נחשפתי כרגע לפוסט של שרון דוידוביץ’ בפייסבוק שכתב קצת על הפרישה של קאקא. המשפט שכתב “הצעירים לא יאמינו לכם, אפילו יבקשו הוכחות מצולמות, אבל הכדורגל היה כאן עוד לפני מסי ורונאלדו. באמת.” הצית בי משהו.
למרות היותי נמנה בין ה’‘צעירים’’ כי את מרבית שנותיי בתור אוהד מן המניין (עד כמה שאפשר לקרוא לחבר’ה כמונו מהמניין) ביליתי בצפייה ברונאלדו ומסי, אבל למען האמת התחלתי קצת לפני, כשהם היו בסביבה, אבל לא כמו היום. אהבתי את הכדורגל שהיה. תקראו לזה פרץ נוסטלגיה או כל דבר אחר, אבל אהבתי.
שחקני על מפוזרים ברחבי היבשת, בין אם זה בפרמיירליג בשנותיה הדומננטיות, בסרייה א’ עם מילאן הגדולה, אי שם בתחילת העשור הקודם עם יובה של דל פיירו ונדבד, ואיך אפשר לסיים בלי להגיד בלה ליגה עם הגלאקטיקוס ולאחר מכן רונאלדיניו הגדול. היה כדורגל בכמויות, לדעתי הרומנטיקה הייתה הרבה יותר גדולה מהיום. לא יכלת לדעת בוודאות מי יהיה זוכה כדור הזהב מבין שני שחקנים כל שנה, לא יכלת לדעת מי הדומיננטיות הברורות לזכות בצ’פיונס, הייתה סוג של חוסר ודאות נעימה כזו.
אז כאמור, סוף עידן היום כשקאקא תולה את נעליו בגיל 35. 95 שערים ב6 עונות במילאן. הגול הבלתי נשכח בחצי הגמר מול היונייטד והמעבר לריאל שהאפיל קצת על הקריירה האדירה של השחקן הזה. הבן אנוש האחרון שזכה בכדור הזהב, נקרא לו ככה.
הסוף של שני החייזרים האלו מתקרב. רונאלדו נכנס תכף לשנה ה-33 בחייו ומסי ל-31, כמובן שהם עדיין שולטים וסופר דומיננטיים, אבל הסוף קרב. עם כל הכאב והצער שבדבר משני צידי המתרס, יש בי סוג של שמחה כלשהי. בא לי שהכדורגל יחזור להיות יותר מרתק, בא לי כל שנה קרב מחדש על כדור הזהב, בא לי את הריגוש הזה שוב.
השנה אנחנו רואים את הניצנים שמבצבצים להם באנגליה אצל הסיטי של פפ ואת ההתחמשות של פ.ס.ז’ ואני שואל ותוהה לעצמי, האם זהו תחילתו של עידן חדש? הסוף קרב לבוא? אני קצת מתרגש למען האמת, שוב, עם כל הצער והכאב שבדבר.
הרגשתי חייב לכתוב את זה, ואין מקום מתאים יותר מבחינתי מאשר הבמה הזו. יותר מכך, הייתי רוצה לשמוע את דעתכם בנושא, מה אתם חושבים… מתרגשים כמוני? רוצים שהסוף יגיע? או שמתפללים שהזמן יעצור ונמשיך לראות את מסי ורונאלדו מככבים על הדשא בלה ליגה?