אני מכיר את קוקורייה מאוד טוב, גם בתקופות בחטאפה ובאייבר כשהוא עוד היה שייך לבארסה. כבר אז ידעתי שברצלונה פספסה בענק. גם בחטאפה ובאייבר הוא הראה יכולות התקפיות מרשימות, אנרג’ייזר שלא מתעייף, גם כשהקבוצה התגוננה וגם כשהיא תקפה.
אני זוכר אותו מבשל נגד ריאל מדריד בניצחון של אייבר 3-0, אני זוכר אותו מייצר התקפות ואפילו כובש מבעיטות מרחוק במדי חטאפה.
בקיצור, תהיו קצת יותר אופטימיים.
רכש דבק די מושלם. שחקן שהוא 7-8 בהכל וכנראה המגן הכי טוב בעולם שאשכרה יכול לעזור לויניסיוס, בין אם כבלם שלישי שמחפה עליו או כמגן שנכנס לאמצע ועוזר בהנעת הכדור כדי לשחרר את הקשרים להצטרף מקו שני.
אחת הבעיות הקשות מאז 23-24 הייתה שלא היה לנו משחק אגפים כמעט ככה שהיינו צריכים לפצח כל יריבה בונקרסטית מהמרכז. דאמפריז יעזור מאוד בימין ובתקווה קוקרייה יאפשר לויניסיוס לעשות את הסוויץ׳ בחזרה ללווינגר מחלוץ צד.
המארקה בכותרת מרגשת לקראת גמר המונדיאל: “מארק קוקורייה רוצה להסתער על אולימפוס האלופים” - רק 11 שחקנים בעבר זכו במונדיאל כשחקני ריאל מדריד, האחרון שבהם היה רפאל ואראן בגמר 2018 כשצרפת ניצחה 2:4 את קרואטיה.
ובכן, במשך כמעט חצי מאה, הרשימה הייתה ריקה. מ-1930 עד 1970, שתים עשרה ‘מהדורות’ של מונדיאל, אף אלוף עולם לא לבש לבן בזמן הכתרתו.
היו שמות שהתקרבו. חוליו סזאר בריטוס היה חלק מנבחרת אורוגוואי שהשתיקה את המראקנה ב-1950, אך הוא שיחק אז בפניארול; הוא הגיע לסנטיאגו ברנבאו שלוש שנים לאחר מכן. דידי, המוח המוביל של ברזיל, היה אלוף ב-1958 וחזר על כך ב-1962, ועונתו היחידה בלבן הייתה 1959/60 , בדיוק הפער בין שני התארים הללו. אלוף לפני שהגיע ואחרי שעזב, אבל מעולם לא לבן כשהיה אלוף.
נצר החלוץ - הראשון ששבר את הקללה היה גינטר נצר, בשנת 1974. הגרמני חתם בשנה הקודמת מבורוסיה מנשנגלדבאך וזכה בתואר במונדיאל הביתי במדי מערב גרמניה, למרות שהטורניר שלו היה כמעט ‘סודי’. הוא שיחק רק משחק אחד, כמחליף, בצילו של פרנץ בקנבאואר. מעניין לציין, שבאותו יום היה שחקן עתידי נוסף של ריאל מדריד על המגרש וחגג: פול ברייטנר, שכבש פנדל בגמר נגד הולנד. אבל ברייטנר היה בבאיירן מינכן וחתם בריאל מדריד רק שבועות לאחר מכן. נצר, שכמעט ולא שיחק, הוא החלוץ בעניין.
זה לקח 12 שנים ל’שער’ השני, הפעם תרתי משמע. הוא הגיע עם מבטא ארגנטינאי. חורחה ולדאנו היה אלוף במקסיקו 86’ עם דייגו מראדונה, ותרומתו הייתה רחוקה מלהיות חסרת משמעות: ארבעה שערים, כולל אחד בגמר נגד גרמניה. 12 שנים נוספות לאחר מכן הגיע השלישי, כריסטיאן קארמבו, ששיחק ארבעה משחקים עבור הנבחרת הצרפתית שזכתה בגביע העולם בבית. את גמר 1998 הכריע זינדין זידאן עם שני נגיחות, אך הצרפתי היה אז שחקן יובנטוס ; הוא לא הגיע לברנבאו עד קיץ 2001. גם רונאלדו-פנומנו שזכה במונדיאל ב-2002 לא שיחק עדיין בקבוצה אלא חתם רק אחרי הטורניר ובסוף הקיץ.
אבל, רוברטו קרלוס הפך לחבר הרביעי של המועדון. הוא היה בריאל מדריד למעלה מחמש שנים כבר ב-2002, שיחק בכל שבעת משחקי הזכייה החמישית של ברזיל בגביע העולם, ואף כבש שער בבעיטה חופשית נהדרת נגד סין.
הקציר הנדיב ביותר הגיע ב-2010, והוא היה היסטורי. חמישה שחקני ריאל מדריד זכו במונדיאל בו זמנית, כולם חלק מנבחרת ספרד: איקר קסיאס כקפטן וגיבור ההצלה נגד אריאן רובן, סרחיו ראמוס כעמוד השדרה, צ’אבי אלונסו כמאסטרו הקישור, אלבארו ארבלואה כמגן, וראול אלביול, שהחמיץ את דרום אפריקה עקב פציעה בטרם עת ועדיין זכה במדליה בעונתו הראשונה במועדון. באותו יום, מועדון הארבעה הפך למועדון התשעה.
סמי קדירה, כיום עוזרו של מוריניו, היה שחקן ריאל מדריד היחיד בנבחרת שזכתה באליפות העולם עם נבחרת גרמניה בטורניר בברזיל 2014, משום שטוני קרוס חתם באותו קיץ - אחרי הזכייה - ומסוט אוזיל כבר עזב לארסנל ב-2013. רפאל וראן, הבלם הפותח של צרפת, היה שחקן ריאל מדריד האחד עשר והאחרון שייצג את ספרד במונדיאל 2018 ברוסיה. לא היו כאלה בקטאר 2022, שכן אף שחקן ריאל מדריד לא חגג ניצחון בגביע העולם עם ארגנטינה. בצורת של שמונה שנים.
"זו הסיבה שלמשחק היום יש טעם מיוחד. ספרד מגיעה לגמר ללא הפסד, עם שישה ניצחונות ותיקו אחד, שלושה עשר שערי זכות ורק אחד נגד. ההגנה הטובה ביותר בטורניר. ועל האגף השמאלי הבלתי חדיר הזה נמצא שם שעד לפני מספר שבועות היה שייך לצ’לסי וחתם הקיץ בריאל מדריד עד 2032. אם זה ילך כשורה, הוא ייכנס למועדון העילית של אחד עשר השחקנים דרך הדלת הכי יוצאת דופן מכולן: זו של מישהו שמוכתר כאלוף עולם מבלי ששיחק דקה רשמית אחת בחולצה לבנה.
וגם: 22 שערים במונדיאל 2026 - שיא היסטורי. עם הצמד של קיליאן אמבפה שהעלה את מאזנו לעשרה שערים בטורניר, והשער של ג’וד בלינגהאם המחליף שהגיע לשבעה ב-4:6 המשוגע של אנגליה על צרפת במשחק על המקום השלישי - ריאל מדריד שיפרה עוד יותר את השיא שלה בטורניר: 22 שערים של שחקניה במונדיאל. שיא כל הזמנים. השיא הקודם היה שייך לפריז סן ז’רמן בין היתר במונדיאל הקודם עם 18 שערים של שחקניה במונדיאל 2022, כמו הכמות שכבשו שחקני באיירן מינכן במונדיאל 2014 וכן של הקבוצה ההונגרית בודפשט הונבד ב-1954.
ואלה שמות:
1.קיליאן אמבפה - 10 שערים
2.ג’וד בלינגהאם - 7 שערים
3.ויניסיוס ג’וניור - 4 שערים
4.ארדה גולר - שער אחד
אנדריק שיחק 114 דקות שזה לא הרבה אבל היה יכול לכבוש למשל נגד נורבגיה. ברנרדו סילבה שיחק 309 דקות ולא היה במיטבו. לפדה ואלוורדה היה טורניר גרוע מאוד שהסתיים אחרי שלושה משחקים בסה"כ עם הדחה בשלב הבתים..
מונדיאל 2026 הסתיים לו בשעה טובה עם זוכה מצד ריאל מדריד, ששלחה 13 נציגים לטורניר, והייתה הקבוצה ששחקניה הבקיעו הכי הרבה שערים: 22. כעת זה הזמן לדרג את חמשת השחקנים המצטיינים בטורניר.
1.ג’וד בלינגהאם - אנגליה - ציון 8.5
2.קיליאן אמבפה - צרפת - ציון 8
3.מארק קוקורייה - ספרד - ציון 8
4.ויניסיוס ג’וניור - ברזיל - ציון 7
5. ברהים דיאס - מרוקו - ציון 6.5
בחרתי בבלינגהאם כשחקן הטוב ביותר מהצד שלנו, לדעתי מתמודד ראוי על תואר ה-MVP אם אנגליה לא הייתה עושה במכנסיים נגד ארגנטינה - כי המאמן שלו הרס לו. ג’וד הציג טורניר מחשמל, עשה גם הגנה וגם התקפה, הלב הפועם של הנבחרת, ושבעה שערים עבור קשר זה מדהים. ניימאר לא הבקיע שבעה שערים בטורניר אחד לדוגמא.
מבחינתי בלינגהאם בהחלט מאפיל על אמבפה, מהשחקנים הגדולים ביותר יש את הציפיות הגדולות ביותר. הוא היה חלש במשחק נגד ספרד שכמובן מסוגלת לנטרל כל יריבה, וצרפת הפסידה לה טקטית. בכל זאת אמבפה כבש עשרה שערים, אחרי משחק ראשון בו הוריד חלודה - לא מעט פעמים הוא גם הבקיע מהמצב הראשון שלו ובהחלט מוערך.
התלבטתי האם מארק קוקורייה ראוי למקום גבוה יותר. קוקורייה משחק בנבחרת שהיא ממש כמו קבוצה, בעלת סינרגיה מושלמת וגם עושה הגנה כיחידה בצורה מושלמת. הגנתית למעט אולי כמה דקות נגד צרפת הוא בהחלט היה מדהים בכל משחק, ספרינטים בלי סוף, והתקפית תמיד היווה אופציית מסירה ואף בישל פעמיים.
ויניסיוס היה עבור ברזיל הכוכב הבלתי מעורער ומה שהיה ניימאר ב-2014 וגם הפעם זה לא הספיק. נגד מרוקו הוא חילץ אותה עם שער ביכולת אישית שלא קשור לבינוניות של הנבחרת. גם נגד נורבגיה הייתה לו את ההברקה האחת הזו כמו שחקן גדול רק חבל שאנדריק לא ניצל את המצב. ארבעה שערים זה יפה, אך לא מצוין, ונקווה שיקבל כוחות מחודשים וישמור על ההתנהגות והשלווה הזו גם בקבוצה.
ברהים דיאס מוצב במקום החמישי, הציג את יכולת המסירה הפנומנלית שלו, עבד קשה מאוד, ארבעה בישולים זה אחלה. הבעיטה לוקה בחסר ולדעתי אני הבחנתי בחוסר ביטחון שלו מול השער - תולדה של העונה הקשה שלו בריאל מדריד. בכל מקרה, היה רלוונטי עד למשחק נגד צרפת שם מרוקו נכשלה כנבחרת.
מבין שחקני הרכש הרי שברנרדו סילבה ואיברהים קונאטה שיחקו מעט אבל יש עליהם כוכבית, טורניר לא טוב שלהם. לגבי ארדה גולר אפשר לדבר על לקיחת יוזמה וזה גם משהו, שהיה חסר קצת אצל פדה ואלוורדה.
מארק קוקורייה הוא השחקן ה-12 של ריאל מדריד שזוכה במונדיאל - כן הוא טרם שיחק דקה בקבוצה שלנו אך גם זה נחשב לפי פיפ"א. כריסטיאן קרמבו ב-1998, רוברטו קרלוס ב-2002, סמי קדירה ב-2014 ורפאל ואראן ב-2018 הם המיוחדים - “זכיות כפולות” - זכו בליגת האלופות באותה עונה עם ריאל מדריד וגם במונדיאל עם הנבחרת שלהם. חורחה ואלדאנו היה זה שהבקיע בגמר בו שיחק מבין הנציגים שלנו - ב-1986.
מסכים, ג’וד גם המצטיין שלי. אגב לא שמתי לב אם דנו על זה פה או לא, אבל בלט לי חוסר הקרבה בין ג’וד לקיליאן במשחק בין צרפת לאנגליה, ניראה שהם לא החברים הכי קרובים שיש. אחר כך ראיתי שיצאו פרסומים בנושא.
אני חד משמעית מאמין בג’וד ואוהב אותו הרבה יותר. הוא שחקן שאוהב את הקבוצה ונותן את הנשמה גם בימים שהוא ניראה רע להבדיל מאמבפה.
אנחנו יודעים כבר שג’וד וויניסיוס יכולים לשחק ביחד. ג’וד ואמבפה /ויניסיוס ואמבפה יכולים לשחק ביחד? עד היום הוכח שלא, קיליאן צריך להיות ‘המסמר’ ושחקן כמו אוליזה מאחוריו נתן לו בדיוק את זה. ג’וד כ10 שונה מאוד מאוליזה כ10, ולדעתי אין לזה סיכוי.
אלוואי שמוריניו יבוא, ויביא את החיבור לשחקנים האלה, כמו שפרז מפנטז. לצערי אני לא מאמין שזה יקרה.
