מאז 1959 ועד (חוץ מ-1971 אז לא היה טורניר משום מה) 1987 היה טורניר קופה אמריקה בכל 4 שנים, בשנה שלאחר מונדיאל: 59, 63, 67, 75, 79, 83, 87.
בשנת 1987 החליטו להכפיל את התדירות, ועד 2001 עברו לקופה כל שנתיים: 87, 89, 91, 93, 95, 97, 99, 01.
בשנת 2001 רצו לחזור למצב הקודם וכתקופת מעבר עד 2007 עברו לקופה כל 3 שנים: 01, 04, 07.
מאז 2007 ועד 2019 חזרו לקופה כל 4 שנים: 07, 11, 15, 19.
בין לבין, ב-2016 היה קופה סנטרניו לכבוד חגיגות 100 שנים לטורניר.
ב-2020 החליטו להצמיד את הטורניר ליורו, ומאז: 2020, 2024, 2028 (למעט העובדה שהטורניר של 2020 שוחק ב-2021).
האם יש חוסר אחידות ושינויים? חד משמעית, מכל 4 שנים, ירדו לכל שנתיים, עלו לכל 3 לפני שחזרו לכל 4, וגם גם אז החליטו להזיז בסוף לשנים זוגיות. האם זה מצדיק את הרעש שיש סביב העניין? ממש ממש לא.
למעשה, בין השנים 1916 ל-1959 התדירות הייתה טרלול אחד גדול, אבל רוב האנשים שמדברים על התדירות של הקופה בכלל לא יודעים שהטורניר היה קיים בשנים האלה. מה מפריע להם? שמסי זכה בטורניר של 2021, ושהוא הגיע רק שנתיים אחרים הטורניר הקודם. וכמובן שורף להם שמסי הגיע לגמר הקופה סנטרניו ב-2016.
הטענה הקבועה שלהם היא שבדרום אמריקה עשו בכוונה מיליון טורנירים עד שמסי זכה, רק שאם הם היו משהו מעבר לטרולים דמגוגיים הם היו רואים שאם מסי היה משחק את ה-17 שנה שלו בנבחרת בין 87 ל-04 (במקום 07 עד 24, בדיוק 20 שנה הפרש) הוא היה משתתף ב-9 טורנירים, ולא 7, וכמובן מגיע להישגים אפילו יותר מרשימים, גם מבחינת זכיות וגם מבחינת שיאים.
לא היה לי שום מושג שיש סיפור גדול סביב זה, או שאיכשהו הסיפור הזה מתקשר לטענות ילדותיות לגבי מסי כן או לא (למרות שהייתי צריך לנחש, הדבר הזה זה חוק גודווין של הכדורגל).
אני זוכר את עצמי עוד בתור ילד בשנת 2007, עוד כשהקוף היחידי שהכרתי שיש למישהו מארגנטינה זה קופיפו של מרקו, מנסה להבין לעזאזל לפי מה מחליטים מתי יש קופה אמריקה ומתי אין. ועכשיו, אחרי שנים, נזכרתי שיש דבר כזה אינטרנט ואמרתי בוא נבדוק - וגיליתי להפתעתי שאני לא משוגע וזה לא רק עניין של תחושה, ואכן התדירות של הקופה לא אחידה. והחלטתי להוסיף אפילו מם מבודח, רחמנא ליצלן.
אם הייתי יודע שזה יעורר רגשות כאלה הייתי שם אזהרת טריגר לפני.
מי שכן עשתה את העבודה ועלתה על חשבונה של המארחת היא פנמה.
אחרי שהדיחו את האמריקאים בחצי הגמר של גביע הזהב שנה שעברה (שהיה גם הוא טורניר בית של ארה"ב) הם עושים להם את זה שוב ובסטייל עם 1-3 על בוליביה.
הלילה קולומביה וברזיל יתמודדו על ראשות הבית כאשר פארגוואי וקוסטה ריקה ישחקו את המשחק האחרון ביניהן על הכבוד.
הקולומביאנים והברזילאים הנפיקו משחק טוב ונפרדו בתיקו 1-1.
הברזילאים עלו ליתרון ראשונים עם בעיטה חופשית אדירב של ראפיניה, שזאת אגב הגול הראשון בבעיטה חופשית הקיץ בטורנירי היורו והקופה.
בהמשך הקולומביאנים קופחו עם טעות var שסימנה לנבדל של ג’ון קורדובה שלא היה מעורב במהלך בעוד כובש השער דוינסון סאנצ’ס היה במצב חוקי.
אבל זה לא הפריע לקולומביה למצוא את השיוויון שלה בהמשך עם שערו השני בטורניר של המגן הימני דניאל מוניוס שכבש ממש לפני היציאה להפסקה
במשחק השני של הלילה קוסטה ריקה ניצחה 1-2 את פארגוואי סיימה עם 4 נק במקום השלישי ונתנה לפארגוואי “הישג” שהפארגוואים לא חוו במשך 99 שנה, הפסד בכל שלושת משחקי הקופה אמריקה שלהם
הקוסטריקאנים כבשו פעמיים ומהר, פרנסיסקו קאלבו כבש בדקה ה-3 וחוסימאר אלקסר כבש בדקה ה-7 כדי לתת ללוס טיקוס יתרון ברור.
פארגוואי רק צימקה במחצית השנייה משער של רמון סוסה אבל זה לא עזר לה מעבר לכך.
אני מבואס מוויניסיוס ג’וניור ולא בגלל הכדורגל, אני יודע שהקופה אמריקה זה לא פיקניק וברזיל עצמה לא מרשימה בכלל. זה היה ברור כשמש שהוא יקבל צהוב ולא ישחק ברבע הגמר האכזרי נגד נבחרת אורוגוואי והאמת שהייתי שמח שפדה ואלוורדה יניף את הגביע יותר ממנו על אף שזכייה בטורניר הנבחרות גם תקם את ויני לבלון ד’אור. הצהוב הראשון נגד פרגוואי היה מטופש וגם הצהוב נגד קולומביה, כבר בדקה השישית. כמובן שהגיע לו פנדל ואפילו פורסמה הודעה רשמית בנדון אבל לצערי הפנדל היה צריך להישרק בדקה ה-42 או משהו כזה, והכרטיס הצהוב היה אירוע אחר לגמרי. אני חושב שהמאמן דוריבל ג’וניור מגן עליו אפילו יותר מאשר קרלו אנצ’לוטי.
הוא סיים את העונה כל כך טוב ומוצלח והיה נראה שהוא קצת פחות מתעסק בשטויות, בנבחרת הוא עוד צריך להוכיח את עצמו וזה כמובן מביא ללחץ אבל זו לא הדרך. אפילו הכדרור שלו נגד קוסטה ריקה שהפך לאיזה וידאו וויראלי היה מעצבן קצת ואני אחד שחושב ששחקנים עם טכניקה כזו משוגעת כן צריכים לתת שואו וליהנות כי כדורגל זה גם בידור.
ויני אחלה. ראיתי אותו מול קוסטה ריקה וגם מול קולומביה. במשחק האחרון סגרו אותו הרמטית ואני חי בשלום עם המשחק שלו. אני חושב שהוא בסדר לגמרי בינתיים. מי שמדאיגים (מאוד) בנבחרת ברזיל הם רודריגו שנראה כמו רוח רפאים, ומיליטאו שנראה כמו שחקן עבר לגמרי ועם ביטחון עצמי ברצפה.
לא דיברתי על הכדורגל - ההתנהגות. כל העולם בעצם אמר לו “תיזהר” והוא החזיק מעמד שש דקות. זה נבחרת אז לא מדבר אלינו אבל אם בגלל צהוב כזה הוא היה מחמיץ איזה דרבי בוונדה מטרופוליטאנו אז כולם היו כועסים. לא חושב שחאמס רודריגס טמן לו פח אבל גם אם כן הוא היה צריך להתגבר על זה.
אני מודע לזה שהחולצה של ברזיל כן שוקלת הרבה ולוקח זמן להביא לידי ביטוי את הכדורגל שלך מהקבוצה לנבחרת, מה גם שהיא לא נראית וואו באופן כללי. מקרה כמו ניימאר שבמונדיאל 2014 לקח על עצמו זה לא מקרה שכיח. לא ראיתי את המשחקים במלואם אבל אני רוצה לראות שינוי אצל ויניסיוס. אגב היו כבר כתבות מהללות למיליטאו גם ב-AS וגם במארקה.
הוא התנהג בסדר. לא קדוש מעונה אבל אי אפשר לצפות מחזיר גם שיהיה טהור. בוא נגיד שלפני שנה או שנתיים הייתי הרבה יותר מוטרד בעניין הזה. אי אפשר להתעלם מהשיפור שלו בעניין. מול קוסטה ריקה הוא קיבל כניסה, הייתה הלתקחות והוא פשוט התרחק מהאזור. שניות אחר כך הוא כבש. בעבר הוא היה הולך כסאח, מקבל כרטיס ויוצא מהמשחק. יש אצלו שיפור גדול בנושא. אבל שוב, צריך גם לכייל את הציפיות, הוא לעולם לא יהיה טוני קרוס.
לגבי המחמאות למיליטאו במארקה והאס… ראיתי את הכתבות, הזכיר לי איזה זבלונים שני העיתונים הללו. הם פשוט מפרסמים מה שהציבור רוצה לקרוא בלי קשר למציאות. הם היו עושים את זה בקבוע גם עם אנדריק.
אני מקווה שעד שנפתח את העונה הוא ישתפר אבל אם להגיד את האמת לא יפתיע אותי אם הוא כבר לא יחזור לרמות הגבוהות.
בגלל מה שציינתם שהוא קיבל השעייה על צהובים טיפשים (מרפק לחאמס נגד קולומביה) והוא לא יכול לשחק ברבע גמר נגד אורגוואי, הברזילאים מקניטים אותו ממש על זה שהוא דביל וחסר אחריות.
הישכ אדיר של החניכים של ג’סי מארש שמונה למאמן הנבחגת רק חודש מפתיחת הטורניר ואכזבה גדולה לונצואצה שקיוותה להמשך טוב בטורניר שעד כה העיר לה פנים.
ג’ייקוב שאפלבורג העלה את נבחרתו ליתרון בדקה ה-13 לפני ששער אדיר של סלומון רונדון מחצי מגרש אחרי שזיהה ששוער קנדה נמצא ממוץ לשערו והקפיץ מעליו עשה1-1
בקןפה אמריקה כאמור אחרי 90 דקות הולכים ישר לפנדלים, שם אחרי ששתי הנבחרות החמיצו פעמיים והלוח עמד על 3-3 בסיבוב הפנדלים השישי, ויליקר אנחל החמיץ לונצואלה שוב ובמקום היה איסמעל קונה שקנה את עולמו הקנדי והביא לקאנקרס מקום בחצי הגמר למפגש מול ארגנטינה.
