות שותפיות אמת, המתבססות על אינטרסים משותפים המועילים לכל הצדדים. את אף-אחד כבר לא מעניינת הסוגיה הפלסטינית. רבאק, אפילו את ה’אחים שלהם’ זה כבר לא מעניין.
ומעבר לזה. גם בתרחישים הכי “אופטימיים” (מצד האופק המדיני המדומיין), מדובר על מדינה פלסטינית ‘מפורזת’, עם בדיקת מעברי גבול שלנו, וכפועל יוצא ככל הנראה גם בלי שדה תעופה עצמאי. גם אם זה ייקבע במפורש בהסכם - כמה זמן יעבור לדעתכם עד שידברו שוב על ‘הכיבוש של ישראל’, וה’שליטה בחיי האזרחים הפלסטינים המסכנים’? ומה יקרה כשחיל האוויר יצטרך לתקוף במדינה הפלסטינית (והוא יצטרך לתקוף שם, הרי חיילים רגליים אנחנו לא מוכנים לסכן כמובן - הילדים של כולנו), ויהרוג ילדים וזקנים חפים מפשע? מה תהיה ‘דעת הקהל העולמית’ אז?
וזה עוד בלי לדבר על סוגיות סופר-דופר רגישות ונפיצות, כמו ירושלים, עקירת מאות אלפי אזרחים ישראלים, או איפה לעזאזל מעבירים גבול בר קיימא.
לגבי הטיעון המוסרי אני לא ארחיב יותר מידיי. רק אומר שטרם שוכנעתי שיותר מוסרי לספק את המאוויים הלאומיים של עם אויב ועוין, על חשבון המאוויים של העם שלי לחיים. יש הרבה מיעוטים בעולם בלי מדינה ועם מעמדות ביניים שאינם אזרחים מן השורה, ועם הצדקות מוסריות הרבה פחות טובות משלנו למצבם. ובכל זאת - הם חיים את חייהם, מביאים ילדים לעולם ‘הנורא’ בו הם חיים, ולא תוקעים לעצמם כדור בראש בכל בוקר.
אני לא יודע מה הפתרון ‘ארוך הטווח’ למצב, אבל אני יודע מה הוא לא. ו’ארוך טווח’ במושגים כאלה הוא מאוד חמקמק. לפני 50 שנה היינו BFF עם האיראנים. לפני 30 שנה האיום הקיומי על מדינת ישראל הייתה מדינה, שהיום אפילו לא קיימת (עיראק). ב-10 שנים האחרונות שכנה אחת שלנו הספיקה להיעלם ולהיווצר בהדרגה מחדש, ושכנה אחרת הספיקה להפוך לאויבת שלנו ולחזור להיות ביחסי שכנות חמים מאי פעם. בקצרה, ‘נבואה ניתנה לשוטים’.
תנו לי עוד מניהול הסכסוך הנוכחי, עם פחות מתים בשנה מאשר מקורקינטים, רק לא ניתוחי בזק ‘מוצלחים’, שהורגים על הדרך את הפציינט. את הפתרון ‘ארוך הטווח’ נמצא כשהטווח יתקצר.
ברוך השם הפכנו סוף-סוף למדינה נורמלית שצעירים עוזבים אותה כי יקר להם לקנות עגבניה בסופר, ולא כי הם מפחדים להתפוצץ באוטובוס בדרך לשם.
ואנשים רוצים להחזיר את הגלגל אחורה. הזיה.
