יש משהו אחד שמדהים אותי במיוחד אצל בלינגהאם, ובעיקר ממלא אותי בתקווה ובאופטימיות לגבי העתיד.
אצל מרבית המטאורים ההתקפיים הצעירים שהיו לנו בעבר - חסה, אסנסיו של השנתיים הראשונות, גם רודריגו במידה מסויימת, וגם פאטי של הצד השני - אצל כל אלה, היה קצת קשה לשים את האצבע על מה הופך אותם לכל-כך טובים ומיוחדים. לאחד אולי הייתה בעיטה חזקה ומדויקת, לשני זריזות מסויימת, לשלישי מיקום טוב. אבל בסופו של יום, הדבר שייחד אותם יותר מכל דבר אחר, היה אותה תכונה חמקמקה - ה’קילר אינסטינקט’. ובדיוק כפי שהתכונה הזו אמורפית וקשה להגדרה, ככה קל לאבד אותה. ואכן, בזה אחר זה השחקנים המוכשרים הללו איבדו את התכונה הזאת - אם היה זה עקב פציעה שלא ממש חזרו ממנה (רובם), ואם זה רודריגו שמוצא אותנ במשחק אחד, רק כדי לאבד אותה אחרי זה במשך 3-4 משחקים.
אצל בלינגהאם, לעומת זאת, התכונה הזאת אכן קיימת. ביג טיים. אבל מעבר לתכונה הזאת, ומעבר למנהיגות ולמנטליות יוצאות הדופן שלו - ברמה חריגה עבור כל שחקן כדורגל, קל וחומר שחקן זר בן 20 - מעבר לכל אלה, נורא נורא ברור מה עוד יש לו. אני יכול בקלות לפרוט את הרשימה הארוכה של התכונות הנדירות בהן הוא מצטיין, ושהופכות אותו לכדורגלן שלם כל-כך.
ומכיוון שכך, מכיוון שהבסיס עליו בנויה היכולת אותה הוא מציג בעקביות, יציב כל-כך - הרבה יותר קל לי להיות אופטימי מאוד לגבי העתיד שלו במשחק.
