מקווה שזה סבבה שפתחתי תרד חדש, מרגיש לי שיש אווירה טובה של סיפורים ודיונים שהם לא רק דיונים על המשחקים והקבוצות עצמן.
מטרת התרד’?
ספרו על חוויות הכדורגל שלכם (או ספורט אחר), מהמגרש השכונתי ששיחקתם, עד לביקור של חבר במשחק ליגה ג’ ועד לביקור באצטקה במקסיקו סיטי.
ממשחק שראיתם בבר מלא אוהדי ארסנל בלונדון ועד הטלוויזיה שמצאתם בחדר של נפאלי קטן בזמן טרק בטיול הגדול במזרח.
משישי כדורסל באולם בקצרין ועד המדיסון סקוור גארדן
מללכת לראות את נבחרצ ישראל בטניס ועד להצליח לתפוס כרטיס לפדרר בווימבלדון.
סיפורים ותמונות יתקבלו בברכה…צאו לדרך
הזוכה בסיפור המוצלח ביותר יזכה ב-10 נקודות ויעלה מעל אלמריה בטבלה
היו לי כמה סיפורים מדרום אמריקה בה ראיתי את הקריסה של בארסה בעונה האחרונה של פפ בקבוצה ואיך כל ההפסדים הכואבים לריאל וצ’לסי ליוו את כל השהות שלי בפרו.
כשהייתי בטקסס בעגלות הלכתי לבאפלו ויילד ווינגס לראות עם כמה מקסיקנים את הגמר של בארסה יונייטד ב 2011 והצביטה הקטנה הזאת שזה פשוט הרגיש כמו המשחק עם הכי מעט אווירה שהייתי בו ביחס לרמה של המשחק והמעמד שלו.
יש כמובן את חוויית הקלאסיקו בעונת האליפות הראשונה עם וואלוורדה עליה חפרתי פה:
הייתי בגמר הדסימה עם ריאל מדריד וכמובן שיש קשר לזה שאני עדיין רווק - אבל מאז אותו ערב ב-2014 לא היה אף רגע בחיים שלי שהתקרב לתחושה שלי באותו היום\שבוע\חודש. חזרתי לארץ והרגשתי שאני חצי מרחף…אבל זה נראה “האובייס” ושמעתם על הסיפור הזה המון פעמים, אני גם בכל שנה מאז חוגג יום הולדת שני ב-24 במאי ולא רק ב-12.12, כותב על זה מחדש ומעלה פוסט. אבחר בסיפור אחר…
אני התחלתי לשחק כדורגל בכיתה ב’. אותו חבר בשם בן אל אלוני מבית ספר תל נורדאו שבא עם חולצה של ראול לבית ספר ובזכותו אני אוהב כדורגל - הוא גם זה שלימד אותי לשחק. הוא היה בקבוצה - בבית"ר שמשון מגיל צעיר יחסית, לא הצליח כי היה לא רציני. בכל מקרה יום אחד הוא לקח אותי לשחק, אני והוא נגד איזה שישה-שבעה ילדים נגד ילדים בכיתה א’. הוא היה רץ-רץ-רץ ומנסה להבקיע ואני הייתי קצת שוער וקצת בהגנה…
תמיד הייתי מאוד אחראי והיה יותר סקסי בעיניי להציל גול מאשר לכבוש. הייתי אחלה בלם, אבל לא איזה סרחיו ראמוס עם טכניקה ושערים אלא יותר בלם אפור. בכל מקרה, טורניר בית ספר בכיתה ו’, השנה האחרונה שלנו. עשו ‘בחירות’ להרכב, כל אחד בחר שלושה. לא הייתי בהרכב. גם לא הייתי מאלה שעושים רעש. במשחק הראשון שיחקנו נגד כיתה ו’1 המקבילה - אנחנו ו’2. ניצחנו אותם על הקשקש ולא שיחקתי דקה. במשחק השני פגשנו את כיתות ד’ הקטנים - שיחקתי את כל המשחק וניצחנו 1:6, היה קל.
אציין שהייתי בחוג כדורגל השכונתי ואני מתחרט שעד לכיתה ז’ - הפועל רמת גן - לא ניסיתי ללכת לבית ספר לכדורגל, הייתה לי את היכולת לעבוד קשה, לשמור על תזונה, לוותר על יציאות עם חברים. בכל מקרה בחוג כדורגל תמיד תירגלנו פנדלים, אני ידעתי את “השיטה” - מי שהיה מבקש לבעוט - המאמן לא היה בוחר בו - אותו מאמן שאגב היום אני העוזר שלו בבית הספר בו גדלתי. תמיד הייתי בשקט והוא היה בוחר בי. היו לי פנדלים גבוהים כאלה כמו שמעון גרשון, רוב הזמן הילדים היו נמוכים. בכל מקרה לפני הטורניר הייתי בתקופה לא טובה עם הפנדלים…
הגענו לגמר נגד כיתה ה’2 שהם המוכשרים של בית הספר, היו כמה שחקני קטרגל מדהימים. ככה, המשחק נגמר ב-2:2. חבר טוב קילל את השופטת על החלטה, היא הוציאה אותו, הוא התנצל ובכל זאת לא החזירה אותו והיא קילל אותה - בת זונה! עוד פעם, והורחק לתמיד. ילד בשם דיוויד עם סיפור חיים מורכב ואחלה שחקן עם דריבל כמו ניימאר - אמא שלו באה לקחת אותו באמצע הגמר משום שפישל בלימודים ולא התנהג יפה. בקיצור המשחק הגיע לפנדלים כשחבר שלי אלעד גפן עולה מהספסל משווה למרות שאותו בן-אל קילל אותו על כך שהתעקש לשחק.
היינו כבר בדרך החוצה, וחבר בשם איגור בעט שפיץ לחיבור - איזה מרגש. כבר היה סיבוב שלם של בועטים והתחילו לבעוט כאלה שלא בעטו. פסקל, מישהו שלמד בכיתה ה’ והתערבתי איתו על עשרה שקלים לפני הטורניר - שננצח - בעט ופספס. החבר’ה אמרו לי ‘יאללה רומנו - זה שלך’. הלכתי לכדור ככה בחשש אבל בעטתי בחצי גובה לפינה, השוער רק נגע. זהו, זכינו בגביע האלופות בפרידה מבית הספר. אני זוכר שהכיתה הייתה צריכה לבוא בכחול והגעתי עם חולצה של רונאלדו מאינטר שבן דוד שלי הביא לי, חולצה מזויפת מהמרגשות של פעם. בקיצור אחרי המשחק כולנו בכינו מאושר כמו ילדים מפגרים והבנות לא הבינו למה - “הרי ניצחתם, למה אתם בוכים?”.
את חווית הכדורגל האישי שלי התחלתי כמובן מהמגרש אספלט בקיבוץ כל יום אחרי בית ספר, סקורר לא הייתי אבל גיליתי את יכולתי למרות המשקפיים בעיניים (ואולי בגלל זה) להיות שוער לא רע בכלל ואהבתי את זה ממש.
לקחתי את התפקיד ממש ברצינות (וגם את העדשות) והצטרפתי לטורניר האיזור לילדים ונוער, חקרתי את עולם השוערות הערצתי אותם, צפיתי במשחקים שלמים ואימונים של שוערים, היחודיות של תפקיד שרק אתה עושה והוא רק שלך קסם לי והיינו לא רעים באיזור המצומצם שלנו בגליל והגולן.
הפציעה בברך בגיל 15 או 16 לא זוכר כבר די חיסלה את הרצון לקחת את זה מעבר לעניין האיזורי וזה בסדר כנראה שאף פעם לא באמת הייתי מגיע רחוק אבל היי ריסקתי את הברך רגע מלהיות כוכב על זה תמיד תירוץ טוב לספר.
אחר כך צבא וטיול ודברים אחרים בחיים אבל הכדורגל האיזורי המשיך והטורניר האיזורי חייב אותי לחזור הפעם בגרסא של טורניר הקיץ לבוגרים, הקיבוץ והחולצה הסגולה (פיורנטינה של איזור הכנרת) היו מושא לגאווה והצלחנו לזכות 3 פעמים ועוד להגיע פעמיים לגמר ב-8 הטורנירים שזכיתי לשחק לפני שעזבתי דרומה לקיבוץ אחר, בערבה.
פה ביהל (יש מקום כזה נשבע לכם) אני גר כבר 4 שנים אבל תכלס הכדורגל הלך לאיבוד יחד עם החיים המשפחה העבודה וחוסר הזמן והגיל ולא שיחקתי בכלל.
לפני 3 חודשים חבר הרים את הכפפה תרתי משמע והקים קבוצת וואטאפ של כדורגל בשישי לגילאי 30+ כדי לחלץ רגליים ולנסות לתפוס שרירים בצורה גיריאטרית ביחד
מפה לשם אנחנו משחקים כל שישי שעתיים, בהתחלה רציתי למות ועכשיו אני מת מזה ש-4 שנים לא שיחקתי
חודש הבא הטורניר האיזורי השנתי חוזר ולראשונה מזה 5 שנים שלא היה ביהל יצוג גברי בטורניר האיזורי אנחנו נהיה שם, אומנם רק בקטגוריה של 35+ כרגע אבל אעדכן אתכם איך היה…לא בטוח שנניף גביע או אפילו ננצח משחק אחד אבל יאללה טורניר כדורגל איזורי אתה ממש בליבי.