שוברים שגרה: מיהו שחקן ריאל מדריד האהוב עליכם בסגל הנוכחי - ולמה?

[Raulito-7]

יום שישי קודר כמו מזג האוויר, קצת שחיקה מדיוני הלפני-אחרי משחק, הריאיונות בתקשורת ורצון להעיר את הפורום, נראה אם יהיה שיתוף פעולה: אז מי השחקן האהוב עליכם בסגל של ריאל מדריד היום?| אני גדלתי על ראול שלנצח יישאר מספר אחד והוא לא כאן מ-2010, פרש ב-2015. בשנים האחרונות עזבו שחקנים כמו כריסטיאנו רונאלדו, סרחיו ראמוס שהתאהבנו בו מהרגע הראשון, מרסלו נפרד השנה, גם קאסמירו.

עוד לפני המשחק נגד שחטאר במארקה העלו סקר אוהדים בנושא כמעט 5,500 הצביעו (לפניכם העדכון האחרון אותו בדקתי). לוקה מודריץ’ בראש עם 29% ואחריו פדה ואלוורדה עם 24%| במקום השלישי ויניסיוס ג’וניור כובש שער הניצחון בגמר ליגת האלופות - 19%. מעט אחריו עם 17% - הקפטן קארים בנזמה. טיבו קורטואה במקום החמישי עם 7% ו-4% הצביעו על אפשרות ‘אחר’ למשל טוני קרוס, דני קרבחאל, נאצ’ו וכן.

ההצבעה שלי:

האמת שהתחבטתי בשאלה הזו והיה לי לא פשוט לדרג מעבר לשלושת המקומות הראשונים:
1.פדה ואלוורדה - אני חושב שהוא שחקן שיש לו את השילוב המושלם והחולצה החדשה שלו שקניתי לכבוד העונה החדשה יושבת עליי בול - הוא שחקן מצוין שמתקדם מרגע לרגע, הקצב שלו והוורסטיליות וגם הטירוף - בחיים לא ראיתי שחקן שנותן ככה את הלב על המגרש וחוגג גולים בטירוף כזה, גם אם לא חשובים. והוא הגיע אלינו כילד, לא איזה גלאקטיקוס בטריליון יורו. הקפטן הבא…
2.לוקה מודריץ’ - עשור מדהים שלו בלבן, העונה האחרונה הייתה פנטסטית, הוא לועג לחוקי הפיזיקה. האיש שהרים את הקרן ההיא בגמר הדסימה ויש לו עוד בישולים לארסנל. כמובן שגם משחק תפקיד העניין שעוד מעט כל הטוב הזה ייגמר.
3.דני קרבחאל - הלוחם. האיש שכבר בעונת הבכורה שלו היה מדהים בשני צידי המגרש. זה שאצלו דין חטאפה כדין קלאסיקו. הפציעות הארורות לא נתנו לו מנוח לעולם, גם הייתה איזו בעיה קלה בלב או ספק רפואי כזה בתחילת 2017/18. בינתיים דני מנצח ויש לו חוזה עד 2025.
4. קארים בנזמה - העונה האחרונה עשתה את זה בגדול, זה מרגש לראות את השינוי שהוא עבר מאז עזיבתו של כריסטיאנו רונאלדו. העונה שעברה הייתה היסטורית ולא בכדי יש לי חולצה שלו.
5. טיבו קורטואה - כנראה גם כן בהשפעת 2021/22 ובעיקר הגמר נגד ליברפול. יכולת מדהימה בין הקורות, כמעט(?) כמו סאן איקר בשיאו. וכולם זוכרים עד כמה ההתחלה הייתה קשה. גם בימים המחורבנים אגב ראיתי אצלו פוטנציאל אמיתי למנהיג.

את שאר השחקנים היה לי קשה לדרג. אני אבחר בנאצ’ו במקום השישי - מדרידיסטה, האיש שתמיד שם כשצריך אותו, צפו בבקשה בחגיגות שלו נגד מנצ’סטר סיטי| במקום השביעי רודריגו - לא אשכח לעד את הצמד שלו באותו חצי גמר, זה לכל החיים מבחינתי. “כשהרגשתי לבד איך זרקת סימן - אני יודע, מישהו איתי כאן, מישהו איתי כאן”. השקט שלו בפעולות, חוכמת המשחק, הקלאץ’| במקום השמיני אני אלך על ויניסיוס ג’וניור - כי הוא הסיבה לראות את הכדורגל שלנו בגדול, כמה השמצות הוא ספג, וכן השער החשוב בגמר| במקום התשיעי אני אלך על אדן הזאר, זוכר לו בעיקר חסד נעורים וקצת מרחם עליו, על שחקן הרכש הכושל בהיסטוריה שלנו, כמה רציתי שזה יהיה אחרת| במקום העשירי, לא נעים לי להשאיר אחד מהם בחוץ - מרקו אסנסיו, על הבומבות האלה ב-2017 כשהיה כיף (סופרקופה), הבעיטה הנקיה, וגם טוני, בגלל הפז"ם, החוכמה, הקרח בוורידים וגם הנטייה שלו תמיד קודם כל לסדר את השיער ורק אז לרדת לגליץ’\לשמור שחקן\להרים קרן.

בואו נערבב קצת, דירוג העשירייה שלי מאז ומעולם.

1.ראול - “ראול הוא ריאל מדריד וריאל מדריד היא ראול”. המשפט הכי נכון שנאמר בכדורגל. האיש הכי מזוהה עם ריאל מדריד. גאה שגדלתי עליו
2.כריסטיאנו רונאלדו - האיש שעזר לי להתגבר על עזיבת גיבור הילדות שלי, כל הגולים. יחד איתו הרגשתי שאנחנו בלתי מנוצחים.
3.סרחיו ראמוס - הגיע כילד ועזב כקפטן היסטורי, הקפטן של הצ’מפיונס, אדון הדסימה, כל מילה מיותרת.
4.איקר קסיאס - ‘האיש שעצר הכל חוץ מאת הדמעות’, כתבתי עליו עם פרישתו. לה אוקטבה, לה נובנה, אליפות קאפלו, דסימה.
5.לואיס פיגו - הגלאקטיקו הראשון, האיש שעשה את המעשה הלא ייעשה ועבר מברצלונה. סגנון המשחק, הדריבלים, הבישולים, הפריצות בקו.
6.זינדין זידאן - גאון כדורגל, אלוהי המשחק היפה, לה נובנה והוולה, כמה קלאסה הייתה לו, אין שחקנים כאלה. וכמובן פרק ב’ המוצלח…
7.רוברטו קרלוס - איזה מגן מיוחד הוא היה. המהירות הפנומנלית, הבעיטות החופשיות, המנהיגות, הצחוק, הקסם. והוא היה גם טוב בהגנה.
8.מרסלו - היורש האולטימטיבי, תחשבו ש-25 שנה היה לנו שקט מדהים בצד שמאל. קוסם עם הכדור, שחקן מרגש ללא ספק, דמעות כשעזב.
9.רונאלדו-פנומנו - הוא היה כל כך גדול ועדיין התחושה הייתה שהוא פספוס, אבל כמה רגעים השאיר לנו. “אל תדאג פרסי, אני אבקיע צמד בשבת והקהל יאהב אותי”.
10.פרננדו היירו - גדלתי על הסיפורים שעל פיו יישק דבר, “הקפטן של הקפטנים” כפי שכינה אותו חברו הטוב ראול. איתו אסור היה להתעסק.

[Raul777]

לפני כמה שנים המשימה הזאת הייתה הרבה יותר קשה עבורי, אך היום אני מרגיש שהחיבור שלי לשחקנים הוא שונה ממה שהיה בעבר. אני עדיין חי את הקבוצה כל יום ולא מפספס משחק אבל משהו בסוג האהבה לשחקנים השתנה, אולי כי אני פתאום יותר בוגר בעצמי מהרבה מהשחקנים. האהבה הטהורה הזאת של ילדות לראול/קסיאס/ראמוס כבר לא קיימת, אין על אהבת נעורים.

באופן כללי אני מאוד מעריך את הסגל הנוכחי וחושב שמבחינת תמהיל אנושי, כישרון ואופי הוא בין הטובים שהיו לנו.

אז לדירוג-

1. לוקה מודריץ׳. טונות של קלאס ונשמה ענקית. באופן מוזר עד השנתיים שלוש האחרונות היה ממש אנדרייטד לדעתי. קשר על מהטובים שידע המשחק, מדרידסטה אמיתי וגם אחלה מענטש.
2. דני בוי. אחרי שנים שחונות במיוחד בעמדה עם סלגאדו וארבלואה פתאום צץ הילדון הזה. לא אשכח שצפיתי במשחק הכנה לעונה אחרי שחזר מהשאלה ותוך 2-3 נגיעות בכדור שלו הבנתי שאנחנו מסודרים לעשור. מגן ימני משובח ובשיאו ידע לתת גם תרומה התקפית לא מבוטלת, תוסיפו לב, תשוקה ולחימה אינסופית ותקבלו אגדה בלבן.
3. פדריקו. העונה הוא סוף סוף מבצע את הקפיצת מדרגה שלו לוורלד קלאס על אמת. יש לו הכול בארסנל שלו כדי להוביל את הקישור שלנו וגם את המועדון מבחינה ערכית בעשור הקרוב. הוא איש של מועדון והוא מגלם את כל מה שאתה רוצה בשחקן ריאל מדריד, זכינו.

אני מאוד מחבב גם את רודריגו ויש מצב שהתקרה שלו הכי גבוהה בסגל הנוכחי. יש לו שקט מול השער ובאופן כללי במשחק שלו. מבחינת סט יכולות הוא השחקן הכי שלם בסגל לדעתי, מהירות, דריבל, טכניקה, אתלטיות, מסירה, תנועה ללא כדור והבנת משחק, סיומת מעולה, משחק ראש, ממש יש לו את הכול.

[whykds]

היית צריך להוסיף ‘ולמה בחרתם במודריץ׳’ בכותרת של השרשור

[Mikelike]

כבר הרבה זמן אני מרגיש שבוער בי קצת לכתוב על מודריץ׳, נראה לי זה הת׳רד המתאים. אני לא כותב את זה כדי לפתוח דיון, סתם להביע את ההערכה שלי.

אני כותב כי מרגיש לי שזה הריקוד האחרון שלו. מצבת הקשרים עולה על גדותיה והפעם אני באמת מתקשה לראות אותו נשאר לעונה הבאה.

נתחיל ככה, כמו הרוב פה אני מניח, גם אני התאהבתי בראול. האהבה הראשונה שבאמת משכה אותי לריאל. אחריו גיליתי גם את סאן איקר והגיעו גם ראמוס ופפה ועוד שחקנים שאהבתי יותר(אלונסו כדוגמא) ואהבתי פחות(גאגו כדוגמא).

אני חושב שאני כבר יכול לומר שמודריץ׳ השחקן האהוב עליי ביותר. כן כן, גם יותר מראול. חתיכת אימרה, מודריץ׳ הוא אהבה בוגרת בעוד שראול הוא האהבה הראשונה, לא מובן מאליו בכלל. אז להלן הפירוט:

כפרפרזה על המשפט שנאמר על ראול אני מעדכן. “מודריץ׳ הוא ריאל מדריד, וריאל מדריד היא מודריץ׳”

בתפיסה שלי, ריאל מדריד בדנא היא ווינריות, הישגיות, מותג, ואלגנטיות לצד מלחמה לא מתפשרת.(אפשר להוסיף גם יהירות אולי)
ובכן, מודריץ׳ בדיוק כמו ראול, הוא הכל. הוא ווינר, הטיפול שלו בכדור הוא אלגנטי ברמה יוצאת דופן, אם צריך הוא יהרוג את הסבתא שלו כדי לנצח והוא תמיד יהיה מוכן לקרב. עם השנים נבנה לו גם “מותג” משל עצמו, בדיוק כמו ראול(חלק יותר וחלק פחות) אבל מה השוני? מודריץ׳ הוא לא נער פוסטר, אם הוא היה ספרדי אני בטוח שהיה קונצנזוס סביבו שהוא אולי גדול שחקני ריאל. הוא ממדינה לא מעניינת, יש לוק של פוליטיקאית ישראלית כושלת. אבל הוא פשוט מדהים.

מודריץ׳ היה צריך לעבוד קשה עבור כל גרם הערכה שהוא מקבל, בין אם זה כילד במלחמה הבלטית, עד להרבה מעברים בין קבוצות(מישהו זוכר שהוא היה מועמד למכבי?). הוא הגיע לריאל ומהר מאוד הוכתר כרכש כושל. סיטואציה קשה, רבים השחקנים שפשוט נכשלו אחרי תיוג כזה(הזארד, יוביץ׳, נורי שאהין אפילו ועוד רבים) מה עשה מודריץ׳? הוא פשוט עבד קשה והרוויח את מקומו.

לפני שנים תמיד בשיחות עם חברים אוהדי ברצלונה הייתי אומר שמודריץ׳ הוא השחקן שהכי מזכיר את מסי בעולם כשהוא עם הכדור. לא באותה רמה, אבל אותו סגנון. בין אם זה בדריבל מדהים וחסר מאמץ או במסירות חותכות בלתי רגילות. לא מן הנמנע שבתנאים זהים(לגדול בלה מאסיה נגיד) מעמדו ההיסטורי של מודריץ׳ היה אפילו גבוה יותר(אבל זה דיון אחר ולא מעניין). מודריץ׳ הוא מעבר ללונג׳ביטי של קריירה(אשכרה קטן מאינייסטה בשנה וקצת). גם אם היה פורש שנה שעברה עדיין הייתי מחשיב אותו אולי כקשר הטוב ביותר שראיתי. הוא פשוט המדרידיסמו המושלם.

אני לא אשקר בעונת 2019/2020 הייתי בטוח שהוא גמור, ואלורדה הוריד אותו לספסל. השמצתי אותו קצת ואז הוא חזר ובענק. בגמר לפני שנה מול ליברפול, במהלך אחד הוא אירגן את שער הניצחון. שבר את קו הלחץ בכזו קלילות אופיינית, מדהים. אז אני לא אעשה את הטעות הזו גם עכשיו, אני לא אגיד שהוא גמור כי הוא כבר הוכיח שהוא יימצא דרך לתרום.

אני מקווה שהוא יפרוש בריאל, פשוט כי מגיע לו. כן, יותר מגיע לו מראול ומאיקר ומראמוס ויותר מכולם. כי מודריץ׳ מעולם לא עשה פוזות, לא הסתכסך עם מאמנים, לא דרש שכר מוגזם, לא בכה לתקשורת כשהוא סופסל. הוא בא למגרש לעשות את המקסימום והגן על הסמל, בדיוק לפי הדנא שהמועדון הזה מייצג. קלאס באפס מאמץ לצד ווינריות לא מתפשרת.

וכל העשור האחרון, כשמודריץ׳ במיטבו אי אפשר לנצח את ריאל, יא אללה שלך לוקה, אני מאוהב.

[Raulito-7]

וואלה אני מסתכל על דיון בהתחלה ואומר ‘איזה גבר מי שפתח אותו’ ואז ראיתי שזה אני, סיפור אמיתי. שתי נקודות:

• לעובדה שמדובר “בריקוד האחרון” אכן יש משמעות, אני חושב שהתחלתי להסתכל ככה על סרחיו ראמוס ב-2020/21 לפני הפציעות הארורות. “תהנו מזה כי לא נשאר עוד הרבה”, כתבתי. אתה מתחיל להעריך יותר - בקשר למה שכתבת על לוקה מודריץ’.
• מעניין אם זה ‘לגיטימי’ שהרשימה מתעדכנת מפעם לפעם, לבטח בסגל הנוכחי. ראול תמיד היה ותמיד יהיה מספר 1 אצלי, כריסטיאנו רונאלדו וסרחיו ראמוס עברו נניח את לואיס פיגו שהיה השני, וגם איקר קסיאס. בכל מקרה, בסגל הנוכחי השחקן האהוב עליי הוא נאצ’ו - זה פשוט הכל. היכולת, הנאמנות, סיפור האנדרדוג וכן הלאה, היותו קפטן - ואני גאה שיש לי חולצה שלו. וגם ויניסיוס ג’וניור ‘קפץ’ גבוה. בשלב מסוים באמצע העונה שעברה הבנתי כמה יש על הכתפיים שלו, כולל הגזענות וכדומה וגם על המגרש עצמו שהוא צריך להחזיק את ההתקפה כמעט לבד.